מיכאל כותב על “הצב של אורן” מאת מירה מאיר (כתר), “שועל” מאת קייט בנקס (כנרת) ו-“סיפור מהחיים” מאת אלונה פרנקל (מודן)
בשנים האחרונות אני מתנדב, במסגרת רשות הטבע והגנים, ב”שמרצבות” – בשמירה על צבוני הים הבוקעים בקינים בחופים החוליים, מגיחים החוצה בשעות הלילה ועושים את דרכם אל הים. שמרטפי הצבונים – ה”שמרצבים”- שוהים בלילות הקיץ בחוף, משגיחים על הקינים, מונעים הפרעות ומסייעים לצבונים להגיע אל המים ולצאת לדרכם, וכך מגדילים את סיכויי השרידות שלהם, בתקווה לשפר את מצבם של המינים – צב ים חום וצב ים ירוק – המצויים בסכנת הכחדה. כל לילה כזה הוא חוויה מופלאה. מראה הצבים הזעירים שעושים את דרכם למים מרגש, גם בצבון המאה, המאתיים והשלוש-מאות. כל כך מתבקש להחזיק אותם, ללטף – ואסור. לא לשם כך אנחנו שם. ה”שמרצבים” נועדו, בעצם, להיפרד מהצבונים.
אם כך, מתבקש לכתוב על צב אחר שנפרד וחזר לטבע, הלא הוא הצב של אורן. ספרה של מירה מאיר ראה אור בשנת 1977, והוא אקטואלי כיום כשם שהיה אז, מכיוון שהוא עוסק בחשיבה הילדית (וגם כי, לצערנו, מצבם בטבע של צבי היבשה המצויים לא השתפר מאז…). ראו איך במינימום מילים מאיר מספרת לנו על מה זה להיות ילד
‘אבא, תביא לי צב’, ביקש אורן מאבא שלו.
‘אבל אין לי צב’ ענה אבא.
‘אז בוא נלך לחפש,’ אמר אורן.
חשבו על ילד או ילדה בגיל שלוש ששומעים את תחילת הסיפור. כמו אורן, הם יודעים שהדרך היחידה כמעט להשיג את מה שהם רוצים היא לבקש מההורים, אבל במקרה הזה לאבא אין מענה. והתגובה היא יוזמה של אורן, של הילד עצמו – כמה מעצים! למחרת מוצאת אמא של אורן צב, ומביאה אותו אל גן הילדים (היום זה לא היה קורה – הצב הוא חיה מוגנת). בסוף הסיפור, כמובן, הצב (שלא שיחק בצעצועים שהילדים נתנו לו ולא קרא בספר שהניחו לפני, אלא רק אכל את הסלט שהגישו) חוזר אל הטבע, והילדים מעלים השערות לגבי סיבת העזיבה: הוא רצה להצטרף להוריו, לחבריו, ללכת לעבודה. “הוא היה צריך ללכת”, מסכמת לילך, ומכירה בעובדה שיש דברים שלא חייבים להסביר, ואולי אי אפשר. אורן נשאר עצוב (איזה ספר ילדים בימינו מעז לסיים כך את הסיפור?!), אבל אומר “אולי אמא שלי תמצא אותו” – ומנסה לחייך. יש תקווה.
עוד מישהו שיוצא אל הטבע הוא גור השועלים בספר הנפלא “שועל”. בכל כפולה מוצג שלב נוסף בהתבגרות שלו, פעם הוא לומד ללכת ביערות ופעם לצוד ציפורים ועכברים, וכשהוא שואל, “האם אני מוכן?”, הוריו השועלים אומרים לו “לא”. אבל זה “לא” שיודע שמתישהו יגיע “כן”. ובאמת, כשמתקדמים בספר – השועל לומד לחפור גומות באדמה, הוא גדול ומתחזק – תשובות ההורים משתנות. כבר לא “לא”, אלא “בקרוב” ו-“כמעט”. עד לרגע שבו השועל הצעיר יודע:
“עכשיו אני מוכן,” הוא אומר.
“לך, שועל,” אומרת לו אמא, “קדימה…
השועל הקטן הולך.
ואמא שועלה יודעת,
וגם אב שועל יודע,
שהוא יהיה בסדר גמור.”
פרידה מסוג אחר יש בספר “סיפור מהחיים” של אלונה פרנקל, שבו נפתלי ואמא שלו מוצאים ציפור מתה.
הם קוברים אותה בבור באדמה ובכל פעם שהם עוברים ליד השיח הם נעצבים, עד שיום אחד הם שומעים ציוצים – ציפור חדשה בנתה קן על השיח, ויש לה גוזלים. החיים ממשיכים.
בכל איור בספר שבו מופיעים נפתלי ואמא שלו, ידה של האם תומכת בנפתלי או מלטפת אותו. רק באיור שבו נפתלי חופר את הבור הם נפרדים.
מעניין: האם אלונה פרקל מנסה לומר לנו שלמרות התמיכה הבלתי פוסקת, לפני מוות של מישהו קרוב ואחריו, את הפרידה צריך לעשות לבד? אולי.
הספר הזה חשוב מאוד בעיניי, ולדעתי כדאי לקרוא אותו דווקא בימי שגרה, ולא כספר “טיפולי”.
אורה כותבת על “הגן של פינצי-קונטיני” מאת ג’ורג’ו בסאני (עם עובד)
כבר כתבתי בעבר, וגם בהקשר של ספר אחר של בסאני – “משקפי הזהב” – על הקשר שבין ספרות ומקומות. מקומות מומצאים כמו “הערים הסמויות מעין” של איטאלו קאלווינו או מקונדו של מארקס, ומקומות מציאותיים, המתוארים בדייקנות, ונדמה לקורא שהוא ממש מהלך בהם, כמו ליסבון של סאראמגו, ברלין של אווה טים או פרארה של בסאני. ואז קורה אחד מהשניים – אם לא היית במקום הזה מעולם, מתעוררת בך תשוקה לנסוע לשם. אם אתה מכיר את המקום, אתה שב אליו בעיני רוחך, שמח על כל ציון דרך מוכר.
