בבוקר כמו זה בדיוק, הגיע אותו אחד שרצה בארץ הזאת, אליה ואל מילותיה, לשכון כאיש חדש. לא ידע שפתה, האיש הזה. על אף שכמה לדעתה כל חייו. או כך בכל אופן היה אומר. מילים שבספרים קטנים על מדפי עץ כהה ליוו אותו תמיד. ספרים שכמעט ולא נפתחו מעולם. רק בימי חג של השראה, בימי רוח טובה וזמן של ריווח. ועל אף שלאביו היו את כל הספרים שאפשר רק לחפוץ אם אתה אדם בעל רוח וזמן, לא היה מי שיפתח בהם וימשיך ליותר מקריאה מאומצת בת עמוד אחד. אימו הייתה מביטה בהם בשוויון נפש של ידיעה בטוחה, אף על פי שגם היא מעולם לא פתחה בהם. רק ידעה כי בהם מבטחה, ודי היה לה בכך. לא הייתה זו משום יראת גברים של אישה. אבל אולי כן היה זה משום יראה שבצורך הראוי. בצורך הראוי של הספרים. זה לא שהייתה קטנה מאביו, מבעלה, לא בשכל ולא במידות, ורבות הפעמים שהייתה גוערת בו על חריגותיו, שלא היו נדירות, מדרך הנכון. הייתה מבקשת ממנו מִנְהַגֵי אדם ישר, שלא הצטיין בהם, והייתה דורשת שלא יפגין בורותו. מתחננת בסתר שלא יסגיר עצמו.

גם אביה לא ידע קרוא בספרים הללו. היא זכרה זאת היטב, אף על פי שמעולם הנושא לא הועלה. גם אבא שלו, של בעלה, לא עסק בספרים. גם לא היו לו ספרים. ובעצם, גם בניהם היו וודאי ממשיכים דרכי הוריהם  בשלווה, אילמלא אותה שאיפה קטנה שבספרים הארורים, הבלתי-קריאים, שעל המדף.

על אף שלא ידע  את שפת הארץ ושפת האנשים ביקש הבחור הצעיר להיות לרב. ובעצם, אולי גם את זה רק אמר בפעם אחת לכמה מבין חבריו, או אפילו לעצמו. כך או כך, כשהגיע לארץ וקנה מכונית ישנה מכספים שהרוויח בארצו לפני הנסיעה, היה מקשיב לשירים ישראליים ברדיו ומכיר את רוב המילים המרכזיות, שהיו חוזרות על עצמן בתוך השיר, ואז מחוצה לו בפיות אחרים. הוא היה שומע חדשות, מתחיל עם נשים, ממצמץ ושורק בעברית חביבה עם מבטא אנגלו-סקסי כבד שהיה מחמיא כל כך לבריות, ומיטיב תמיד עם מצב הרוח.

וגם הוא, כאביו, לא היה קורא, לא אהב לקרוא, על אף שאי אהבתו זו הייתה שקטה מאוד, ונחבאת ביראה שאותה הוא כנראה אף פעם לא הספיק לברר. ראיה שעשויה לבלבל את הקורא היא שבארצו הוא אף התחיל את לימודיו בתור סטודנט לספרות, ואפילו- אולי גם אי פעם רצה להיות סופר. אולם זאת לא יכול היה לומר לעצמו כמובן. גם לא לחבריו הטובים.

בסוכנות, כשהגיע לירושלים, נתנו לו מיטת ברזל וסכום ששווה לשכר דירה לשלושה חודשים, במהלכם הלך לאולפן בדביקות של תלמיד בית הספר היסודי. הוא פגש נערות מכמה מקומות, התחפש עימן בפורים לקבוצת נשים זקנות, ובפסח חגג עימן את כל ימי החג. הן אהבו את זקנו האדמוני, שקרץ אליהן בשמש הישראלית. הוא צילם תמונות בשוק ובמדרחוב, וליד החומות, ולשם כך אף קנה לעצמו מצלמה לא יקרה מדי, שלאחר כמה שנים, זאת כבר אפשר לספר, נמסרה הלאה באין דורש.

ומכל זאת למד אולי מעט עברית. ידע לקנות ירקות בעברית, ולהתמקח בעברית, אבל היה נמנע מעיתונים. את הרדיו בזמן החדשות היה מגביר לווליום בלתי אפשרי כדי שתוכלנה המילים להיפרד בקושי מאותה עמימות שתמיד הקיפה אותן.

