לא הייתי קורא למה שאני מרגיש ביחס לספרים אהבה. יש הרבה ספרים שאהבתי וכשחזרתי אליהם הם כבר לא היו אותו הדבר, והאהבה התפוגגה. לא זכור לי ספר שקראתי פעמיים ונהניתי. לפעמים אני חוזר לקטעים מסויימים אבל אף פעם לא מצליח לקרוא הכל שוב מהתחלה ועד הסוף. כשהייתי בצבא חבר נתן לי לקרוא את “המדריך לטרמפיסט בגלקסיה” של דאגלס אדמס והיה צריך ממש להדריך אותי תוך כדי הקריאה. כל הזמן ביקשתי שיסביר לי את מה שאני קורא והוא חזר ואמר: זה בצחוק, זה הכל שטויות, הוא צוחק על הקורא, תזרום. ובאיזשהו שלב נפל לי האסימון, ובאמת זאת הייתה הפעם הראשונה שצחקתי בקול ממשהו שקראתי. כמה שנים אחר כך חזרתי וניסיתי לקרוא אותו שוב והשתעממתי. דבר דומה קרה לי עם “המשפט” של קפקא – הייתי בטוח שזה ספר קומי-סאדיסטי על מישהו שככל שהוא שומר על הכבוד שלו ככה הוא רק נדפק יותר. ומאוד נהניתי מהסבל של האדון ק’, אבל מאז אני לא מצליח לשחזר את חווית הקריאה הראשונית. ותמיד אני חושב שאחזור לקרוא ויהיה כיף. עוד ספרים שאהבתי במיוחד ואני מפחד לנסות לקרוא שוב ולהתאכזב: “תמונתו של דוריאן גריי” (אוסקר ויילד), “הקריירה של ניקודם דיזמה” (טדיאוש דולנגה-מוסטוביץ’), “חרדתו של המלך סלומון” (אמיל אז’אר).
2) מהם ספרי הילדים האהובים עליך?
לא קראתי ספרים בתור ילד. גם בתור מבוגר לא קראתי יותר מדי. זה די נס שכתבתי ספר בעצמי בהתחשב בבורות הספרותית שלי. בשנים האחרונות, בגלל שאני מתבייש בבורות הזאת, אני משתדל לקרוא לפחות את הקלאסיקות. לפחות להכיר את הדברים הקאנוניים. אבל עדיין יש לי דרך ארוכה.
3) מה הספר האחרון שקראת?
“דו-קרב וסיפורים אחרים” של צ’כוב. לקחתי אותו מהספרייה בהשראת מירי רגב, שאמרה שהיא לא קראה את צ’כוב ועוררה סערה ציבורית. אז חשבתי: גם אני לא קראתי צ’כוב, אולי כדאי שאנסה. הוא מאוד חביב בסך הכל, קצת מזכיר לי את גוגול עם העיסוק בדמויות ממעמד נמוך שעובדות על כולם שהם ממעמד גבוה יותר. יש שם קטע בסיפור הראשון, “דו-קרב”, שבו המספר מתאר ערב אחד בחיי זוג. האשה אוכלת והגבר שומע את הלעיסות שלה ומתחרפן מהרעש שהיא עושה, ומפנטז איך הוא חונק אותה עד שהיא מתה ושוב יהיה לו את השקט שלו. נחמד מאוד.
4) איזה ספר גרם לך לתהות ‘על מה המהומה’?
“בעקבות הזמן האבוד” של מרסל פרוסט. שמתי אותו ליד המיטה וכל לילה לפני שהלכתי לישון ניסיתי לקרוא קצת, כמו שאני עושה עם ספרים אחרים. לא הצלחתי לקרוא יותר מפסקה אחת בלי להירדם. אולי בהמשך הספר נהיה מדהים אבל העמודים הראשונים היו כל כך משעממים שלא זכיתי לראות מה קורה הלאה.
5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?
“עלייתו השמיימה של העורך הספרותי” של בני ציפר. יש שם קטע מטורף שאני תמיד חוזר אליו שמתאר סקס הומואי בין יהודי לערבי. הגבר היהודי הנחדר מבקש מהערבי החודר להפסיק, כי הוא צריך ללכת לשירותים ומרגיש שעוד רגע יוצא לו. הערבי צוחק ולא מפסיק, ואחרי שהכל משתחרר הוא חופן מהצואה ומורח לשניהם על השפתיים ומתקרב אליו לנשיקה. זה משל מאוד יפה על הגורל שלנו בארץ הזאת וחבל שכמעט ואף אחד לא מכיר את הספר הזה.
6) מיהם הסופרים האהובים עליך?
אין לי סופרים אהובים אבל אם היה לי הייתי רוצה שזה יהיה מישל וולבק, שאמרו לי שאני הגרסה הישראלית שלו. יש לו פרסונה ציבורית מעניינת ונראה לי שהוא יכול להיות תשובה טובה ומרשימה לשאלה כזאת. יום יבוא ואקרא את הספרים שלו ואחליט אם הוא באמת הסופר האהוב עלי.
