לא מזמן מאשה חגגה יום הולדת 65. היא מרגישה כאילו היא צעירה לפחות בשלושה עשורים. כשהיא מביטה במראה בבוקר, בעת צחצוח השיניים, משונה לה לראות את הקמטים שהזמן חרט על פניה במשך השנים. לפעמים נדמה לה כי נפשה שוכנת בתוך גוף זר, מנותק. היא זוכרת כי בצעירותה הרגישה כלואה בדמות נערה, אך רוחה בוגרת ומבוגרת. היא מנסה להיזכר בתקופה בה הרגישה חיבור בין הגוף לבין הנפש, מה שלא עולה בידה.

****

השעה 18:30 ומאשה צועדת באיטיות אל עבר תחנת האוטובוס. החושך ירד ופנסי הרחוב מאירים במעומעם. רוח קרירה מנשבת לסירוגין, כמתאימה עצמה לחודש מרץ ההפכפך. מאשה מצמידה לגופה את המעיל הארוך והדקיק שקנתה לא מזמן בחנות יד שנייה. הוא לא מחמם במיוחד, אבל צבעו אדום עמוק כצבע יין והוא מתאים לאודם האהוב שהיא מקפידה למרוח בכל יום. מאשה עובדת כמוכרת בחנות קטנה לכלי חרסינה הממוקמת ברחוב צדדי ולא מוכר. החנות שוממת רוב שעות היום, מידי פעם נכנס לקוח תוהה, כמו הבחור שהגיע היום. בהיכנסו, מבטו המשתאה סקר את החנות הקטנה במהירות. למרות שפע הכלים היפים, נדמה היה כי הוא מבחין דווקא במה שחסר ואלו עוד אנשים מלבדו ומלבד מאשה. הבחור הצעיר נמלך בדעתו ויצא מהחנות במהירות.  למאשה זה לא מפריע. היא אוהבת את השקט השורר בחנות. היא אוהבת להתבונן בכלים העדינים המעטרים את המדפים. מידי פעם מוציאה מגזין רוסי שהיא קונה בסוף כל שבוע אצל מוכר העיתונים בקצה הרחוב ומעלעלת בדפיו, קוראת ברפרוף כותרות ומתעכבת על תמונותיהן של כוכבות רוסיות עם חיוך לבן ובוהק. בהגיעה לתחנת האוטובוס רואה היא כי הספסל התמלא באנשים. אדון מבוגר עם שקיות ניילון רבות, בחורה מתבגרת עם כובע צמר שחור וזוג אוזניות ירוקות ושני בחורים צעירים בבגדי התעמלות שמשוחחים ביניהם בקולניות. אף אחד לא מרים את ראשו כאשר היא מגיעה. אף אחד גם לא מציע לה לשבת ולכן היא ניגשת באיטיות אל מאחורי התחנה ונשענת על הברזל הקר. האוטובוס מגיע כמה דקות לאחר מכן ומספר האנשים בתחנה גדל. בעת ניסיונה לפלס דרכה אל עבר דלת הכניסה, היא נמעכת בין האדון המבוגר עם השקיות וחבורת בנות צעירות. רגלה מתעקמת והיא מחליקה מקצה המדרכה. מאשה נאחזת בידו של האיש המבוגר בכדי לא ליפול. הוא בתגובה מפנה אליה מבט כעוס, מושך את ידו וממלמל משהו לא ברור. זה כבר לא משנה כי היא הצליחה להתייצב. בהגיעה אל מול הנהג היא מושיטה לו מטבעות רבים, בסכום מדויק, בכדי שלא יצטרך להחזיר לה עודף. הנהג מביט בה בעיניים זועמות “למה את לא עושה כרטיסיה? עכשיו את מעכבת את כל התור. יאללה מהר מהר קחי את הכרטיס שלך וזוזי”. האוטובוס מלא עד אפס מקום והיא נדחקת בין האנשים, ידה האחת עדיין מחבקת את המעיל האדום ואילו השנייה אוחזת במוט שמעל אחד המושבים. הנסיעה אורכת זמן רב והאוטובוס לא מתרוקן. בתחנה שלה היא יורדת לבדה, לוקחת נשימה עמוקה ומתחילה לפסוע באיטיות אל עבר ביתה.