בפרארה, שם מתרחשת עלילת הספר “הגן של פינצי-קונטיני” קרה לי משהו אחר.
פרארה היא עיר קטנה, עתיקה ויפהפיה בצפון איטליה, בין בולוניה וונציה. היא יושבת בפתח המניפה של דלתת נהר הפו, מוקפת (או לפחות פעם היתה) מיקשות של דלעות, כפרים קטנים וביצות. המשפחה של סבתי מצד אמי חיה מאות שנים בפרארה, ואמי, שאמנם נולדה וגדלה במילנו, היתה מבלה בחגים בבית הסבים בפרארה. עוד לפני שנכתב הספר, עוד לפני שיצא סרטו של דה סיקה, שנים רבות לפני שזכיתי להגיע לפרארה, שמעתי מאמי ספורים על יופיה של העיר. על החומה המקיפה אותה, על שני בתי הכנסת, ה”וילות” והארמונות, ועל ה”קסטלו” כלומר המבצר, שבמרכז העיר.
כל המקומות האלו, ואחרים, יוזכרו בפירוט רב בספר “הגן של פינצי-קונטיני” הנפתח כך:
“שנים רבות השתוקקתי לכתוב על הפינצי-קונטינים – על מיקול ואלברטו, על פרופסור ארמנו ועל סיניורה אולגה – ועל כל האחרים שהתגוררו או ביקרו, כמוני, בבית שברחוב ארקולה הראשון ד’אסטה בפרארה זמן קצר לפני פרוץ המלחמה האחרונה.”
וכל יהודי שחי אז בפרארה ידע שהיתה משפחה דומה לזו, אבל לא קראו לה ככה, ושהכתובת היתה אחרת, אבל היו גן יפה, ומגרש טניס פרטי, וכלב ענק עם שם בעל צליל דומה. אבל “מכאן ואילך הכל בדיה” כמו שכותבת מיכל בן נפתלי בספרה “המורה”, ואסור היה לומר בקול רם כי זהו רומן מפתח, או לזהות את האנשים בשמם האמיתי. דמותו של הבן ברומן – אלברטו- מבוססת על דמותו של הבן. אבל מיקול??? “מיקול” ה”אמיתית” לא היתה יפה, ולא היתה קלת דעת, כפי שמתוארת מיקול בספר, ובאופן מפורש עוד יותר בסרטו של ויטוריו דה סיקה (את מיקול בסרט מגלמת דומיניק סנדה היפהפיה). תילי תילים של “השערות” ורכילויות נסבו סביב השאלה מי היא הצעירה שהיתה ההשראה לדמותה של מיקול, ויתכן שלאחרונה נמצאה בעזבונו של הסופר התשובה…
בספר מספר הגיבור, בן דמותו של בסאני, את סיפור הכרותו עם משפחת פינצי-קונטיני ואת סיפור אהבתו הלא ממומשת אל מיקול פינצי-קונטיני. התקופה היא תקופת השלטון הפשיסטי באיטליה וחוקי הגזע נגד היהודים. כחלק מהצרת צעדיהם של היהודים, (ולא המהלך הטראגי ביותר) נמנע מהיהודים לשחק טניס במגרש הטניס הציבורי. משפחת פינצי-קונטיני העשירה והמתבודדת, פותחת את מגרש הטניס הפרטי שלה לטובת כל הצעירים היהודים של פרארה. גיבור הספר, שאינו יכול להשלים לימודיו באוניברסיטה, או לשבת בספריה הציבורית, מוזמן ללמוד בספריה העשירה של בעל הבית, בכל עת שיחפוץ ונעשה שם בן בית.
אני, אישית, חולקת על פרשנויות לספר, המדגישות את הבדלנות של משפחת פינצי-קונטיני, גם בתקופה הרעה הזו. פתיחת מגרש הטניס הפרטי לצעירי הקהילה, פתיחת הספריה הפרטית והשיבה לבית הכנסת, נראים לי מחוות, מאופקות אמנם, של השתייכות לקהילה היהודית, ושותפות גורל.
הסוף ידוע. בני משפחת פינצי-קונטיני, כמו רבים מיהודי פרארה (ושאר יהודי איטליה) נלקחים על ידי הגרמנים באוקטובר 1943 למחנות ההשמדה.
הספר יצא לאור בעברית, פעם אחת בתרגום מאנגלית ופעם אחת בתרגום מגרסה מעודכנת, מאיטלקית. קראו תרגום זה, של דליה עמית.
הסרט של דה סיקה, משנת 1970 זכה באוסקר ובפרסים נוספים, ולמרות ארבעים ושש השנים שחלפו מאז – לא נס ליחו.
ולבסוף – בביקורכם הבא בצפון איטליה, תעשו לעצמכם טובה ותעצרו לטיול של יום או שניים בפרארה. השנה מציינים מאה שנה להולדתו של בסאני, שגם קבור בבית הקברות היהודי שם, ויש סיורים בעקבות ספריו, סיורי לילה על החומה ועוד.
***
מילתא – חנות ספרים, יעקב 36, רחובות. טל. 08-6498979.
[…] קראה את הספר "שועל" מאת קייט בנקס, שעליו המלצנו כאן בעבר ושגם בו שועל צעיר מגיע לעצמאות), והילדים יחזרו […]