מיכאל ממליץ על “רמפול פרקליט פלילי” מאת ג’ון מורטימר (אחוזת בית, מאנגלית: מיכל אלפון)
מדי כמה שבועות מתעוררת בארץ סערה-זוטא כשידוען תורן, עיתונאי, משורר או סופר (מכל אחד מהמינים) מכריז על רצונו להגר מישראל או על איחוליו לילדיו ולנכדיו שיעברו מכאן למדינה אחרת. אני לא משתייך לקבוצה הזו, ודעתה איננה דעתי. אני רוצה לחיות כאן – רק כאן – ובעברית. אבל בכל מיני שאלוני בזק ברשת, שמתבססים על עשר שאלות או פחות, לפעמים יוצא שעליי לגור בלונדון. אז אולי…? לא, ממש לא.
ובכל זאת, אני מאוד אוהב ספרות בריטית, גם קלה-לכאורה – את פ.ג’ וודהאוס קשה לקרוא בלי חיוך על השפתיים, את כל ספרי אגתה כריסטי קראתי כמה וכמה פעמים (“עשרה כושים קטנים”, למרות שמו שאינו-תקין-פוליטית, הוא ספר המתח המושלם, בעיניי), ואת סיפורי שרלוק הולמס אני מכיר כמעט בעל פה (“מר הולמס, היו אלה עקבותיו של כלב ענק!”). וכשהממלכה הבריטית פוגשת תחום עניין נוסף שלי – חוק ומשפט – כמו ב”רמפול פרקליט פלילי”, ההנאה מובטחת.
“אני, הוראס רמפול, פרקליט וסנגור, שביום הולדתי הבא אהיה בן שישים ושמונה, שכיר יום באולמות בית המשפט אולד ביילי, בעל לגברת הילדה רמפול (המכונה תדיר בפי ‘זאת שיש לציית לה’) ואב לניקולס רמפול… אני, שראשי מלא ברציחות ישנות, בהרפתקאות משפטיות ובטורי שיר מצטלצלים מתוך ‘ספר השירה האנגלית של אוקספורד’… ובצידם בקיאות של ממש בכתמי דם, סוגי דם, טביעות אצבעות וזיופים במכונות כתיבה; אני, שכיום הנני הקשיש שבחברי משרדי, נוטל את קולמוסי בגילי הנכבד… כדי להעלות על הכתב כמה מעלילות הגבורה שלי (ובתוכן אי-אלו תבוסות מבישות)…”
כך נפתח הספר, בעברית בריטית לעילא (בזכות התרגום המוצלח של מיכל אלפון) וממשיך בסיפורי התיקים של רמפול – כנופיות יריבות וחבורות היפים, שוטרים ושופטים בעיר ובכפר, פקידים ופרקליטים – כולם זוכים לאותה מידה של התנשאות קרירה מצד רמפול, שראה הכל וששש לספר לנו מה דעתו על כולם. אני חושב שהסיפור הפותח, “רמפול והדור הצעיר” הוא האהוב עליי בספר, כי יש בו חיבה גדולה ל”אנשי השוליים”, לפושעים הקטנים ולמשפחותיהם. חיבה גדולה – ולכן גם כבוד גדול.
בקרוב, אני מקווה, אצליח להניח את ידי על פרקי הסדרה ששודרה בארץ בימי הערוץ היחיד (ושלא ראיתי מעולם), ואני מניח שאיהנה ממנה כמו מהספר הזה. אם כי אני מהסס – אני אוהב לדמיין את רמפול בדמותו הצינית והעסיסית של צ’רלס לוטון כסר ווילפרד ב”עד התביעה” (לטעמי, העיבוד המוצלח ביותר ליצירתה של אגתה כריסטי, לצד “רצח באוריינט אקספרס”) ואני לא רוצה לקלקל…
כן, עשיתי סלט בלתי אפשרי – אבל כזה הוא הבישול הבריטי, לא?
אורה כותבת על “המלך צב צב וסיפורים אחרים” מאת ד”ר זויס, (עברית: לאה גולדברג, ספרית פועלים).
