מיכאל כותב על “החיים הבלתי אפשריים” מאת אדוארדו ברטי (תשע נשמות, מספרדית: אדם בלומנטל)
בזמן האחרון אנחנו עדים לא רק לפריחתו של הסיפור הקצר, אלא גם לזו של הסיפור (והשיר) הקצרצר. כמה רומנים עבי-כרס אתם זוכרים שיצאו בשנים האחרונות? אפשר לספור אותם על אצבעות שתי הידיים, ואולי אחת תספיק.
סוציולוגים וחוקרים אחרים ידברו, ללא ספק, על הירידה בטווח הריכוז שלנו בגלל המחשב, הרשתות החברתיות, הטלפונים הניידים – ויש בזה משהו, בוודאי. נדמה שבשנים האחרונות, בכל תחום בחיינו, אנחנו – החברה הישראלית, אבל לא רק היא – מפחדים ממורכבות. אנחנו מחפשים “שורות תחתונות” מוחלטות, שחורות או לבנות, ויותר ויותר קשה לנו לקבל תחומים אפורים.
אבל – וזה אבל גדול – קיצור אין משמעו בהכרח פשטות או פשטנות.
קחו לדוגמא את הספר המקסים הזה, שמלא בסיפורים קצרצרים (הארוך ביותר הוא בן שלושה עמודים) – איך נקרא להם: אגדות? משלים? מעשיות? כל אחד מן הכינויים האלה הולם ולא מתאים בו זמנית. הוא משתייך לקבוצה המצומצמת של ספרי ‘Feel Good’ איכותיים, שמצליחים להיות קלילים ומעלי חיוך מבלי להיות טיפשיים – לא משימה קלה.
בכל אחד מהם יש מחשבה או רעיון שרק לעיתים נדירות מנוסחים עבורנו. אני חושב שברטי משאיר את הסיפורים שלו בכוונה במצב דמוי-נבט, כאילו אומר הוא לנו: “הנה, קחו את השתילים האלה, אבל האחריות שבהפיכתם לעצים מוטלת עליכם”. אין הרבה סופרים שסומכים על הקוראים שלהם כך, ונחמד לגלות אחד כזה, שמתורגם לעברית לראשונה.
אז מה היה לנו? במאי קולנוע שרוצח את השחקנים שלו כדי שלא יגלמו דמויות אחרות, עיתון שמפרסם דיווחים על אירועים שטרם קרו, קבצן ששולט על תעופת הציפורים, ושתי אחיות, תאומות, שזוכות בתיקו בתחרות יופי. והכל מלא דמיון, חסכני, מהודק – קופסת סוכריות במילוי עשיר ומרוכז במיוחד.
בסוף הספר מצויים כמה עמודי אפוריזמים – שורות בודדות של אבחנות, רעיונות, כללים – שכמעט כל אחד מהם ראוי שיודפס על מדבקות פגוש: “נודיסטים מתגרים מצילומי רנטגן” או “כלב הוא חתול שבוטח בבני אדם”.
ברטי מצליח לזקק אפילו את הסיפורים הקצרצרים שלו – איזו מעבדה משוכללת יש לו!
אורה כותבת על ספרי משפחת המומינים: “הסיפור על מגבעת המכשף” ו”חורף קסום” מאת טובה ינסון (כתר, תרגום דנה כספי)
על המדף בחנות (וכך תראו גם בתמונה) מונחים ספרי המומינים בתרגומה החדש למדי של דנה כספי.
אבל קדמו לתרגום הזה תרגומיו של אוריאל אופק, “משפחת החיות המוזרות” ו”עמק החיות המוזרות” שיצאו בשנות ה-70 של המאה הקודמת, בהוצאת “הדר” (שאינה קיימת עוד), וכן תרגום שטרם חודש – “קיץ מסוכן בעמק המומינים”, שיצא בסדרת “מרגנית” בתרגום רות דנור. את הספרים האלו קראתי באוזני ילדיי לפני שנים רבות.
המומינים הם טרולים לבנים, דמויי היפופוטם. הם (הדמויות הגרפיות והסיפורים כאחד) פרי עטה של הסופרת הפינית-שוודית טובה ינסון. סיפורי המומינים התפרסמו בשנים 1954-1975, אבל החלו להיכתב עוד קודם לכן, מיד עם תום מלחמת העולם השנייה. ניתן למצוא בספורים הדים לטלטלה הגדולה שעברה על העולם (“השיטפון הגדול”) ולשאיפה לחיים שלווים של שלום ואחווה.
המומינים גרים בעמק אוטופי שאין בו רוע קיצוני מחד, אך גם לא אלטרואיזם מאידך. בנוסף למומינאבא, מומינאמא ובנם מומינטרול, מצטרפים למשפחה יצורים רבים אחרים בני גילאים שונים. מוצאם נותר עלום, וגם לא ברור מתי ואיך הם הגיעו לבית המשפחה. גם סידורי הלינה שם מוזרים, ובכלל אין להם “פופיק”. על סנופקין, למשל, מסופר כי הוא תמיד “בחליפה הישנה שלבש מאז שנולד, איש אינו יודע איפה ואיך…”.
מכל מקום, ייחודו של כל מומין ומומין, והאופן הטבעי שבו מתווספים אנשים למשפחה מעבירים, מבלי להיות דידקטיים, מסרים של אינדיבידואליזם וקבלת השונה. המומינים חיים חיי חופש – לא ברור לגמרי ממה הם “מתפרנסים” אבל הם שמחים בחלקם, אוספים “מתנות מהים” (על משקל “מתנות מהרחוב”) ולא נשארים רעבים. חלקם אף מתבטאים בגלוי כנגד סממני הקפיטליזם.
סיפורי המומינים הפכו אף לסדרת אנימציה פופולארית וחביבה, אבל הסדרה עושה עוול לספרים המלאים הומור (” ‘אפשר לעזור לך במשהו?’, שאל מומינטרול כשהכול היה מוכן”) וחוכמת חיים (“אדם לעולם לא יהיה חופשי לגמרי, אם יעריץ אדם אחר”, אומר סנופקין).
קחו לכם ילד כתירוץ וקראו לו את ספרי המומינים בתרגום זה או אחר. הם מקסימים, ולא מיועדים בהכרח רק לילדים!
הערה קטנה: חבל שדנה כספי בחרה לשנות כמה מהשמות שהמציא אוריאל אופק: למשל, “סמרמרים” במקום “שמנטפים”. שינוי כזה יוצר פער דורות.
***
מילתא – חנות ספרים, יעקב 36, רחובות. טל. 08-6498979.
השאירו תגובה