אם הייתי חי את חיי מחדש, אחד הדברים שהייתי עושה אחרת זה לקרוא יותר ספרים. גדלתי בבית שורד וכמעט נטול-ספרים, אף פעם לא ראיתי את ההורים שלי קוראים, למעט בספרי תפילה, והרקע הזה השפיע על היחסים ביני לבין ספרים בהרבה אופנים. כשמדובר בספר אהוב, אני חושב שהרבה טמון באיכות וב”אהיבוּת” המוטמעות בספר עצמו, אבל גם ברגע בחיים שבו הספר מגיע לידיים. הנה רשימת אהבות: “אדם טוב קשה למצוא” מאת פלאנרי או’קונור, “שושה” ו”העבד” מאת יצחק בשביס-זינגר, “רעב” מאת קנוּט המסון, “חדר משלךְ” מאת וירג’יניה וולף, “אמיליה ומלח הארץ” מאת יוסי סוכרי, “כל החיים לפניו” ופרקי אבות.
ספר שירה ייחודי ששבה והינה אותי הוא “אומרֵי שיר על סף המוות”. הספר הוא אסופת שירים קצרים של נזירי זן ומשוררי הייקו במסורת היפנית של פרידה מהחיים בכתיבת שיר לפני המוות. למרות שם הספר, הקריאה בו שופכת אור טהור על החיים.
2) מהם ספרי הילדים האהובים עליך?
“כל הימים, כל הימים, חולמת אני על כובע קסמים…” היצירה האהובה עלי לילדים היא השיר – וכעת הספר – “כובע קסמים”, הרבה בזכות המוזיקאליוּת המערסלת והנפלאה של לאה גולדברג. בקריאה לגיל מתקדם יותר אני מעריך ואוהב את סדרת “הרפתקאות הדוד אריה” מאת ינץ לוי. קראתי את כל ספרי הסדרה בקול רם יחד עם בתי. בתחילת הספר הראשון קראתי אני והיא השלימה מילה פה ומילה שם. בספר האחרון כבר קראנו לסירוגין, כמה עמודים היא וכמה עמודים אני. וכל הדרך נהנינו, צחקנו, ניחשנו המשכים, חקרנו את האיורים ועצרנו לשוחח על עניינים שונים. בסיום כל ספר ערכנו “מסיבת סיום ספר” עם בלינצ’ס הונגרי, אקלייר צרפתי, פסטה-בסטה או סושי, אבל תמיד עם מלפפון חמוץ. תודתי לינץ לוי נתונה לו לעולמים. כל הימים, כל הימים.
3) מה הספר האחרון שקראת?
“פרויקט רוזי”, ספר כייפי, מרתק ומעולה בסוגו.
4) איזה ספר גרם לך לתהות ‘על מה המהומה’?
אחרי “החלקיקים האלמנטריים” של מישל וולבק שאהבתי מאוד, ציפיתי ליותר מ”כניעה”. ‘יותר’ במובן של המעשה הספרותי, לא במובן הרעיוני. סיימתי לקרוא את הספר עם תהיות בנדנדה שבין “רעיון שבוקע מתוך סיפור” לבין “סיפור שמשרת את הרעיון”. הספר מעניין ביותר, אין מה לומר.
5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?
אחד הספרים שהכי נהניתי מקריאתם בתקופה האחרונה הוא “לשרת את העם!” מאת יאן ליין-קה. אולי זה רק אני, אבל אף פעם לא שמעתי על הספר בישראל. מצאתי עותק על מדף ספרים באמריקה הלטינית, אספתי אותו לתרמיל ונהניתי ממנו עד הגג. לדעתי מדובר בסיפור מרתק, חכם בשקט והרמטי במידה הנכונה.
6) מי הם הסופרים האהובים עליך?
כרגע, יצחק בשביס-זינגר. הייתי רוצה להרחיב את ההיכרות עם מכלול יצירתו.
7) ספר שנתן לך השראה?
כמי שגדל ליד הנמל ביפו והחזיק בתפישה מאבקית של החיים, אני לא מתפלא על כך שחזרתי שוב ושוב אל “הזקן והים” של ארנסט המינגוויי. במשך שנים היחסים שלי עם החיים דמו ליחסים של הדייג הזקן עם הדג בהיותם בים, “אין אני יכול לו ואין הוא יכול לי.” היום ודאי הייתי לוחש לסנטיאגו הזקן, “תרגיע יא אבו-זקן. תמשוך בחוט חזק-חזק להרגיש טוב את הרטט, תספוג את העוצמה שאתה מכבד ולומד לאהוב, ואז תשחרר – את הדג ואת עצמך. תחזור לחוף, תחפש את הנער שהיה נאמן לך במשך שלושה חודשים בלי דגה ותודיע לו ‘פותחים באר לדייגים על החוף’. לילה אחד, אחרי הסגירה, תגלה לו את הסוד. כל החיים הוא יתנדנד בשאלה אם להאמין לסיפור על הדג העצום.” בְּשפה והיגיון פנימיים אני מרגיש שהשיר “על שפת נהר החיים והמוות” מתוך ספרי החדש מתמודד בדרכו עם השאלות שהחזירו אותי שוב ושוב אל הזקן ואל הים: “הִגִּיעָה הַשָּׁעָה לְהִשָּׁמֵט מֵעַצְמְךָ,/ לְהִתְעוֹרֵר אֶל הַחַיִּים כְּמוֹ סַעֲרַת פִּתְאוֹם./ וּמִי יִתֵּן שֶׁתִּתְנַשֵּׁק עִם הַסְּלָעִים, שֶׁגַּל מַעֲמַקִּים/ יָבוֹא יִשְׁטֹף אֶת הַפָּנִים, שֶׁתְּשַׁחְרֵר הָאֲחִיזָה,/ תִּנְשֹׁם עוֹלָם מִתּוֹךְ בִּטְנוֹ וְתַהֲפֹךְ נָהָר מֵרֹב שִׂמְחָה./ אֶפְשָׁר תַּחֲזֹר שׁוּב אֶל בֵּיתְךָ בְּתוֹךְ טִפּוֹת הַגֶּשֶׁם,/ וּכְנִיעָתְךָ – שֶׁכֹּה חָתְכָה בְּךָ – תִּהְיֶה לְנִצְחוֹנְךָ.”