והספרים כמעט שנשכחו.

אך לא עברו ימים רבים, והנה קיבל מכתב מאביו , בו נודע לו כי בכוונתו של האב לבצע עלייה כבנו, וכי בקרוב יגיע לארץ. הוא יפתח כאן עסק. איזה עסק.  ייבוא וייצוא של טלוויזיות צבעוניות. אין בארץ, הוא כתב במכתב שניכר היה בו שהתאמץ לא להישמע נרגש מדי, אבל היה מלא הבטחות.  הכל כרגיל , חשב בנו. ונפנה מן האותיות האנגליות שנכתבו בכתב מעוגל של גבר מזדקן.

כשהגיע אביו סוף סוף לארץ, כמה שנים לאחר מכתבו, בהן נטה לכאן ולכאן ובהן גם הספיק לפתוח ולסגור מעין עסק דומה באחת מערי החוף האנגליות, ולאחר שהתיישב בעיר הנמל הצפונית שבארץ הזאת, עזב הבחור את עיר הבירה, בה השתכן ואותה אהב, ונסע לחבור אל הוריו. שהרי גם אימו באה עם אביו.

אימו המסכנה. את כל ספריה השאירה מאחור, לבנה, לאחיו שלו, היא השאירה הכל. אחיו שהתחיל לבלות ערביו בבתי כנסיות בעיר, שומע דרשות רבנים דוברי עברית רהוטה במבטא עגול. וגם בשבתות החל מסתובב רק עם כיפה על הראש. לעבודה הוא היה עוד הולך עם ראש גלוי. את כל זה גם כתבה לו אימו במכתבים חסרי טרוניה, שנשאו ריח רחוק משם, שהיה עולה מתוך המעטפה המחוספסת, הצבועה בצבע קרם,  שאותה היה אוסף מבית הדואר שבמרכז העיר.

בימי הולדתו שבחודש מרץ הייתה שולחת לו דפידילים אנגליים מיובשים, צהובים כל כך, בין דפי ייבוש עדינים, שלא שמרו דבר מרעננותם הפרחית. כל כך אהב את נרקיסיו הזרים. הדפידילים של ארצו שונים כל כך מנרקיסי הארץ הזאת, החמה. לא ראה מעודו נרקיסים צהובים כמו נרקיסי חודש הולדתו באנגליה.

**

הדירה שבעיר הצפונית הייתה צפופה וריח דגים היה נודף מהקירות, אף על פי שמשום מקום לא ראו את הים. אביו קיווה כי הקירבה אל הנמל תיטיב עם עסקיו. והבן כבר ידע כי אביו, כדרכו, קיווה שהטוב יבוא מאליו. על עסקי אביו ידע תמיד מעט כל כך. ואימו אף היא לא ידעה בדרך-כלל יותר מן הנחוץ. זמנים ארוכים ותכופים לא ידעה כלל להיכן היה יוצא בבקרים. ורק ידעה שהוא מצליח ברוב הזמנים לפרנסהּ, באילו יותר ובאילו פחות. והיו גם תקופות ממושכות יותר, בהן אביו נעדר. לא היה רואה אותו חודשים. אולי שנים. ואחד החברים בבית הספר הקניט אותו פעם בפני כולם, וטען כי שמע בבירור שאביו ישב בכלא לגנבים. כשחזר לביתו וסיפר לאימו באותו היום, הברישה זו את ידיה בסינרה המוכתם, סגרה את הברז, והתיישבה לידו ליד השולחן. הוא זוכר כי לא אמרה אז דבר, לא לשלילה ולא לחיוב השמועה, וזכר כי הייתה חיוורת מאוד.

נשים אחרות וודאי לא היו. את אימו הוקיר אביו כל חייו. וזו הייתה מתעקשת להיות גאה בו תמיד, בבעלה. ידע גם הבן, כי אימו כבר הייתה נשואה לפני כן פעם אחת, וכי בעלה הראשון נהרג במלחמה (איזו מלחמה לא היה בטוח שכן מעולם לא היה בטוח בדיוק בת כמה שנים הייתה אימו שהייתה מבוגרת מאביו). נישואיה השניים של אימו לאביו, הביאו עליה את זעמה של אביה שלה, שנישל אותה מצוואתו.