מאשה גרה בקומה השלישית בבניין מגורים ישן בדרום העיר. היא גרה בדירתה השכורה זו השנה הרביעית ועדיין לא מכירה את רוב דיירי הבניין. אחת הסיבות לכך היא שהשכנים מתחלפים בקצב מהיר, רובם סטודנטים או זוגות צעירים שידם אינה משגת לממן מעבר למקום אחר. גם אם היה ברשותה את הכסף הנדרש, עדיין הייתה בוחרת להישאר בדירה זו. על אף שהדירה קטנה, תקרתה גבוהה מאוד וישנה תחושה של מרחב. הדירה ממוקמת בצד האחורי של הבניין ולכן שקטה. זהו אותו השקט ששורר בחנות החרסינה, שקט שמאשה כה אוהבת. בסלון הדירה ישנו חלון גדול וממנו ניתן להשקיף מטה אל עבר גינה חבויה קטנה ומוזנחת. חדר המדרגות של הבניין מוזנח גם כן, הקירות, שבעברם וודאי בהקו בלבן, מוכתמים וסדוקים. אין מעלית, רק הרבה מדרגות. בעת עלייתה חולפת על פניה בחורה צעירה. אותה מאשה דווקא כן מכירה, היא מתגוררת בדירה שמול דלתה שלה. בעת שהיא חולפת על פניה, הבחורה כלל לא מביטה בה, רק מדלגת מעל המדרגות בקלילות ויוצאת מן הבניין. מאשה תוהה לעצמה לאן כולם כל כך ממהרים כל הזמן, ואם הייתה צעירה יותר האם גם היא הייתה הולכת כל כך מהר. בהיכנסה לדירה החשוכה היא מדליקה את האור בפרוזדור. הבית חמים אבל חנוק כי החלונות סגורים. נורת לילה קטנה דולקת במטבח, באור צהבהב וחם, אור קטן שבקושי מצליח להאיר אל מחוץ לגבולות השולחן. מאשה אוהבת לראות את המטבח כך. היא מרתיחה מים בקומקום וכשהתה מוכן ניגשת ופותחת לרווחה את החלון הגדול בסלון, שואפת אל תוך ראיותיה את אוויר הלילה הקר שמתערבל בנחיריה יחד עם אדי התה. היא איננה פושטת את המעיל למרות שהיא בין כותלי הבית. כעבור זמן מה ניגשת לשירותים ומוציאה מתוך השידה המעופשת את האודם האדום שהיא כה אוהבת ומורחת אותו שוב, כי צבעו דהה מעט. כעת היא בוחנת את פניה. את העיניים הכחולות, הקטנות. את הריסים הקצרים הצבועים במסקרה שחורה מתפוררת. את גבותיה הדקות, שערה סוררת מזדקרת מאחת מהן. ואת הקמטים. הם כל כך רבים, רבים משחשבה. משום מה נראים לה כעת בולטים לאין שיעור, כאילו ניבטות אליה פנים של בת 80. נופלת עליה עצבות כבדה והיא מסיטה במהירות את מבטה, מכבה את האור ויוצאת חזרה אל הסלון. כשהיא נעמדת בשנית ליד החלון תחושת העצבות לא עוזבת. הפנים המקומטות, האיפור המגוחך, המעיל האדום המרופט. היא משקיפה על הגינה הקטנה והמוזנחת, במרכזה ספסל ישן ושבור, בעל משענת רופפת וצבע מקולף. “אני כמו הספסל הזה”. העצב מהר מאוד מושך אליו גם כעס ותסכול ועם אלו מאשה איננה יודעת כיצד להתמודד. היא יוצאת במהירות מהדירה ויורדת אל הרחוב, ניגשת אל המכולת שנמצאת בבניין הסמוך. אורות הניאון החזקים לא מיטיבים עם תחושתה והיא מרגישה כאילו תחת האור הלבן הזה יכולים כולם לראות את חזותה הליצנית. מאשה ממהרת חזרה אל הרחוב ומתחילה לצעוד במורדו. הליכתה נעשית חפוזה יותר ויותר. אם מביטים בה מאחור, נראית דמותה הקטנה והשפופה כאחוזת תזזית, מדדה במהירות כשמבטה מופנה ימינה ושמאלה כל כמה רגעים.

******

גופתה של מאשה נמצאה בקצה גן שעשועים נטוש בצהרי היום שלמחרת. הרופאים קבעו כי מתה מדום לב. מודעת אבל קטנה הודפסה ונתלתה בכניסה לבניין. היא נתלשה יומיים לאחר מכן.

******

בחלוף מספר שבועות נכנס אל חנות החרסינה בחור צעיר. בדלפק החנות ישבה בחורה כבת 30, עם שיער שחור מתולתל ומשקפי ראייה מרובעים.  הבחור השתהה מספר רגעים בכניסה, בעוד המוכרת מביטה בו במבט סתום. הוא ניגש אליה ושאל בגמגום קל “סלחי לי, האם הגברת שבדרך כלל יושבת כאן תהיה היום?”…

“היא לא עובדת כאן יותר, היא נפטרה”.

הבחור הודה למוכרת ויצא במהירות. בעת הליכתו במעלה הרחוב אפף אותו עצב קל. הוא לא הכיר אישה זאת, לא באופן אישי לפחות, רק ממבטים חטופים שהגניב לעברה בעת שעבר ברחוב. לפני כמה שבועות כמעט אזר אומץ לדבר איתה אך בסוף הפחד גבר עליו. אותו הבחור היה סטודנט לאומנות בשנתו הראשונה. לימודיו כללו קורסים רבים ומגוונים כשהאהוב עליו ביותר היה קורס הצילום. תמיד הרגיש כי דרך המצלמה עולה בידו להעביר את שעל ליבו, מה שהוא אינו מצליח לעשות באמצעות מילים. באותו הקורס קיבלו לא מזמן מטלה שכללה מציאת מודל שמסמל עבורם יופי ויצירת סדרת צילומים סביבו. כאשר הבחין במאשה לראשונה, שערה הכסוף היה אסוף לפקעת קטנה מה שהבליט את פניה, פנים רכות ועדינות. יותר מכל הקסימו אותו עיניה הכחולות והגדולות, שהיו מביטות אל חלל החנות בהבעה חולמנית. כשקיבלו את המטלה מיד גמלה בליבו ההחלטה כי יבקש ממנה להיות המודל שלו.

“חבל, ” חשב לעצמו בעת שהתרחק מהחנות, ולרגע הזדעזע שזו המחשבה שעוברת כעת בראשו, “אבל זו באמת יכלה להיות יצירה נהדרת”.

 

***

מיטל וייזברג, בת 24, סטודנטית לכלכלה ותקשורת באוניברסיטת תל אביב. גרה בתל אביב זו השנה השלישית, במקור מירושלים.

 


עורכת מדור הסיפורים הקצרים ב”קורא בספרים” היא תמי לבנת מלכה. 

סיפורים ניתן לשלוח למייל הבא: tammymalka@gmail.com