אני בטוח שיש הרבה שבאים אליך ואומרים שהם משוגעים כדי שישחררו אותם מהצבא. אני לא ככה. לא רוצה להתגייס. יש לי כבר חיים אחרים. בקנדה. מונטריאול. לא קשור לישראל, לא קשור לצבא. אני אצלך כי אמרו לי שאני חייב לראות קב”ן אם אני רוצה לא להתגייס ולקבל אישור יציאה מהארץ.
חיים אחרים אני אומר לך. בקנדה. אז בוא אני אספר לך על זה. קצת אחרי שהתחיל מבצע שלום הגליל אחי הגדול, גדי, שהיה חייל צעיר בחיל חימוש דפק עריקות. לא נפקדות. עריקות. חזר הביתה באחד הלילות, טרק את הדלת של החדר ולא יצא עד הצהריים.
בהתחלה לא הבנו מה קרה לו, אחר כך שמעתי את אבא ואמא מדברים איתו בצעקות. מאיימים עליו שהוא ייכנס לכלא. והוא בכה, גדי “לא רוצה למות, לא נכנס ללבנון”. אז החבאנו אותו בבית. כל פעם שבאו המאנאייקים מהמשטרה צבאית היינו מוכרים להם סיפור אחר איפה גדי נמצא.
אבא עבד אז במפעל, אחראי משמרת, אמא הייתה גננת. אתה מבין, היה קשה בבית, עם כל העניין של הבריחה של גדי. זה שגדי ברח מהצבא פגע באבא שמאוד אהב את המדינה ואת הצבא. בסלון הייתה לנו תמונה של בגין ובמפעל אבא תלה תמונה של רפול, הרמטכ”ל. העריץ אותם. אבא גם פחד על גדי. הבן הבכור שלו. הוא לא רצה שגדי יהרוס לעצמו את החיים, וייכנס לכלא, אז הוא סידר לו עבודה אצל חבר שלו בעכו, שהיה נגר. גדי היה שם כמה חודשים עד שהגיעה הנפילה הגדולה של אבא.
שמע, אבא עבד במפעל מתכת הזה מאז שהיה נער. הרוויח לא רע, התקדם לאחראי משמרת. פתאום באו הבעלים של המפעל ואמרו שהמצב גרוע והמפעל ייסגר. אבא היה בהלם מוחלט. שבוע אחר כך כבר סגרו את השערים של המפעל ושלחו את כל העובדים הביתה. היו הפגנות, הבעירו צמיגים, הייתה גם אלימות כי הממשלה שלחה מג”בניקים שירביצו לעובדים המפגינים. כלום לא עזר.
אבא לא ידע מה לעשות. היה בבית שבור וכואב פיזית, מהמכות. ישב בסלון מוזנח כולו, התקשר לחברים ומכרים אבל אף אחד לא יכול היה לעזור למצוא עבודה. המצב של כולם היה חרא.
אני באותו זמן הייתי בבית ספר, כיתה ח, בחטיבת ביניים בנהריה. למה אתה שואל? לא , לא היה לי “טוב חברתית”. הייתי גדול, שמן. מאוד. בבר מצווה שלי הרב אמר שאני נראה כמו האבא ולא כמו חתן בר מצווה. צחקו עליי, כל הזמן. מה נראה לך? לא היה טוב. היה רע. הייתי לבד. היה אפילו חרא. גם חטפתי מכות כל הזמן. לא יודע מה זה להיות עם חברים אחר הצהריים, אף פעם לא היה לי עם מי להיות בהפסקות, אלא אם מחשיבים את כל החארות שהיו מסתובבים סביבי מעליבים ומכים אותי.
כשאבא ואמא אמרו לי שעוברים לקנדה, לא ידעתי איך להגיב. בחיים שלי לא יצאתי מהארץ. ועכשיו פתאום הם מדברים על לעבור לגור ולחיות, במקום אחר. לא הבנתי עד הסוף למה צריך לעזוב. אבא אמר לי שאני כבר גדול ויכול להבין מה המשמעות של פרנסה ושל לחיות בכבוד. הוא אמר שבקנדה יש עבודה ונוכל לחיות הרבה יותר טוב וחשוב לא פחות זה שגדי יוכל להיות איתנו כל הזמן בלי לפחד מהכלא הצבאי. שם אין מלחמות ולא צריך לשרת בצבא. אני חושב שבהתחלה לא רציתי לעזוב אבל אחר כך, כשחשבתי על זה קצת יותר, זה נראה לי מצוין. לעזוב את נהריה ואת בית הספר ואת הנבלות שמרביצים לי ופשוט להתחיל מהתחלה במקום חדש.