אפתח בווידוי: אני לא פריקית גדולה של ד”ר סוס (זויס, כפי שמופיע על הספר הזה הוא ההיגוי הנכון בגרמנית. הוא היה אמריקני ממוצא גרמני). אני לא מתה על הציורים שלו, ולא חובבת נונסנס באופן כללי (אני חושדת שלאה נאור, שתרגמה את רב ספרי ד”ר סוס הקיימים בעברית, הוסיפה קצת “שטוזים” משלה. לא השוויתי למקור).
מכל מקום, לספר הזה יש לי חיבה מיוחדת. אני אוחזת בעותק המצהיב והמתפרק של ילדותנו (אחותי הקטנה קיבלה אותו מאבא שלנו) ואני זוכרת שקראנו בו המון. הסיפור הפופולרי ביותר היה “המלך צב צב”, שגם העניק את השם לספר.
הספר אזל לפני שנתיים-שלוש ואנו מחכים בקוצר רוח שיוציאו מהדורה חדשה. ובבקשה, בלי שינויים!!! למרות 50 השנים ואולי יותר שעברו מאז תורגם – לא נס ליחו.
“בארץ לאפוהי, בקצה העולם,
גר מלך צב-צב שמלך על אגם,
אגם לא גדול, אך נחמד, ונעים בו
לחיות: יש מזון, והמים חמים בו.
ועם הצבים שם היה מאושר.”
אבל אז תוקפים את המלך צב-צב שגעון גדלות ושאיפות כיבוש (לפחות וירטואליות), והוא פוקד על תשעה מנתיניו הצבים “לשחות אל כסאו ולשכב לרגליו/לטפס זה על זה – צב אל צב, גב אל גב, /והיו לו כולם כס-מלכות ומושב”. עם האוכל, כידוע, בא התיאבון, וככל שהממלכה הנפרשת לעיניו של המלך צב צב גדולה יותר, כך הוא מצווה על עוד ועוד צבים לבוא ולשכב “צב אל צב – גב אל גב” ולהגביה את כס מלכותו. עד אשר הצב מק, הצב שבתחתית ה”מושב” נאנח ושואל עד מתי. “שתוק”, גער בו המלך, “אל תבכה בלי רשות!/ אני מלך גדול ואתה צב פשוט…” וכתגובת נגד מצווה המלך על עוד מאה צבים לבוא ולהגביה את הכיסא, ואחר כך לעוד “אלף צבים שבע מאות ושניים.” בקרב הצבים האומללים מתחילה תסיסה עד שלבסוף הצב מק אומר “די! באמת!” ומשהק. כס המלכות מתמוטט והמלך צב צב “התגלגל- פליך ופלק!/ ונפל לאגם.” שורה שכל כך אהבנו, והיינו צועקים אותה בחדווה כולנו ביחד.
והסוף:
“כן, בארץ לאפוהי, המלך צב-צב,
שוב יושב באגם ורואה רק ביצה
ועם הצבים? מה היה עליהם?
הצבים (וגם מק) חופשים כולם,
וזה, באמת, מגיע להם-
כמובן- כמו לכל יצור בעולם!”
ד”ר סוס היה ידוע בהתנגדותו לפשיזם ולנאציזם. הוא החזיק בדעות פציפיסטיות (“המלחמה האיומה על החמאה”) והטיף לשמירה על הסביבה. ברבים מסיפוריו ישנה התבנית של מצב התחלתי, אירוע סוער וחזרה אל המצב הראשון בתוספת תובנה או לקח.
אני רואה בסיפור הזה, יחד עם “דב דובוני בן דוביים” ו”נמלונת” של לאה גולדברג, את התשתית למודעות החברתית-פוליטית שהעניקו לי הוריי עוד בילדותי.
***
מילתא – חנות ספרים, יעקב 36, רחובות. טל. 08-6498979.
דוא”ל: milta.books@gmail.com
פייסבוק: facebook.com/miltabooks
[…] מן הפרובינציה: בעלי חנות הספרים "מילתא" ממליצים על ספריהם של ג'ון … […]