אורה כותבת על “ג’אז” מאת טוני מוריסון (הספריה החדשה, עברית: ניצה בן ארי)
בשעה שיעלה הטור הזה, תצחצח את כליה שלישית נגני ג’אז ותפצח במופע ג’אז חי בפתחה של “מילתא”. בריזה, בירות ויין, ספרים בהנחת שבוע הספר ומוזיקה טובה הם התמהיל האולטימטיבי לסופו של יום קיץ חם ומעיק. ואל תשכחו…. “היום יום חמישי”!
אבל איך זה קשור לספר “ג’אז” של טוני מוריסון? אז זהו… מעבר לשם אין כמעט קשר. (על הכמעט אין קשר – בהמשך).
אז הנה פתיחה אחרת:
בכל פעם שאני מגהצת “חולצת כפתורים” בעלת צווארון (ואני מגהצת הרבה כאלה…) אני נזכרת באחת הגיבורות של הספר המסבירה לחברתה (חברתה? כן, בסופו של דבר מי שאמורות היו להיות שונאות הופכות לחברות) שלמרות שמקובל להתחיל לגהץ חולצה מהצווארון – לא נכון לעשות כך, משום שממילא בסוף הגיהוץ צריך לחזור אל הצווארון. כבר כתבתי פעם שאני זוכרת מספרים פרטים פעוטים ולא חשובים לכאורה.
סיפור העלילה פשוט, והוא מסופר לנו מיד בהתחלה: ג’ו טרייס – סוכן מדלת לדלת של מוצרי יופי, בעל מסור, ובן למעלה מחמישים – “נדלק על בחורה בת שמונה עשרה במין אהבה תהומית ושדית, שעשתה אותו כזה עצוב ושמח, שהוא ירה בה רק בשביל שהרגש יימשך לו הלאה…” מכאן מתקדם הסיפור אחורה מהארלם של שנות העשרים, ההווה של הסיפור, אל הדרום, אל המאה התשע עשרה.
מוריסון, סופרת שחורה, כותבת על חיי השחורים – קודם כעבדים ואחר כך כאנשים חופשיים אומנם, אך מצויים בתחתית הסולם החברתי בארצות הברית, חיים בעוני, חייהם הפקר (הרוצח לא נשפט ולא נענש) ובתחתית של התחתית – הנשים השחורות, שבתוקף הנסיבות הן לוקחות את גורלן בידיהן: “נשים שחורות היו חמושות: נשים שחורות היו מסוכנות, וככל שהיה להן פחות כסף, כן בחרו בנשק קטלני יותר.”
נחזור למגהץ: אשתו של הרוצח, ויולט, היא ספרית והיא משתמשת במגהץ לגהץ את שערן המקורזל של לקוחותיה. דודתה של הנרצחת, אליס, מתקנת בגדים ומגהצת אותם לפרנסתה. שתי נשים, משני עברי הצער, שגורל משותף, גורל הנשים השחורות, מאחד אותן, ושתיהן מנסות לשנות את גורלן בעזרת מגהץ.
ובכל זאת – למה ג’אז?
הסיפור מסופר בקולה של מספרת מסתורית, יודעת-כל כביכול, המעידה על עצמה בסוף הספר שבעצם אולי אינה יודעת מאום ממחשבותיהם ורגשותיהם של גיבוריה. הסיפור הולך אחורה, מקפץ בין סיפוריהם של גיבוריו השונים והוא כולו מעשה של אימפרוביזציה המגיע לכלל יצירה שלמה, יפה ומרגשת.
זה ג’אז, לא?
מיכאל ממליץ על “התזמורת מתלבשת” מאת קרלה קסקין (איורים: מרק סימונט, תרגום: תלמה אליגון-רוז, כנרת)
גם אני הפעם בענייני מוסיקה…
במקביל לעבודתי בחנות, אני עובד כבר שנים רבות במערכת החינוך הבלתי-פורמלי.
בשנים האחרונות אני מזהה תופעה שהולכת ומחמירה – יותר ויותר ילדים לא רואים את מי שסביבם: ילדים אחרים, מבוגרים, זרים.
אני מנסה, עד כמה שאפשר, להראות להם שההתקדמות שלהם בעולם קשורה גם לסובבים אותם.
לפיכך, כל ספר שהופך את הדמויות חסרות-השם שמסביב לנו לאנשים, עם סיפורים מאחוריהם, עם רקע, עם מאפיינים משלהם, שאינם בהכרח זהים לאלו של הילד הוא מבורך בעיניי. “התזמורת מתלבשת” הוא בדיוק ספר כזה, שמתאר כיצד מאה וחמישה אנשים מתכוננים לקונצרט בדרכים שונות.
ואיזו שונות!
יש גברים ונשים, גבוהים ונמוכים, רזים ורחבים, עם תחתונים לבנים או צבעוניים (כן!), עם עניבות ושמלות, יש כאלה שנפרדים בצאתם מבני זוג ומבנות זוג, מילדים, מכלבים או מחתולים, יש שנוסעים במונית, ברכבת או באוטובוס, ובסוף הספר כולם מתכנסים, עולים אל הבמה ו”מנגנים נפלא”.
מי שעוקב אחרי הטור שלנו ב”קורא בספרים” יודע שאני מאמין אדוק בשיחה עם הילדים על הספר שקוראים להם (קראו להם! גם אם הם כבר יודעים לקרוא). בספר הזה יש כל כך הרבה נושאים לשיחה.
לפחות מאה וחמישה, אני חושב.
***
מילתא – חנות ספרים, יעקב 36, רחובות. טל. 08-6498979.
השאירו תגובה