לאמא יש דוד במונטריאול והוא אמר שיסדר לנו מקום לגור ועבודה לאבא.
אבא הצליח לתחמן משהו שיאפשר לגדי לטוס לשם לפנינו. אני חושב שהוא השתמש בדרכון של בן דוד שלו שקצת דומה לגדי. שבוע אחרי שגדי עזב טסנו גם אנחנו.
פעם ראשונה שטסתי לחוץ לארץ. בטח שהתרגשתי. מה נראה לך. הכל היה לי חדש. השדה תעופה, המטוס, העיר החדשה שהגענו אליה. הגענו בסוף אוקטובר, היה חורף במונטריאול. שמה חורף זה חורף. לא כמו שהיינו רגילים אצלנו, גשם רוח ואז שמש. במונטריאול יש שלג, קרח, קור מקפיא. עיר גדולה מאוד ונקיה. הדוד לקח אותנו לסיבוב בעיר, היא מדהימה בעיני יש בה שילוב של חדש וישן.
הדוד קיבל אותנו וגרנו אצלו שבועיים בערך. די מהר הסתדרנו שם בדירה, בשיכון. דירה יותר קטנה מזו שהייתה לנו בארץ. כולם במונטריאול מדברים צרפתית אז לאבא ואמא היה קל יחסית, כי הם מדברים את השפה. גדי הלך לעבוד עם הדוד שהיה לו מוסך גדול. הדוד נתן לגדי כל מיני עבודות משרד כי גדי לא רצה ללכלך את הידיים.
רשמו אותי לבית ספר צרפתי שהייתה בו כיתה לעולים חדשים, כמוני, שלא יודעים צרפתית. כמו אולפן שיש בארץ. איתי בכיתה היו עוד שני ישראלים אשכנזים, שחורים מאפריקה וג’מייקה, אבל לא היה איתי אפילו “נרייני” אחד נוסף. אחי, כולם יודעים מה זה “נרייני”. “נרייני” זה אומר שאתה מנהריה.
באחד הימים בשבוע הראשון שהתחלתי ללכת לבית ספר, גדי תפס אותי ואמר “רמי, זה הצ’אנס של החיים שלך. אתה יכול להיות כאן מלך. אתה נראה יותר מבוגר מכולם, אף אחד לא מכיר אותך מהחיים שלנו בנהריה. תנצל את זה”. חכם גדי.
זה בדיוק מה שעשיתי. אתה מבין, הלכתי ככה במסדרונות של בית הספר זקוף, באמצע של המסדרון, הליכה איטית כזו, של מלך, מסתכל על האחרים בעיקר על הבנות. אני בטוח שנראיתי כמו מורה או מנהל.
ישבתי בשיעורים למדתי כי אני יודע שזה חשוב, אבל בעיקר התחלתי עם בנות.
אני מבין שאין לך הרבה זמן אבל אתה שאלת אותי מה זאת אומרת שיש לי חיים אחרים, אז אני מספר לך הכל, מההתחלה. אם זה לא מעניין אז תרשום לי שחרור מהצבא ונלך מכאן. אני מכאן נוסע לאמא שלי לבית חולים ועוד יומיים טס חזרה הביתה, למונטריאול.
סיפרתי לך שהתחלתי עם בנות בבית ספר. בגלל שאני נראה ככה גדול מאוד ומבוגר יותר התחלתי עם הבנות המבוגרות יותר, בכיתה י”א ו י”ב. לא היה קל להתקבל אצל הבוגרות יותר. מי שפתח לי את הדלת לבנות האלה היה כמובן גדי. הוא יצא בדיוק עם איזה חתיכה קנדית שאחותה למדה בבית ספר כמה שכבות מעליי. אז החתיכה שכנעה את אחותה לצאת איתי. גדי אמר להן שאני בן 17 כמעט 18. ככה זה התחיל. נראה לי שהבנות בבית ספר קלטו שאני יוצא עם מישהי מהשכבה הבוגרת. כששאלו אותי מדי פעם למה אני בכיתה נמוכה, הייתי בכיתה ח’, הסברתי שקשה לי בצרפתית. כלומר לקרוא ולכתוב. עד היום קשה לי. אבל אני מדבר ומבין צרפתית מצוין.
