את אלה תולדות של הסופרת האיטלקייה המצוינת אלזה מורנטה קראתי רק לפני שנתיים כשאמא שלי התאהבה בספר אחר של מורנטה, כזב וכישוף. בערך מאה עמודים לפני הסוף הבנתי מה עתיד לקרות, והתחלתי לבכות—דמעות והכל. זה לא קרה לי מאז. אני גם מאוד אוהב את האינטימיות בכתיבה של דוד גרוסמן, במיוחד בעיין ערך: אהבה, למרות שאני כבר לא כל כך קורא אותו. אנשים טובים של ניר ברעם זו יצירה חד פעמית שהפתיחה שלה חקוקה בזכרוני היטב. את בשירות הוד מלכותה של דוד שחר הכירה לי אחותי תמר ואני לא יכול שלא לחייך רק מלהיזכר ברגעים נבחרים ממנו. לאחרונה חזרתי לסיפורים הקצרים מלאי הזימה והתאווה של הרב-אמן יצחק בשביס זינגר ואני נהנה מהם כיאלו זו פעם ראשונה.
2) מהם ספרי הילדים האהובים עלייך?
את ספרי סדרת “מרגנית” קראתי בשקיקה. שתי פרשויות חייו הראשונות של לוקאס קאשה של לויד אלכסנדר, מומו המעולה של מיכאל אנדה הצית את הדימיון הילדותי שלי. מאוד אהבתי את איסטריד לינגרדן וסדרת הבלש לילדים שלה סביב הבלש-ילד-נער קלה בלומקוויסט, ואת הסדרה שלה על הנווד הנצחי רסמוס. בכלל, ברגע שנדלקתי על סופר או סופרת קראתי כל מה שהיה בנמצא פרי טעם: סטיוונסון, אורסולה לה גוין, אלכסנדר דיומא, קארל מאי, טובה ינסון—כל עוד היו גיבורים שאפשר להעריץ והרפתקאות אי אפשר היה להוציא לי את הספר מהיד. המלחמה העיקרית הייתה עם אחיות שלי שכן איכשהו תמיד רצינו לקרוא את אותו ספר באותה העת.
3) מה הספר האחרון שקראת?
לפני שבוע סיימתי לקרוא את תיקון אחר חצות של יניב איציקוביץ’. נהניתי מאוד. הוא העלה באוב עולם נשכח של כפרים יהודים זעירים ועניים במזרח אירופה, רקם עלילה פשוטה שמסתעפת עם כל פרק, דמויות משעשעות, מקסימות ומרעננות, וזרה רגעי צחוק וחסד.
4) איזה ספר גרם לך לתהות על מה המהומה?
את הקלות הבלתי נסבלת של הקיום ניסיתי לקרוא פעמיים לפני שסיימתי תיכון, אך ללא הצלחה. הכתיבה הלקונית והדמויות השטוחות לא הצליחו לסחוב את המחשבות הפילוסופיות העמוקות שמילן קונדרה ניסה להעביר. הניסיון השלישי שלי היה כשהחבר’ה מהצוות קנו לי אותו ליומולדת עשרים ואחת. היינו אז במוצב ג’אלמה בצפון ויצאנו כמעט ערב ערב למבצעים בג’נין והכפרים לבד. מתוך חיבה עמוקה למפקד שלנו ולחבר’ה שטרחו וקנו משהו שחשבו שאוהב, ניסיתי שוב, ונכשלתי בשלישית: הבכיינות וההתבוססות בעצמו של תומאש, הדמות הראשית היתה בעיני בלתי נסבלת בהרבה מהקיום.
5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?
הספר בירה במועדון הביליארד של הסופר המצרי וגיה גאלי לא זכה למספיק הערכה בעיני. למעשה, הוא זכה למעט מאוד הערכה, רק תלמידים למזרח תיכון בארה”ב ואנגליה מכירים אותו, וחבל כי זה ספר קצרצר, קורע מצחוק, ולמרות שנכתב באמצע שנות השישים על מצרים שלאחר עליית גמאל עבד אל נאצר לשלטון, זהו עדיין ספר מאוד רלוונטי. הרומן הסמי-אוטוביוגרפי הזה מסופר על ידי רם ביי, צעיר קופטי ממשפחה עשירה שנהנה להקניט את הבני דודים הטחונים שלו, להתחיל עם בחורות, ללהג על פוליטיקה ופוסט קולוניאליזם, לשתות, לעשן ולהסתבך בצרות והימורים. זה ספר ציני, מצחיק, ומרגש. רם הוא מצד אחד לאומן מיצרי המתנגד למעצמות, ומזדהה עם “העם המצרי” אך מצד שני הוא מדבר וכותב טוב יותר באנגלית מאשר בערבית ובקושי מסוגל לתקשר עם מיצרים שאינם שייכים למעמד העשיר שלו. אפילו יש זווית ישראלית לסיפור. ברומן עצמו רם מתאהב בעדנה—בחורה מצרית-יהודייה ועשירה—וקורא לשלום עם ישראל. ייתכן שלכן הספר תורגם מאנגלית לעברית כמעט מייד כשייצא לאור—לדוגמא, בערבית הספר יצא רק לפני שלוש שנים בערך. הספר לא נמכר היטב בישראל, והמתרגם והמוציא לאור ניסו להפטר מהעותקים בכך שהדפיסו עטיפה ושם חדש וניסו לשווק אותו כספר פורנוגרפי. גאלי עצמו ביקר בישראל כעיתונאי מעט אחרי מלחמת ששת הימים. משחזר ללונדון, נשא הרצאה בה נכח נציג רשמי של ממשלת מצרים אשר קרא לו “בוגד” מפני שביקר בישראל. לא הרבה אחר כך, גאלי התאבד בדירה של העורכת הספרותית שלו. הוא כתב בפתק שהשאיר, “זה המעשה האותנטי ביותר בחיי”. חלום שלי לתרגם את הספר מחדש לעברית יום אחד.
