1) מהו הספר האהוב עליך?
ברור (ואין בזה שום חידוש) שאי אפשר לבחור רק אחד, אבל בכל זאת אתחיל בביטחון מוחלט באהובתי משכבר הימים אגתה כריסטי. מבחינתי, לקרוא אותה זה כמו להתכרבל בטרנינג שכבר ידע יותר מדי כביסות, ובכלל לא חשוב איך ולמה קניתי את הטרנינג הזה בפעם הראשונה. אם צריך לבחור ספר אחד, זה בטח יהיה “עשרה כושים קטנים”, או בשמו הפוליטיקלי קורקט: And then there were none. הסיבה היחידה שאני מתלבטת היא בגלל שהרקול פוארו, אהוב נעוריי, לא שם. אז אולי בכל זאת “מסך המוות”.
וכדי להשלים את התמונה, הספרים האחרים שאני מאוד מאוד אוהבת באופן יציב לאורך שנים רבות ובכל עונות השנה הם “שלושה בסירה אחת” של ג’רום קיי ג’רום ו”קנדיד” של וולטר שמסיבות שונות מצחיקים אותי בכל פעם מחדש, “מבעד למראה” הגאוני של לואיס קרול ו”הטבלה המחזורית” של פרימו לוי.
2) מהו ספר הילדים האהוב עליך?
תלוי באיזה שלב התפתחותי הייתם שואלים אותי. מאז שאני זוכרת את עצמי אלה היו שיריו של יוליאן טובים, שאין ילד דובר פולנית שלא מכיר אותם. עד היום, ולמרות הפולנית החלודה שבפי, אני יכולה לדקלם את Lokomotywa (“הקטר”. אפרים סידון תרגם לפני כמה שנים, ובזכותו בתי מכירה אותו בגרסה זו) או את Okulary (“המשקפיים”), ולשיר שירים אהובים כמו Rzeczka (“הנחל”). כשהייתי ילדה התמכרתי למעשיות אנדרסן שאמי הייתה מקריאה לי מתוך ספר אדום. אהבתי וביכיתי את קורותיהן של הדמויות הטרגיות שאכלסו את סיפוריו. מאוחר יותר “שלושים וחמישה במאי” ו”עשרים אלף מיל מתחת למים” הפכו להיות הסיפורים המועדפים. ספרי ילדים קלאסיים כמו “פו הדוב” ואחרים קיבלו את מלוא אהבתי רק שנים מאוחר יותר, כשהתבגרתי.
3) מה הספר האחרון שקראת?
אחרי מותו של אמיר גוטפרוינד חזרתי לזכרו על “אחוזות החוף”, שהוא הספר שלו שאני הכי אוהבת (עם הסיפור הנהדר שלו “היסטוריה”) וממש לא מזמן קראתי את “המלחמה בסלמנדרות” של קרל צ’אפק. כרגע אני באמצע של “רצח במוזיאון” של פ.ד. ג’יימס. לא מאוד כבד, אני יודעת…
4) איזה ספר גרם לך לתהות ‘על מה המהומה’?
אני קוראת אכזרית שנותנת צ’אנס של כמה פרקים, ומפסיקה לקרוא כשזה לא זה. אבל היו שניים בולטים שלמרות ניסיונות הרואים פשוט לא צלחו (כלומר, אני לא צלחתי…). האחד היה יוליסס שלא הצלחתי לעבור בו מעולם את עמוד 60 והשני הוא הסילמריליון של טולקין. קראתי כמה פרקים, וכדי לא לפגוע באף מעריץ טולקין (וכדי לשמור על שלום בית…) אסתפק בכך שאומר שזה לא היה זה.
5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?
יש המון, אבל אחד שעולה לי בראש כרגע הוא “מספר הלילה” של רפיק שאמי, שבכישרון אדיר עוטה על דמשק בת המאה העשרים את גלימת אלף לילה ולילה, כשזו ספוגה בניחוחות פוליטיים מודרניים מאוד.
6) מיהו הסופר האהוב עלייך?