שמע, בארבע שנים היו לי משהו כמו שתיים עשרה- חמש עשרה חברות. היו בהן קנדיות, נוצריות ויהודייה אחת, שתיים מג’מייקה, סינית אחת. היה הכל. שמע, פרחתי. איפה החיים בנהריה ואיפה אני המלך של בית הספר!
שאר המשפחה אתה שואל? גם הסתדרו. אבא עבד בסוכנות למכירת רכבים. מגרש מכוניות. עבודה מכובדת והוא הרוויח יפה מאוד. אחרי משהו כמו שנה עברנו לדירה במקום יותר טוב במונטריאול. אמא בהתחלה לא עבדה, ואחר כך התחילה לטפל בתינוקות של עשירים יהודים. אני חושב שהיה לה טוב.
גדי עזב די מהר את המוסך. אמר שמדי מלוכלך שם בשבילו וצריך לעבוד קשה. הוא התחיל להתעסק עם קניה ומכירה של כל מיני סחורות שאיזה רוסי הביא מהמזרח הרחוק. הלך לו לא רע בכלל. קנה מכונית ספורט, עבר לדירה משלו, כל הזמן היה בא לבקר אצלנו עם בחורה אחרת.
בקיצור, כשהתחילה השנה האחרונה שלי בבית ספר, על היום הראשון, נכנסה לכיתה תלמידה חדשה, יפהיפיה אמיתית. חתיכה כזאת לא רואים כל יום, אפילו בקנדה. בטח שבלונדינית, מה חשבת. נראית כמו דוגמנית, וגם מתלבשת ככה. ישר סימנתי אותה כמטרה. כבר בהפסקה הראשונה הצגתי את עצמי והתחלתי לדבר איתה. היא אמרה שקוראים לה ג’ניפר והיא עברה למונטריאול מאדמונטון שבפרובינציה אלברטה בקנדה, יחד עם אמא שלה כי ההורים שלה התגרשו. אמרתי לה שלא תדאג, שאעזור לה להכיר את בית הספר ואת העיר. אגב, לא מזמן ג’ני סיפרה לי שבהתחלה היא פחדה ממני כי אני כזה גדול, כהה וזר, אבל די מהר היא הבינה שיש לי לב טוב. בטח לב טוב. הדבר היחיד שהיה לי בראש כשראיתי אותה היה שהיא חייבת להיות שלי. לא עניין אותי כלום. אז התחלנו להסתובב ביחד. שבוע, שבועיים, חודש. נהיינו זוג. הייתי גאה מאוד. רמי הנרייני, שהיה חוטף מכות מילדים בנהריה, זה שלא היו לו חברים ובטח לא חברות, מסתובב עכשיו עם פצצה קנדית בלונדינית.
הזמנתי אותה הביתה, שתכיר את ההורים שלי . הם התאהבו בה מיד. בעיקר אמא שלי. גם ג’ני אהבה את אמא. היא אמרה שהיא אף פעם לא ראתה והרגישה כל כך הרבה אהבה בבית.
אני חושב שגדי קצת קינא אבל לא דיברנו על זה כי השנה הוא נסע בפתאומיות לדרום אמריקה. לארגנטינה אני חושב. לא יודע בדיוק מה היה, כי אבא לא רוצה לספר. אני מבין שהוא הסתבך. אבא מאוד כעס ונכנס לדיכאון. הוא אמר שגדי הסתבך, עשה שטויות והיה חייב לצאת מכאן והוא לא יחזור. שאלתי את אבא אם גם אנחנו צריכים לנסוע עכשיו לאיפה שגדי נמצא. אמא בכתה כשהיא שמעה את השאלה. אבא הסתכל עליה, אחר כך עליי ואמר “זהו, לא נוסעים יותר. יעשה גדי מה שיעשה, אנחנו כאן”. אמא שאלה בקול שבור “אולי נחזור לארץ, לנהריה”? אבא הסתכל עליה ואמר לה, וגם לי “אין לי כלום בארץ, כאן אני מתפרנס בכבוד!”. אמא זרקה לו איזה קללה והסתגרה בחדר.

