באחרית הדבר למהדורה המחודשת של הספר “רעב” מאת זוכה פרס נובל הסופר הנורבגי קנוט המסון, כותבת דנה כספי ש”גם היום שפתו הייחודית היא חלק מקסמו של הספר, והוא נקרא בנשימה עצורה הודות לתיאורים הנוקבים והאותנטיים שבו […]”; אף על פי שאני מאוד אוהב, מוקיר ומעריך את דנה כספי, אני מתקשה להגיד שקראתי את “רעב” בנשימה עצורה. במקרים רבים במהלך הקריאה בספר דווקא הרגשתי שאני נאבק כדי להמשיך הלאה, ומלבד כמה פיהוקים, הנשימה שלי התנהלה כסדרה. עם זאת, אני מסכים עם כספי שתיאוריו של המסון מודרניים מאוד, כמו גם העיסוק בקשיי הפרנסה הבלתי-נסבלים של האמן (במקרה הזה הסופר).

את המהדורה המחודשת של “רעב” קיבלתי הביתה לפני כמה שבועות, ומיד נזכרתי שהספר הופיע כמעט בכל רשימות “ספרי החובה” שאני קורא באדיקות מיותרת כבר שנים (את הרשימות, לא את הספרים), ולכן ניצלתי את שעת הכושר ומיד התחלתי לקרוא בו. אף על פי ששמעתי על המסון בעבר (סופר נורבגי, זוכה פרס נובל), למעשה לא ידעתי רבות עליו ועל כתיבתו, כך שהגעתי לקריאה בספר כלוח חלק.

הספר מתאר כמה שבועות בחייו של סופר וכותב מאמרים, בן דמותו של המסון, שמתנהל בחוסר כל בכרך הגדול. הוא מנסה להרוויח את לחמו מכתיבה בעיתונים, אך מתקשה לעשות זאת – בעיקר בגלל מחסום כתיבה, אבל גם בגלל קשיים אובייקטיבים (רבים מאתנו כבר למדו על בשרם שלהתפרנס מכתיבה זה לא דבר פשוט). העוני והרעב, בתורם, מקשים עליו להתרכז בכתיבה, וכך הוא מתנהל ברחובות העיר, קופא מקור, הוזה מרוב רעב ומפנטז על הצלחות ספרותיות שיוציאו אותו ממעגל הבלהות הזה.

המעקב אחר דמותו של הסופר הרעב, המשווע להכרה ספרותית וגם לפת לחם, מאפשרת לקורא להרהר על חיי האמן (ועל חייו של האינדיבידואל בכלל) בחברה העירונית המודרנית והמנוכרת. אני מודה שהיו קטעים בספר שיצרו אצלי תחושה כאילו אני מציץ לעתיד מקצועי שגם אני עלול לחוות, ופתאום כל העיסוק בספרות ותרבות נראה לי מפחיד עוד יותר מהרגיל. וגם אם שמים בצד את העיסוק באמנות ותרבות, הרי שקשיי פרנסה וחרפת רעב הן סכנות שאורבות לכולנו, והקריאה בספרו של המסון מאפשרת להסתכל להן בלבן של העיניים.

srvrutil_getImg (1)

ובכל זאת, אף על פי שעלילת הספר משמשת כמצע לדיון (ולהרהור) מעניין על דמותו של האמן והאינדיבידואל בכרך הגדול, אני מתקשה להגיד שהספר ריתק או סחף אותי. היו לא מעט חלקים בהם השתעממתי, וגם חשתי ניכור מסוים כלפי דמותו של המספר, שמתנהג באופן מוזר ויהיר למרות דלותו. גם כשיש לו הזדמנויות לשפר את מצבו הכלכלי, הוא בועט בדלי או מתנהג בגאוותנות, וכמעט עד סוף הספר הוא עיקש בגאוותנותו.

כך שייתכן מאוד ש”רעב” הוא ספר חשוב ופורץ דרך, אבל במבחן ההנאה מקריאה הוא לא מקבל אצלי ציון גבוה במיוחד. נהניתי יותר להרהר בו מאשר לקרוא בו, ולמען האמת, עוד לפני הקריאה בספר הזה כבר איבדתי את הסבלנות כלפי אנטי-גיבורים שיוצרים תחושת ניכור בקרב הקורא. אני לא מצטער שקראתי אותו, כי הוא בהחלט ספר שנתן לי חומר למחשבה לגבי הקשרים שונים של החיים המודרניים, אבל אני מתקשה להגיד שנהניתי מהקריאה בו.

ואסיים בתזכורת בעקבות הקריאה ב”רעב”: חם עכשיו ותקציבי התרבות מדולדלים, אז אל תשכחו להשאיר קערות עם מים ואוכל לאמנים שנמצאים שם בחוץ.

_______________________

רעב, קנוט המסון. מנורווגית: איתמר אבן-זהר (אחרית דבר: דנה כספי). הוצאת שוקן. 237 עמ’.