את אגתה כריסטי כבר הזכרתי, אז אציין גם את אייזק אסימוב, לואיס קרול, תומאס מאן וגבריאל גרסיה מארקס. כולם שזורים בנימי נפשי.
7) ספר שנתן לך השראה?
אני תוצר הספרים שקראתי. אבל אם מדובר בהשראה לכתיבת סיפורים קצרים, אז זה חייב להיות בראש ובראשונה “בדיונות” של בורחס.
8) ספר עיון מומלץ?
מאוד תלוי בתחום וברמת המומחיות של הקורא, אבל בז’אנר ספרי העיון הפופולריים אני ממליצה בחום על “גדל אשר באך – גביש בן אלמוות” של דאגלס הופשטטר שתורגם רק לפני כמה שנים (סוף סוף!) לעברית. ספר מדע פופולארי ששואל שאלות על מהות התודעה, ומערב אגב כך נושאים בלוגיקה, מדעי המחשב, מוזיקה ואמנות, אך עושה זאת באופן מקורי ושנון שהופך אותו ליחיד במינו – יצירה הגותית שלמה שעומדת בפני עצמה ועושה זאת בכל כך הרבה חן.
***
מאיה דנק בעלת תואר שלישי בפסיכו-בלשנות, מרצה במכללת לוינסקי ובסמינר הקיבוצים וחוקרת במכון מחקר פרטי. “זמן ביניים” (הוצאת פרדס) הוא ספרה הראשון למבוגרים.
לעמוד הספר באתר ההוצאה לחצו כאן.
עוד על הספר:
בעל מכולת ניצול שואה שיוצא למסע באפריקה; שען שיוצא מאיפוס; מלכה שאהבת חייה מחבלת במאבקה נגד הזיקנה; מהמר כפייתי שעוקץ את בני משפחתו; קשיש עיוור שמחליט יום אחד להפסיק לחיות; גדעון השופט, בייברס הסולטאן הממלוכי וגם כמה חתולים – דמויות אלה ורבות אחרות מאכלסות את קובץ הסיפורים המקורי והמגוון של מאיה דנק.
מאופיינים בשפה עשירה המדלגת בין גבוה לנמוך, הסיפורים ב”זמן ביניים” מחברים בין הביוגרפיה הפרטית של הכותבת לבין מטענה התרבותי. הליהטוט בין הפילוסופי לבין היומיומי מניב סיפורים רבי דמיון ושכבות על טבע האדם והתרבות האנושית.
הקובץ מזנק מהכאן והעכשיו אל ההיסטורי, האישי והקולקטיבי, וממריא עד לעל-זמני ולכלל אנושי, ובכך משלב בין הריאליסטי לפנטסטי ליצירת קליידוסקופ עשיר של התבוננויות ותובנות.
בספר 11 סיפורים והוא מחולק לשלושה שערים. שמו של כל שער מורכב ממיקום הסיפורים, הן בציר הזמן והן בציר המקום.
השער שם וכאן | בין הזמנים
כולל שלושה סיפורים, במרכזם ניצולי שואה הבוחנים באופנים שונים את הקשר בין מה שקרה להם “שם” לבין חייהם “כאן”.
השער כאן | זמן מחצית החיים
כולל ארבעה סיפורים שיש בהם נוכחות אוטוביוגרפית חזקה. כולם מתרחשים בכאן ובעכשיו: במשפחה, בכסף, בבגידה, בפחדים ובהתמודדות עם מותם של אהובים. כולם מוצגים מתוך נקודת המבט של אישה בסוף שנות השלושים לחייה, ושלושה מהם כתובים בגוף ראשון.
השער שם | מחוץ לזמן
כולל ארבעה סיפורים העוסקים, במידה כזו או אחרת, באגדי ובפנטסטי, ומטפלים בנושאים בעלי אופי אוניברסלי: התאווה לכוח והיכולת להסוות אותה, ההזדקנות, הקשר בין גוף לנפש והכמיהה האנושית לשליטה בגורל.
ירין יקר, אלפי תודות!!!
לילה טוב,
ציפי