לפני כחצי שנה ג’ני תפסה אותי לשיחה צפופה, רק שנינו. ישבנו בבית קפה והיא הסתכלה לי בתוך העיניים עם העיניים הירוקות שלה ואמרה לי בלחש שהיא בהריון.
הייתי בהלם. לא ידעתי מה להגיד. נשענתי אחורה והסתכלתי עליה. ראיתי שהיא מדברת אבל לא שמעתי מה היא אומרת. אתה מבין, אני בן 17 וחצי, וגם היא. והיא בהריון! נבהלתי, קמתי ,השארתי אותה שם ופשוט הלכתי. ברחתי. הגעתי הביתה ולא אמרתי מילה. טרקתי את הדלת. אמא נכנסה לחדר שלי בשקט. חיבקה אותי ושאלה מה קרה. סיפרתי לה. הכל. אמרתי לה שחשבתי על זה והפתרון היחיד זה לברוח. אני אסע אל גדי. לא מתאים לי להיות עכשיו אבא עם משפחה. אני רוצה לחיות. אני בורח אל גדי.
אמא הסתכלה עליי ופתאום החווירה ונחלשה, מלמלה שהיא לא מוכנה לאבד עוד ילד. התעלפה לי מול העיניים. התקשרתי אל אבא לעבודה והוא אמר לי דחוף להזמין אמבולנס. בבית חולים אמרו שהיה לאמא התקף לב קל, שיש לה מחלת לב קשה. אמא התאוששה אבל לא אמרה מילה.
במסדרון של בית החולים סיפרתי לאבא על ג’ני. אבא רתח מזעם. כעס מאוד. הוא כבר הרים את היד לתת לי סטירה אבל ראה שמסתכלים עלינו. הוא משך אותי לחדר המדרגות ונכנס בי. אתה מבין, אני גבוה ממנו, רחב ממנו וחזק יותר, אבל מפחד ממנו. זה אבא שלי.
אבא צעק עליי שאני לא אחראי, שאני אידיוט, שסיבכתי לא רק את עצמי אלא את כל המשפחה. ניסיתי להגיד לו שיהיה בסדר שאני אברח לגדי. הוא סטר לי. פעם ראשונה, וגם האחרונה, שאבא הרים עליי יד. זה לא כאב. זה השפיל אותי. “אל תזכיר את השם של המנוול הזה , הוא בייש אותי ואת הכבוד של המשפחה. אתה לא בורח! אתה תתמודד כמו גבר, אתה תתחתן עם ג’ני!”.
כנראה שהסטירה עזרה. הבנתי שאבא צודק, אתה מבין.
הלכתי אל ג’ני. היא לא רצתה לפתוח לי את הדלת אבל התעקשתי. חיבקתי אותה, נישקתי אותה בדמעות. בכיתי. באמת בכיתי. על הכל.
ביקשתי מג’ני סליחה. ניסיתי להסביר לה שברחתי מבית הקפה כי נבהלתי אבל התאוששתי ואני אוהב אותה. ג’ני אמרה לי שהיא סיפרה לאמא שלה מה היה בבית קפה, והן החליטו שהיא תעשה הפלה. לא יכולתי לקבל את זה. ג’ני ישבה על המיטה בחדר שלה, ירדתי על ברכי, אחזתי בידיה וכמו שרואים בסרטים ביקשתי ממנה שתתחתן איתי, שתוליד את הילד שלנו, ושאני מאוד אוהב אותה. כמה שאנחנו צעירים יהיה לנו טוב, והבטחתי לה שאני אעשה שיהיה לה טוב, וגם לילד שלנו. התכוונתי לכל מילה. ג’ני זו אהבת חיי.
ג’ני בכתה וצחקה באותו זמן, ואז הצטרפה אליי לרצפה, חיבקה אותי ואמרה שהיא תתחתן איתי ושהיא מאוד מאוד אוהבת אותי. הרגשתי איך פתאום אני בגג העולם, מאושר.
אמא של ג’ני כעסה על הסיפור ולא הסכימה, כי חשבה שהחיים של ג’ני ייהרסו. אבל שכנענו אותה. הלכנו יחד לאמא שלי, לבית חולים. היא שכבה במיטה בחדר וכשראתה אותי סובבה אליי את הגב. אמרתי לג’ני שאני צריך לדבר עם אמא לבד, וג’ני יצאה למסדרון. אמרתי לאמא שהכל מסתדר, אני אתחתן עם ג’ני ויהיה לאמא נכד. או נכדה. אני לא בורח לגדי, או כמו גדי. אמא הסתובבה אליי, ובפנים מרירות אמרה לי “מזל טוב. אז אתה מתחתן עם גויה. תעשה לי טובה אחת רמי, תביא אותי לארץ, אני רוצה למות בישראל”.
שמע, זה מה שקורה בעצם. החזרנו את אמא לישראל, לנהריה. היא גרה אצל אחותה, אבל רוב הזמן היא בבית חולים. בעיה קשה מאוד בלב שלה. ג’ני ואני התחתנו לפני חודשיים. נישואים אזרחיים. לא הסתבכנו עם חתונה בכנסיה, או חתונה יהודית דתית. עשינו מסיבה קטנה מאוד. מהצד שלי באו אבא והמשפחה של הדוד של אמא. אמא וגדי לא היו.