7) ספר שנתן לך השראה?
“אחד-עשר אלף המלקות” של אפולינר. קראתי אותו ולא האמנתי שאני קורא את מה שאני קורא. ספר כל כך נועז ובוטה ונוראי בסאדיזם שבו, ששם אותי מלא פעמים בתחושה הזאת שבעצמי שאפתי לייצר – הרגעים האלה שבהם מצד אחד אני מתפוצץ מצחוק, ומצד שני מרגיש רע עם עצמי שאני צוחק מסיטואציות כל כך אכזריות. כל פעם כשמישהו שואל אותי אם אני לא חושב שהגזמתי בכתיבה שלי, אני מפנה אותו לספר הזה שיראה מה זה באמת להגזים.
8) ספר עיון מומלץ?
ספרון עזרה עצמית קצר בשם “מלחמת האמנות” (The war of art) של סטיבן פרספילד. לא תרגמו אותו לעברית עד כמה שאני יודע. הרעיון של הספר קיטשי למדי אבל עזר לי פעמים רבות: כדי להתגבר על יצר הדחיינות צריך לאמץ גישה של לוחם. הרעיון הכללי די דומה למושג היהודי “יצר הרע”, שעל הצדיק להילחם מולו ולא להתייאש כמו שנלחמים באויבים ממשיים. באותו אופן פרספילד כותב על “התנגדות”, הכוח שמונע מאתנו להגשים את עצמנו וזורע בנו פחד וגורם לנו לאונן במקום לעבוד. כדי להתגבר על הכוח הזה צריך להכיר אותו, והספר מציג ממש קווי אופי של “התנגדות”: מה הוא אוהב, מה הוא לא אוהב, ואפילו איך אפשר לתחמן אותו. ספר שימושי שנעזרתי בו המון בתקופות בהן השתלט עלי כוח פנימי שקרא לי לאונן במקום לעבוד.
9) מהם ספרי ה-“גילטי פלז’ר” האהובים עליך?
ספרים שמלמדים איך להתעשר, כמו הסדרה של “אבא עשיר אבא עני”. אני מת על הדיבור הנאיבי הזה, הפנטזיונרי, שאומר לי שאם רק אעשה כמה צעדים פשוטים אמצא את עצמי עשיר ומאושר. יש בספרים האלה פנייה למקום המסכן ביותר בנפש שלי, המקום החרטטני, שמדי פעם מתעורר וקורא: כן! מחר אקום ואעשה סדר בחיים שלי! אפסיק לבזבז את הזמן על שטויות, אחסוך כסף ואשקיע בעסקים ובנדל”ן, כמו בנאדם רציני ומכובד שחושב על העתיד, ותוך כמה שנים אהיה מספיק עשיר ולא אצטרך לעבוד עוד יום אחד בחיים שלי. אוכל לחיות חיי רוח אמתיים, בלי דאגות כלכליות, ואשקיע את מרבית זמני בכתיבה ונגינה וחקר התודעה והמשמעות. הכי כיף חארטות.
***
אסף סעדון נולד ברמלה ומתגורר בתל אביב. בימים אלה רואה אור ספר הביכורים שלו “פעם היה לי לב” (ידיעות ספרים).
זה לא ספר נחמד. הוא לא ידבר לכל אחד. הוא גם לא מקסים ולא שובה לב. זהו סיפור שחורג מגבולות הטעם הטוב, חתרני ומקורי וחולני ובלתי-צפוי, על אודות שלומי אחד, שמנסה ומשתדל ושואף להשיג את מה שנדמה שכולם סביבו משיגים בקלי קלות: תארים אקדמיים, זיונים, נשים אוהבות ועתיד מבטיח.
פעם היה לי לב הוא גרוטסקה פרועה – מצחיקה ומטרידה כאחת – שמשתמשת ביעילות בכוחה של היצירה הסיפורית הרדיקלית לברוא מתוכה אינספור עולמות מקבילים לזה שחשבנו שאנחנו מכירים, ובכוחה של חוויית הקריאה לברוא מחשבות חדשות כדי לירות חצים ביקורתיים ברעות חולות בחברה מנוכרת ומניפולטיבית, אשר מדברת אולי באלף ואחד קולות, אך רק בשפה אחת של כוח.
״עם פעם היה לי לב נולד לנו מישל וולבק ישראלי. צעיר, בועט, שכותב מן הקרביים במלוא מובן המילה, ומציב מראה מול כל ההתחסדויות המוסריות.”
בני ציפר
“גאוני, מטריד, מבריק, מביך, מופרע, אמיץ וקאמפי. קראתי את הספר בעיניים קרועות לרווחה: זה היה מסע מזעזע, וגם מצחיק מאוד, ברכבת שדים שלא בנקל תישכח.”
השאירו תגובה