8) ספר עיון מומלץ?
בלי להתנצל אני ממליץ על “מן הסבל אל האושר” מאת שְׂרִי פְּרֵם בָּאבָּא, ספר שערכתי את תרגומו לעברית. בחרתי להשתתף בהנגשת הספר לקוראי העברית מתוך הבנה שיש בו כדי להקל על נפשות רבות, במיוחד על נפשות נאבקות ומחפשות, כאלה שעדיין רחוקות מהרמוניה עם הקולות הפנימיים שלהן.
9) מה הם ספרי ה”גילטי פלז’ר” האהובים עליך?
אני לא מרגיש אשמה על הנאה מקריאה. לא גדלתי בבית קורא, אז בבסיס העמוק אין לספרים הרבה מדי כוח כפייני ואלים כלפי, כזה שמעורר בושה או אשמה. אני חושב, למשל, שרם אורן הוא סופר חשוב, כותב שהעביר אנשים רבים לגדרי קריאה, כולל אותי לפני שנים (במיוחד זכור לי “אות קין” שקראתי בדרום צ’ילה). אני נוהג לקרוא רשימות תודות בספרים, וגם טוקבקים בנושאים מסוימים. הרבה פעמים אפשר ללמוד בשוליים-כביכול הללו לא פחות מאשר מהטקסטים עצמם.
***
יחזקאל רחמים, חתן פרס ראש הממשלה לסופרים לשנת 2012 (תשע”ג) ובוגר תכנית “פרדס” של הספרייה הלאומית. מחבר קובץ הסיפורים “פיגומים” וספרי ילדים. שימש עורכה הראשי של “אגם” הוצאה לאור. נמנה עם הזוכים בתחרות “שירה על הדרך” וב”תחרות הסיפור הקצר” של עיתון הארץ. סיפורו “מים” נלמד בסדנאות ובבתי-ספר רבים, וכן מצוטט בדיוני בית המשפט העליון והכנסת. “עכשיו הנסיעה” (הוצאת פרדס) הוא לו ספר שירים ראשון.
שש שנים ואלפי קילומטרים לאחר ספרו “פיגומים” שזכה לשבחי הביקורת, רואה אור ספר שיריו הראשון של יחזקאל רחמים. וכך כתב עורך הספר, דורי מנור:
“עכשיו הנסיעה” הוא ספר של מרחקים ושל שִיבה. ממרחקיו חוזר המשורר האב, המשורר הבן, אל בתו האהובה, אל ילדותו הדבשית והמסוכסכת, אל אביו המת, אל ארץ הנהרות של סבתו, אל זכר אהבותיו שבניכר, אל ארצו היודעת להתאכזר. הוא חוזר אל כל אלה ובידיו אוצָר: אותו “מזוֹר מוזר” שהוא השירה.
המשורר, כהגדרתו היפה של יחזקאל רחמים, הוא ענן של פליאה המשייט בחיפוש אחַר אופק נכון. מה לו ולתאוריה של הפואטיקה? מה לו ולְפוליטיקה של זהויות? בטן העוּד אצלו הָרָה ויולדת, והשירה אינה דבר שבתאוריה, אלא סוסת פרא נפלאה הדוהרת בין שתי האוזניים, וטפיפת טלפיה היא פזמון חוזר.
ובתָווך, ועל הכל – המלה העברית. המלה העברית העשירה והמדויקת, שהמרחק הגאוגרפי והכרונולוגי לא זו בלבד שאינו מעמעם אותה, אלא אף מעצים אותה, מזכך אותה וטוען אותה באפשרויות נוספות של צלילוּת ושל כמיהה.
“עכשיו הנסיעה” הוא ספר שירה ראשון של מחברו, אך זהו ספר בשל שנכתב על ידי משורר מעמיק ומנוסה. יחזקאל רחמים, שעד כה היה מוכר בעיקר ככותב פרוזה, הוא קול חדש ומבטיח במרחקיה של השירה העברית.
השאירו תגובה