כבר מקריאת העמודים הראשונים בספר “הדוח של ברודק” מאת פיליפ קלודל, ידעתי שאני אוהב אותו. זה בכלל לא שינה לי איך הוא יסתיים ולאן תוביל העלילה; פשוט ידעתי שלפני מונח ספר טוב, כזה שכיף לשקוע בו גם אם הוא עצוב וקודר. ואכן הוא לא אכזב, והמשיך להיות נפלא ומשובח עד סופו (סיימתי לקרוא אותו לפני כמה שעות).
לפני שאנסה להסביר מדוע אהבתי אותו, אתאר בקצרה את עלילת הספר: ברודק, הגיבור המספר, הוא אדם שחי בכפר רחוק ונידח במדינה בלתי ידועה שלפי כל הסימנים האפשריים נמצאת באירופה. בעקבות רצח של אדם זר בכפר, נדרש ברודק לכתוב דו”ח שינקה את אנשי הכפר מהרצח. את הספר שאנחנו קוראים כותב ברודק במקביל לדו”ח, מתוך צורך לספר את האמת על ההיסטוריה של הכפר ועל ההיסטוריה הפרטית שלו.
צריך להוסיף גם את המובן מאליו לכל מי שקורא בספר: מדובר בספר על השואה, אף על פי שהמילה שואה לא מוזכרת בו אפילו פעם אחת (גם לא נאצים או היטלר). ברודק הוא יתום ממוצא “זר” שהגיע לכפר בילדותו, ובעת המלחמה הגדולה (שבהווה הסיפורי כבר נסתיימה), הוא נלקח למחנה עבודה שם התעללו בו עד שאיבד כל צלם אנוש. כנגד כל הסיכויים הוא הצליח לשרוד את המלחמה וחזר לכפר שלו, כפר שכמוהו – סובל מפוסט-טראומה (להבדיל מברודק שהוא קורבן מובהק, אנשי הכפר היו קורבנות ותליינים כאחד, כך שלצד השיקום מאירועי המלחמה, רבים מהם נושאים רגשות אשם על התנהגותם).
הכתיבה של קלודל מלאת נפח ועומק, והוא (באמצעות ברודק) חושף אותנו אט אט לדברים אשר אירעו בכפר ומחוצה לו לאורך עשרות השנים האחרונות. מבחינת מהלך העלילה, הוא מזכיר את “כרוניקה של מוות ידוע מראש” של מארקס, כיוון שגם הסיפור הזה מגולל אירועים שאנחנו יודעים איך יסתיימו ובכל זאת קלודל מצליח לשמור על מתח ומעניין עד הסוף.
מלבד האיכויות האסתטיות והמבניות בטקסט של קלודל, לטעמי הכוח הגדול שלו הוא בניתוח מדויק של ההתנהגות האנושית שמתגבשת מתוך יחידים והופכת להמון. מבלי לעסוק בגרמנים או בצרפתים, קלודל מפליא לתאר את ההתמודדות האנושית עם סיטואציות מסוימות שמתרחשות בתקופת מלחמה, התמודדות שמתבטאת בין השאר בהרחקת כל דבר זר, התקרנפות והדחקת נקיפות מצפון (שמתפרצות בשלבים מאוחרים יותר).
ואף על פי כן, היה דבר אחד שהפריע לי לכל אורך הספר והוא: ההתעקשות של קלודל על דמיון רב מדי בין הסיטואציה הבדיונית שלו לאירועים על אדמת אירופה בזמן מלחמת העולם השניה. בעלילה של קלודל יש מחנות, יש תיאור של ליל בדולח בזעיר אנפין, יש רכבות צפופות עד אימה שמובילות שבויים למחנות, יש “חיילי ס.א” בתקופה שקודמת ל”שואה” וכך הלאה. בעיני זה מחליש את המעשה הספרותי שלו, כי בקטעים האלה יש תחושה של האכלה בכפית; אני חושב שרוב הקוראים היו מבינים את האנלוגיה גם מבלי לתאר אירועים ממשיים מהשואה ומהשנים שקדמו לה בהחלפת כמה פרטים ושמות. לזכותו של קלודל יאמר שהקטעים האלה לא רבים ולא משתלטים על הספר.
לקראת סיום אני רוצה להגיד משהו על תרגום. את הספר תרגם שי סנדיק, שלימים פתח הוצאת ספרים (ואז חבר לדורית תמיר בהוצאה שנקראת על שמם – תמיר//סנדיק) ועושה חיל במסגרתה. אני מיודד עם שי, אבל לא אמרתי לו את מה שאני עומד לכתוב עכשיו; לטעמי התרגום שלו לספר הזה משובח ומרשים במיוחד. קראתי עד היום רק שני ספרים אחרים שתרגם, וכמובן שהם תורגמו היטב, אבל אני מרגיש שכאן הייתה איזו התעלות שהצליחה למזג את הכתיבה של קלודל לתוך העברית באופן כמעט מושלם תוך ביטול התחושה שמדובר בספר מתורגם. וזה עוד נדבך שגרם לי להרגיש כבר בעמודים הראשונים שאני קורא ספר משובח.
“הדוח של ברודק”, אם כן, הוא ספר נפלא ומומלץ. הוא בטח אחד הספרים הטובים שאני קראתי ואולי מהספרים הטובים ביותר שיצאו כאן בעשור האחרון. אם עוד לא קראתם (הוא יצא לאור ב-2009), אל תחמיצו.
___________________________________
הדו”ח של ברודק, פיליפ קלודל. מצרפתית: שי סנדיק. הוצאת מודן. 276 עמ’.
[…] […]
[…] אותי, או לכל הפחות לא מספיק מעניינים ומושכים אותי (הדו"ח של ברודק שכתבתי עליו לאחרונה היה יוצא מן הכלל ברצף הזה). לקראת […]
[…] אותי, או לכל הפחות לא מספיק מעניינים ומושכים אותי (הדו"ח של ברודק שכתבתי עליו לאחרונה היה יוצא מן הכלל ברצף הזה). לקראת […]
[…] לקריאת הביקורת המלאה לחצו כאן. […]
[…] הדו"ח של ברודק מאת פיליפ קלודל (מצרפתית שי סנדיק, הוצאת מודן) […]