6) מיהם הסופרים האהובים עלייך?
חורחה לואיס בורחס הוא סופר שאני תמיד חוזר אליו בעת צרה. אם אני תקוע, מתוסכל, או סתם רעב ומרגיש ריקני אני אקרא חיבור או סיפור קצר של העיוור הזקן ואתמלא מבפנים. אני מעריץ של דונה טארט שכתבה את ההיסטוריה הסודית והחוחית וברגע של שכרות נדרתי נדר עם חברה טובה שלי — סופרת צעירה ומגניבה מאוקראינה — שיום אחד נראיין אותה יחד.
7) ספר שנתן לך השראה?
כל מה שאני קורא נותן לי השראה, או לפחות מלמד אותי משהו. לאחרונה אני קורא בספר האגדה כדי לקבל רעיונות כי חכמינו זיכרונם לברכה נתנו דרור לדימיון שלהם בלי לראות בעיניים. את מישל וולבק אני לא סובל, אבל יש לו סגנון כריזמטי וחצוף שמדגדג לי את האצבעות.
8) ספר עיון מומלץ?
אחד מספרי העיון החביבים עלי הוא ארמון החלומות של הערבים מאת פואד עג’מי זכרונו לברכה. הספר מגולל את סיפורם של הסופרים, המשוררים והאינטלקטואלים שנרתמו לפרוייקט הלאומיות הערבית ואת הטרגדיה שבכישלונה של האידאולוגיה. הספר נפתח בהתאבדות משורר לבנוני עם כניסת ישראל ללבנון ומכסה כמעט את כל המאה העשרים. הכתיבה של ע’גמי כל כך נעימה לקריאה עד שהספר נקרא כרומן.
9) מהם ספרי ה-“גילטי פלז’ר” האהובים עליך?
אם כבר גילטי פלז’ר, אז מדע בידיוני, פנטזיה וספרי בלש. את אלים אמריקאים של ניל גיימן אני קורא שוב כל פעם שאחותי משאירה אותו בבית השימוש אצל אמא שלנו.
***
לעמוד הספר “נפלא פה” מאת נתן אודנהיימר באתר ההוצאה לחצו כאן.
עוד על הספר:
“עזוב,” הוא קטע אותי, “בנאדם לא כותב חמישים עמודים בכתב יד ושולח בדואר ממי-יודע-איפה רק כדי לשפוך את הלב. שחרר אותי מהזיוני מוח הפסיכולוגיים האלו, לאנשים יש רצונות אמיתיים. אף אחד לא כותב סתם.” הוא צדק.
העלילה מובאת מפיהם של שני חברי נפש שדרכיהם נפרדו אחרי שאחד מהם, אדם, יצא ל״טיול של אחרי הצבא״ ולא שב ממנו מעולם. כמה שנים לאחר מכן מקבל ממנו אפרים, חברו הטוב, מכתב שבו הוא מגולל את קורותיו בשנים של שירותו הצבאי ביחידת צלפים, ובשנים שבאו אחר כך, הטיול לדרום אמריקה, המעבר לאפריקה בעקבות הצעת עבודה- לאמן מיליציות מקומיות וללמד אסטרטגיה צבאית, והצעת העבודה אחריה- להגן על איש עסקים עשיר להפליא שעסקיו כנראה מפוקפקים. בשנים האלה הלך וניתק הקשר של אדם עם כל סובביו, ועקבותיו נעלמו. אפרים מחליט לצאת לחפש אותו ועובר בעצמו מסע מטלטל שמעמת אותו עם שאלות לא פשוטות.
“נפלא פה״, רומן הביכורים של נתן אודנהיימר, הוא ספר יוצא דופן בכנותו ובעוצמתו, העוסק בעולמם של צעירים תוך כדי ובעקבות השירות הצבאי הקרבי. זה ספר על חברות, על פוסט טראומה, ועל נאמנות – לעצמך ולאחרים.
השאירו תגובה