אורה כותבת (שוב) על ספרים של נטליה גינצבורג, והפעם על “מיקלה שלי” (הספריה החדשה, תרגום: מירון רפפורט) ועל “העיר והבית”, (הספריה החדשה, תרגום: אלון אלטרס)
פעמים רבות, כשאני ממליצה על ספר שהוא רומן מכתבים, אנשים דוחים את הצעתי. לא, לא, הם אינם אוהבים ספרים הכתובים כמכתבים. ובכן, שני הספרים האלה – “מיקלה שלי” ו”העיר והבית” – כתובים שניהם כרומן מכתבים, ואני מאמינה שבהחלט שווה לעשות את המאמץ (?) ולעקוב אחר מהלך עלילתי לא ליניארי, המובא מזוויות ראייה שונות ובקולות שונים.
נטליה גינצבורג היא אמנית הכתיבה הפשוטה והרגישה. היא מתארת בדייקנות רבה את רגעי היום-יום על אפרוריותם וסתמיותם; אנשים פשוטים ולא מאושרים, או כאלה שאינם יודעים לזהות את האושר שברגעים הקטנים, אלא בדיעבד.
ב”העיר והבית”, הרומן האחרון שכתבה נטליה גינצבורג, ה”עיר” היא רומא, וה”בית” הוא ה”מרגריטה”- ביתה של לוקרציה במונטה פרימו, שם היתה נפגשת בסופי השבוע חבורת ידידים. הספר מתחיל בהתפרקותה של החבורה, כאשר אחד החברים, ג’וזפה, עוזב לאמריקה. מכאן, באמצעות המכתבים שכותבים זה לזה החברים השונים, נרקם סיפור היחסים בין הגיבורים השונים, אהבותיהם, בגידותיהם ויחסי ההורים וילדים (ביולוגיים ולא ביולוגיים).
בעוד שב”העיר והבית” נרקם הסיפור אך ורק באמצעות המכתבים, ב”מיקלה שלי” מתערבת מפעם לפעם, בין המכתבים, המספרת, המוסיפה את קולה שלה ומקדמת את העלילה (למעשה, באיטלקית נקרא הספר “CARO MICHELE”, כלומר, “מיקלה היקר”, ונדמה לי שהבחירה ב”מיקלה שלי” היא קצת “טרמפ” על “מיכאל שלי” של עמוס עוז).
גם מיקלה עוזב, לאנגליה. הוא משאיר אחריו הורים מבוגרים, צעירה בהריון וידיד שאולי הוא אהוב. אולם, גם את מקום מפלטו הוא עוזב, עד העזיבה הסופית.
כרגיל, כמו שאני אוהבת, גם הדרמות הגדולות מסופרות באיפוק.
ספרים עצובים ויפים. קראו!
מיכאל כותב על “בארץ לובנגולו מלך זולו” מאת נחום גוטמן (מודן)
אז היה או לא היה?
הכוונה, כמובן לנחום גוטמן – האם באמת ביקר באפריקה או שמא המציא את כל הסיפור?
באמת, מהי האמת? נחום גוטמן ביקר באפריקה בשנת 1935 כדי לצייר את דיוקנו של ראש ממשלת דרום אפריקה דאז, ושלח מכתבים מאויירים עם דיווחים על ביקורו ליצחק יציב, עורך “דבר לילדים”. בשנת 1940 ערך גוטמן את המכתבים וכינס אותם לספר המוכר לנו כיום. היה זה ספרו הראשון של גוטמן כמחבר ולא רק כמאייר.
אבל – יקומו המקטרגים- ה”נמר” המצויר בפרק “תחת כפות הנמר” הוא בכלל טיגריס (שלא מצוי באפריקה), “המלך לובנגולו, אבי עם המטבולו” נקרא בכלל לובנגוּלָה ושם שבטו מֶטבֶלָה, ועל-פי עדויות הוא היה אדם חביב, חכם ואהוב על נתיניו. בהחלט לא השליט האכזר וצמא הדם המתואר בספר. לא מעט ביקורת נמתחה על היחס המופגן כלפי אפריקה והאפריקנים בספר.
הכול נכון – ההקפדה על הדיוק הזואולוגי או ההיסטורי לא עמדה, כנראה, בראש מעייניהם של העוסקים במלאכה. ובכל-זאת, אני אוהב את הספר הזה מאוד. ועל אי דיוקים אפשר, כמובן, לשוחח עם הילדים שקוראים את הספר או מאזינים לו.
מה כובש כל-כך בכתיבה של גוטמן? מעל לכל, כמו תמיד, הכבוד לקוראים הצעירים.
הוא משתף אותם במחשבות, בתהיות, בגילויים- ומדבר אליהם ולא מעליהם.
כמו באיורים שלו, יש תמימות באופן שבו הסיפור מסופר שפשוט אי אפשר לעמוד בפניה.
אני גם אוהב את העובדה שגוטמן מספר על הכול- כל התרחשות ראויה בעיניו לדיווח, בין אם היא “גדולה”, כמו תקיפה של קרנף ובין אם “קטנה”, כמו הקאת (שקנאי) שצדה פרעוש אחד.
בחירה נבונה ואמיצה, שאינה מובנת מאליה.
***
מילתא – חנות ספרים, יעקב 36, רחובות. טל. 08-6498979.
השאירו תגובה