האהבה לספרים, כמו למוזיקה, היא גם עניין של תקופות. לאחרונה אני אוהב במיוחד ספרות לטינו-אמריקנית. הטובים ביותר שקראתי תחת הקטגוריה הרחבה הזו הם “שמיים אחרים” של חוליו קורטאסר, בתרגום המופתי של טל ניצן, ואסופת השירים “תשוקה ומצוקה” של לואיס סרנודה, בן דורו של פדריקו גרסיה לורקה, ששבר ואיחה לי את הלב יותר פעמים שמכפי שאני יכול לזכור. בנוסף, ממליץ בחום על “כזב וכישוף” של אלזה מורנטה, שכשמו כן הוא: רומן מכשף.
2) מהם ספרי הילדים האהובים עלייך?
אני ממליץ בחום על “אריה הספרייה” של מישל קונדסן. ספר לילדים שמתרחש בעולם מרובה אפשרויות, עמוס בהשראה, ומפתיע יותר מכל מציאות מקבילה: ספרייה. הספר מפגיש את הילדים ואת הוריהם עם אהבה גדולה למקום שהקריאה בו היא מעשה של קודש, ומלמד – בלי להיות דידקטי – על מפגש עם מה שאנחנו מרבים לכנות ה”אחר”.
3) מה הספר האחרון שקראת?
“צל עולם” של חברי הטוב ניר ברעם, בין הבודדים אם לא היחיד בספרות הישראלית העכשווית שמתייחס לתהליכים עולמיים רחבים ולא רק למציאות הגרעינית בישראל. ובכל זאת, מכיוון שאי אפשר להימלט מאותה מציאות גרעינית, הוא כתב את “הארץ שמעבר להרים”, ספר שמכה את הקורא בתדהמה, וחובת קריאה לכל ישראלי.
4) איזה ספר גרם לך לתהות על מה המהומה?
בדרך-כלל ספרים לא גורמים לי לתהות על מה המהומה, אלא הסופרים שכתבו אותם.
5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?
“הפרדס” של לארי טרמבלה. חשוב לציין שרק בישראל הוא לא זכה, לדעתי, להתלהבות המסחרית שהוא ראוי לה, היות ובעולם מדובר בספר מצליח לכל הדעות. התרגום העברי שלו הוא אולי החשוב ביותר מבין התרגומים הרבים שהוא זכה להם, מכיוון שהוא מעמת את הקורא הישראלי עם אנטי-גיבורים בלתי נשכחים, ומאפשר לנו לחמול אותם, ביומיום שבו חמלה הפכה לסימן לחולשה. הספר הזה הוא מגדלור של כתיבה אנושית, שלופת את הקורא ולא מרפה עד לעמוד האחרון.
6) מיהם הסופרים האהובים עלייך?
בלתי אפשרי להקיף את הסופרים האהובים עליי בלי להרגיש אשם על אחד שהשמטתי, לכן אתרכז הפעם בישראלים, וכדי להקל על עצמי אף יותר – בסופרות ישראליות. יהודית הנדל שאין דומה או שני לה; נורית זרחי, שקשה לחשוב על מקבילה להיקף התרומה שלה לתרבות הכתובה בישראל; רחל חלפי, שאני מקנא בכל מי שעדיין לא קרא את שיריה המחשמלים; ואלונה קמחי, שהדמיון החושני שלה הוא ברכה למחזור הדם של הספרות העברית.
7) ספר שנתן לך השראה?
“גוף שני יחיד” של סייד קשוע, שאותו קראתי בזמן העבודה על “תשרין”. הספר הטוב ביותר שקראתי באותה השנה, הטוב בספריו של קשוע עד כה. הספר שבו הוא אילץ את התרבות הישראלית להפסיק להתייחס אליו כאלן תופעה חשובה בשוליה, ולהכיר בו כחלק קריטי מהמיינסטרים המשפיע שלה. הקוראים קיבלו אותו ככזה עוד לפני הספר הזה.
8) ספר עיון מומלץ?
יש לי חיבה מיוחדת לביוגרפיות. האחרונה שקראתי היא של הכותב אודי מנור “יגאל אלון: ביוגרפיה פוליטית”. בנוסף לחשיבותו של המסמך לתרבות הפוליטית בישראל, חשוב לקרוא את הספר ולו כדי להיזכר שפעם היו כאן מנהיגים, ושנכונה האמרה המיוחסת למהטמה גנדי: “קודם הם מתעלמים ממך, אחר כך צוחקים ממך, אחר כך נלחמים בך, ואחר כך – אתה מנצח”.
9) מהם ספרי ה-“גילטי פלז’ר” האהובים עליך?
ספרי בישול, בעיקר חסרי האחריות שבהם, שנכתבים מתוך הנאה אמתית מאוכל ומאירוח, ולא מתחשבים כלל בקלוריות, רכיבים בריאים ואופנתיים, ומידות היקפים. הבו לי ספר בישול שמקדש חמאה, פחמימות וקינוחים, כמו אלה של המלכה האם של הז’אנר, נייג’לה לוסון, ואהיה מרוצה.
***
איימן סיכסק, יליד יפו (1984), הוא סופר, מבקר ספרות ועיתונאי. בימים אלה רואה אור ספרו השני, “תשרין” (אחוזת בית). קדם לו הספר “אל יפו” (ידיעות ספרים), שזיכה את סיכסק בשבחי הביקורת ותורגם לגרמנית וערבית.
תצלום של אישה צעירה נופל במקרה ממדף בארון בגדים ומעיר מרבצו סוד משפחתי ישן
וואחיד עאטף, מרצה צעיר לכימיה המתגורר בחיפה, כותב לאחיו הגדול היושב בכלא ומבקש ממנו שיספר לו את מה שהוא יודע על דודתם שנרצחה ביפו לפני ארבעים שנה, ומותה היה אפוף תמיד שתיקה ומועקה. אבל אחיו אינו נענה לו, וגם אמם שומרת על אחותה המתה מפניו, ואפילו אשתו של וואחיד מסתירה ממנו משהו. כל אלה רק מגבירים את סקרנותו. החקירה הבלשית-משפחתית סוחפת את וואחיד, וצעד אחר צעד הוא מתקרב אל הסוד שחשיפתו, כך מסתבר לו, תטלטל לא רק את חייו אלא את משפחתו כולה.
תשרין הוא רומן על משפחה שההסתרה והשקר עוברים בה מדור לדור כמעין ירושה ארורה. גיבורי הספר מבקשים להושיט יד ולגעת באהוביהם, אבל שוב ושוב הם נכשלים: מכתבים מגיעים לנמענים הלא נכונים, שיחות טלפון אינן נענות בזמן, וזיכרונות משובשים מתחפשים לעובדות. גם קוראי הספר – המיטלטלים עם גיבוריו בין יפו לחיפה, דרך עזה ועיילבון, ובין תודעותיהן של הדמויות – מוצאים את עצמם חותרים אל איזו אמת היסטורית שראשיתה, כנראה, בפרדס יפואי אחד שמתווך קרקעות ערבי ביקש למכור ליהודים, וסופה אינו ידוע.
השאירו תגובה