שבוע שעבר דודה שלי התקשרה ואמרה שאמא במצב לא טוב, עלולה למות בכל יום. אז באתי לארץ. שמע, זו אמא שלי. אני צריך להיות איתה.
אבל הבית שלי במונטריאול. ג’ני צריכה ללדת. זו תהיה בת. לא בן. נראה לי שג’ני לא תתנגד שנקרא לילדה רייצ’ל על שם אמא שלי, שהלוואי ותזכה לראות את הנכדה, אבל לא נראה לי שזה יקרה.
אתה מבין, כל החיים שלי עכשיו במונטריאול, אין לי כלום בישראל, לא שייך לכאן. שם נגמור ללמוד, נמצא עבודה טובה, יש לי משפחה שלי. מה יש לי בישראל? מה אני צריך את כל הבעיות כאן, צבא, מלחמה, איזה עבודה תהיה לי, ואיך ג’ני שלי תסתדר כאן?
יאללה, תן לי את הפתק ותן לי לחזור הביתה.

 

***

ערן סגל,בן 46, נשוי לאורית ואב לחמישה ילדים. מתגורר בכפר האורנים. בחודשים האחרונים סיים קריירה ממושכת במערכת הבטחון לקראת קריירה שנייה שתעסוק קרוב לוודאי במיזמים חברתיים. הזמן שהתפנה פתח בפניו את האפשרות לחזור לתחביב ישן, כתיבה.

 


עורכת מדור הסיפורים הקצרים ב”קורא בספרים” היא תמי לבנת מלכה. 

סיפורים ניתן לשלוח למייל הבא: tammymalka@gmail.com