במשך שנים לא ידע את גודל המהומה. ולא ידע כי אביו היה בצעירותו מתאגרף. לא ידע גם שהיה בנו של פחח, שהיה הוא עצמו בנו של חוטב עצים באוקראינה.

אביה של אימו לעומת זאת היה מן היהודים העשירים באנגליה, והיו ברשותו רחובות שלמים,  וכמה חוות מפוזרות באזורים הקרובים ללונדון הבירה, מלאות סוסים ומכוניות. אימו לא רצתה שבנה ינטור לאביו טינה, ולכן לא סיפרה לו כל השנים דבר מכל זה. ולמעשה הוא לא ידע מאום עד שהיה לנער בוגר כבר, ועד שבמקרה מפליא ובלי כוונה גדולה כלל, סיפר לו אביו בקצרה את קורותיו. היה זה כמה ימים לפני היעדרותו הגדולה ביותר. נעדר למשך שנתיים ימים. לא הגיע לבר המצווה שלו ולעלייתו לתורה בבית הכנסת השכונתי.

***

החיים עתה, בדירה הצפונית, התנהלו בעצלות כפויה.

אביו היה מתרוצץ במשרדי פקידים כל היום, מבקש את זכויותיו, מתעקש על האנגלית בשמש החמה, ממש כשם שהתעקש על חליפותיו האפורות, ועל החולצות שמתחת שלא הותירו ברירה והשיבו לו כגמולו בצורת כתמים של זיעה חמה ומעיקה, שידעה להתרחב ולהשיק צמוד אל העור. כל זה רק תרם לאדמומית הרגילה, הטבעית, שבפניו, שלא הצליחה בשום אופן להתקבל בחביבות מוּכֶּרֶת בקרב פקידי הממשל, כפי שלעיתים- כך בכל אופן נדמה היה לו –  היא התקבלה בעיר מולדתו.

ובערבים הוא היה יוצא לפגישות עסקים, עליהן לא ידע הבן דבר. שהרי לאחר שסירב להיכנס עם אביו בשותפות לעסקי הטלוויזיות, סירב הלה לדבר עימו בכל שקשור בעסקיו. גם אימו לא הביעה קורת רוח מכך שבנה לא נכנע לרצון בעלה, על אף שגם הקלה גדולה הייתה וודאי.

אותם ימים היו מסומנים בישיבות מרובות בסלון הוריו, בדירתם הארעית, על הספה שרופדה בבד בצבע אלטה רוזה, כמו שאמא שלו קראה לו, בהשפעת השכנה וודאי. ישר מולו הייתה תלויה תמיד אותה תמונה, שאימו קנתה בעוספיה, באחת מן הגלריות המרובות שברחוב הראשי, של פרחים ענקיים,  צבועים בבוטות שהביכה אותו כל פעם מחדש.

מבעד לחלון המוארך, שכמעט הקיף את הסלון הפינתי, נשמע בהפסקות המואזין מכיוון כבביר,  ואימו הייתה מעמידה פנים כאילו הדבר לא הפריע לה כלל.  הוא לא אהב להביט בה ברגעים האלה שלה, מתרוצצת במטבח, מעסיקה את עצמה בהכנת האיטריות, משהו בתנור, מרק אפונה עם כמה שפעצלך בפנים. הטלוויזיה הייתה כבויה תמיד,  ומתוך וויטרינת העץ הקטנה, שאותה קנה לאימו כשי לחנוכת הבית,  הציצו כמה חוברות ללימוד העברית.

בצר לו, הוא היה קושר עכשיו שיחה כמעט מדי יום עם זליג,  הירקן השכונתי, התמהוני מעט, שהיה גם חרדי, וגר בגאולה עם אשתו העקרה, והיה מַלְווה לו סיגריות בִּצְרוֹרוֹת. הם היו יושבים על הספסל שמתחת לבית הוריו, מתחת לאקליפטוס הזקן. הוא היה משחק עם שביבי הצבע הירוקים שהתקלפו מעל הספסל, וזליג היה מספר לו סיפורים על השכן הבולגרי שלו שמתעקש לעשן תמיד בדיוק מתחת לחלון חדר השינה שלו ושל אישתו, ועל השיעול של אשתו, ובכלל מה עושה בולגרי בגאולה. הוא סיפר לו על צפת, שבה הוא נולד, וסיפר לו בכל פעם משהו חדש. היו לו אחד עשר אחים ואחות אחת גדולה. חלקם עכשיו באמריקה, בניו יורק, אח אחד בדרום אפריקה, וכל היתר במקומות שונים בארץ. אחד נהיה מה שזליג קרא- מתנחל. בין לבין היה זליג נוחר קלות, מניף את הידיים בתנועות אין-אונים,  ועץ האקליפטוס היה זז מעליהם באיטיות, מסובב את ענפיו הכבדים, עד אשר היה זליג קם, מקנח את ידיו במכנסיים,  טופח לבחור על שכמו טפיחת ידידות, ונפרד.

