אני מסתכלת על הספרים ששלפתי ממדפי וסובבים אותי כעת ותכף ברור לי שמשותפים לכולם שני יסודות. הראשון הוא האיפוק. ריסון הרגש. הסתרת הר הגעש הרגשי מאחורי קומץ מילים, אבל הרי הר געש יראה גם אם יסווה. למשל, הספר “ברכת האדמה” מאת קנוט המסון העמוד הראשון עוסק בתיאור הערבה הצחיחה אליה מגיע גבר יחיד בעמוד השני הלאפים מגלים את דבר בואו בעמוד השלישי פוגש האיש בלאפי נווד על אם הדרך הנה הדיאלוג ביניהם מהמילה הראשונה:
“תישאר כאן באופן קבוע?”
“כדבריך”, ענה האיש.
“ומה שמך”?
“יצחק. אולי אתה יודע איפה אוכל להשיג אשה?”.
“לא. אבל אומר את הדבר במקום שאליו אני הולך”.
כמובן שהמורה הגדול של הכתיבה המרוסנת הוא ספר בראשית, עם הדוגמא המוכרת והמופלאה. ספר שלם במשפט אחד. “ויעבוד יעקב ברחל שבע שנים ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה”.
דוגמא אחרונה היא “כרוניקה של מוות ידוע” מראש מאת גבריאל גרסיה מרקס שמתחיל במילים הבאות: “ביום שעמדו להרגו. קם סנטיאגו נסאר בחמש ושלושים בבוקר”.
הבסיס המשותף השני הוא, איך לא? ההומור.
קרובים מאד לליבי גם “לקסיקון משפחתי” של נטליה גינזבורג וחברברי הסאוונה של ג’ראלד דארל.
2) מהם ספרי הילדים האהובים עליך?
זה סיפור שאמא שלי אוהבת לספר, באחד הימים כיוון ששכבתי חולה הכרחתי אותה ללכת לספריה להחליף לי ספרים. כשהיא אמרה שהיא אמא שלי ושימליצו לה מה להשאיל עבורי, הספרנית ענתה לה, ענת קראה כאן כבר את הכל. הספרים היו עבורי בילדותי ובנעורי, המבוגר האחראי, מורה הדרך בחיים, מדריך ההרפתקאות, החבר הסבלני, ומקור גדול לעניין סיפוק ושמחה.
כמובן שקראתי הכל, כולל כל השביעיות, החמישיות, אמיל והבלשים, הבכור לבית אבי’ אל עצמי, סיפורי עמים, אורה הכפלה, וגילגי בת גרב.
3) מה הספר האחרון שקראת?
אמן הסיפור הקצר של מאיה ערד. אני אוהבת את כתיבתה. חוט של הומור משוך על ספריה. אני תמיד קוראת לפחות שני ספרים במקביל ותמיד אחד מהם יהיה בלש או מותחן. עדיף בלש, עדיף נבון ואם נקרא לגבר בשמו .. עדיף ג’ק ריצ’ר והפעם “בדרך הקשה” מאת לי צ’יילד.
4) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?
לצערי, איני זוכרת את שמו המדויק, כיוון שהוא נלקח מספרייתי ולא הוחזר. זהו יומן שנכתב בזמן מלחמת העולם במקום מסתור ע”י גבר יהודי והיומן מלווה את החלשותו הפיסית והנפשית, היומן נמצא ע”י שכן פולני שמסר אותו לימים לאנשי הסוכנות. ריאלטי בזמן נורא. כמו כן פורסמו ראיונות שערכו אנשי הצלב האדום עם ניצולי המחנות סמוך מאד ליום השחרור גם שם “הריאלטי שואה”, עולה על כל דמיון וגם שם הריסון לעומת הזוועות חודר כל.
5) מיהם הסופרים האהובים עלייך?
כמובן שנטליה גינזבורג, אהרן אפלפלד, בטח שפרנקי מקקורט וג’ראלד דארל, מאיר שלו, קנוט המסון והלדור לכסנס ואנטוניה שלי של וילה קאתר. וכותב הבלשים המופלא לי צ’יילד שברא את אהוב ליבי ואת החטא הגדול שלי, ג’ק ריצ’ר!
וואוו זה יכול להמשיך עוד המון שורות.
6) ספר שנתן לך השראה?
לא דווקא השראה אלא סוג של הארה. “לבד בברלין” של הנס פלאדה, הצליח להעביר אותי אל מעבר לקווי האויב ולהציג את הצד הגרמני בזמן המלחמה בצורה שלא העלתי על דעתי. במלוא עליבותו חולשתו, פחדיו, עוניו. הנאצי החזק הנקי קר הרוח הכביכול תרבותי בדרכו, מתגלה בספר שנכתב מבפנים במערומיו הכל כך לא אריים. ספר שהוא גיס חמישי בתפארתו.
וגם שירה נותנת בי השראה. אם ספר הוא אוד’קולון, שירה היא פרפום. שירה היא התרכיז של הכתיבה ומיטב ריחה. ואלו הצעירים שהתאהבתי בשיריהם בזמן האחרון עמיחי חסון, ומיה טבת דיין בספרה “ויהי ערב ויהי תוהו” ולקינוח רחלי ראובן הנהדרת.
7) ספר עיון מומלץ?
קודם כל ספריו של מלקולם גלדוול, “מצויינים”, “ממבט ראשון” “דויד וגוליית”, האיש יודע להגיש שיעור בצורה מענגת.
גם אן למוט עם “ציפור ציפור” שלה נהדרת.
***
ענת משיח נולדה ב-1960 בתל אביב וכיום היא חברת קיבוץ צאלים שבמערב הנגב. היא בוגרת החוג לתאטרון בסמינר הקיבוצים והחוג לכתיבה יוצרת בלימודי חוץ באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. בימים אלה רואה ספר הביכורים שלה “פיורלה” בהוצאת עם עובד.
פיורלה בשנה אחת מחייה – השנה שהיא נהפכת בה לאישה ומשאירה מאחוריה לא רק את הילדות, אלא גם כמה מתלאות ההסתגלות לארץ החדשה: את ההתנשאות, את הלגלוג, את ההצקות של בנות הכיתה. משפחתה עדיין לא התנתקה מנופי המולדת הישנה, גם לא ממנהגיה, ופיורלה כבר מעזה להסתכל קדימה אל מראות חדשים, שפה חדשה, חברה ראשונה, זרה כמוה, ואפילו חבר ראשון – צבר. בשום פנים היא לא תיתן לשנה הזאת להסתיים כמו שהתחילה.
ענת משיח נותנת פתחון פה לילדה-נערה רבת דמיון שמתלבטת בין סבתה וסיפוריה מצפון אפריקה ובין הרצון להכות שורשים חדשים, להתקבל ולהיות אהובה.
השאירו תגובה