ממנו, בהפסקותיהם המשותפות האלה,  החפוזות אך המרובות, למד יותר ממה שהספיק לבדו כאן, במשך כל שנותיו עד אז.

****

ולאחר שכשלו כל עסקי האב גם בארץ הזאת, וגררו עימם גם את עסקיו הכושלים של הבן, שאותם הוא הקים מתוך מועקה ובלי רצון, ולאחר ששבו הוריו לאנגליה הרחוקה, שב הבן, שבינתיים גם התגייס לצבא דובר העברית, לקבל את פרחיו המיובשים מדי שנה.

ובכל שנה היה שומר את הפרחים הנשלחים בקופסת מעיכה קטנה, עם דפים מפרידים דקים מאוד, ומסמרות בארבע פינותיה שנועדו להצמיד את הפרחים העדינים שיובשו מלחלוחיתם, בלי שיידבקו האחד לשני.

את קופסת העץ הקטנה, שגוֹנהּ היה אף הוא צהבהב ודהוי, הוא הניח על מדפים ארוכים שהביא איתו מירושלים וקבע על קירות הסלון, בין חוברות קק”ל, ועלונים שחולקו חינם בסביבות הסינמטק.

עיר הנמל לא הציעה אפשרויות מעניינות לבחור העזוב, שהמשיך לשמוע דרך המכתבים על אחיו מרבה המצוות. אחיו זה שכינס לביתו את כל ספריה של אימו בהיעדרה.

הוא שמע כי הוריו חזרו לדירתם הישנה ומצאו כי אמנם לקח את כולם. וכשביקשה האֵם את הספרים חזרה, טען האח שהוא קורא בהם. ולא עזרו הבעות התמיהה המוגזמות של האם, שמא אמנם יכול האח לקרוא בכולם בעת אחת. אלא שאף על פי כן ועל אף חוסר אמונתה, תקוות הספרים הארורה שוב קסמה עליה קיסמה, ובדמיונה ראתה האם את בנה רוכן על ספריו העבריים בלילות בשקידה רבה. ואפילו שלא היו סימנים ברורים שיכולים להעיד על חכמתו החדשה, ואפילו שבכל פעם שהגיעה לביקור, אותו הספר מונח היה כמעט באותו המקום על שולחן הסלון הקטן שבבית בנה, סלחה האם על גניבת הספרים, והחלה ממלאת את ארון הזכוכית המרוקן בתמונות ממוסגרות מסגרות זהב.

 

***

רונה ברנס, ילידת 1987, חיפה. ברנס חיה בירושלים, כותבת שירה, ביקורת, רשימות וסיפורים. עורכת שותפה בכתב העת עירובין. בעלת ועורכת האתר אשפתון. פרסמה בעבר במקומות כמו “הארץ”, “שיחה מקומית”, “העין השביעית”, “ארץ אחרת”, “העוקץ”, “מאקו” ובפרסומים ספרותיים כמו “הבה להבא” “גרנטה”, “הליקון”, “שבו”, עיתון 77, “מטען” ועוד. מתפרנסת מכתיבה ומעריכה, בעברית ובאנגלית. מאז מרץ 2016 משמשת גם כעורכת וכתבת בעיתון הג’רוזלם פוסט. בקרוב ייצאו שני ספריה הראשונים: ספר שירה, וספר סיפורים ונובלות (“רשימות גוף” – משם לקוח הסיפור). בעלת תואר שני בספרות עברית מן האוניברסיטה העברית.

עורכת מדור הסיפורים הקצרים ב”קורא בספרים” היא תמי לבנת מלכה