ביום זה ממש, מסיים משה כהן, סבא שלי, למעלה מארבעה עשורים של עשייה וניהול של תחום החשמל בקיבוץ. משה קיבל לידיו את ענף החשמל, כשהקיבוץ עוד בחיתוליו, והמדינה שרויה בטלטלה שבין מלחמות, והצליח על אף כל אלה, להקים בעינת מערך תשתיות, עילי ותחתי, עם מרכזיות וציוד נלווה שאפשר להתפאר בהם. אני בוחרת לציין את זה כי נעדרתי מאירוע ההוקרה שערך לו הקיבוץ וזה מחמיץ קצת את לבי. במקום להגיע אל אירוע ההוקרה המשלח את סבי לפנסיה עד יגיע בנחת מותו, נסעתי עם ז’ניה לירושלים, דרך לטרון.
בדיוק כשז’ניה אמרה שאם לא אעביר את תחנת הרדיו מאה ושלוש שבת עברית בעריכת יואב חנני היא תעיף אותי מהאוטו, הטלפון שלי צלצל.
“אמא אני לא יכולה לדבר עכשיו.”
“סבא מת.”
“מה?”
“סבא מת. מת.”
“איך מת?”
“התחשמל.”
אימא שלי סיפרה שבסיום הטקס רצה סבא שלי להודות לכל האנשים שכיבדו אותו בנכחותם, ומכיוון שהצטרד בקולו הגישו לו מיקרופון, כשקירב את פיו אל המיקרופון חטף זפטת חשמל שעברה משפתיו לכל גופו וזו הפילה אותו על הארץ, גילו וליבו לא עמדו בזה והוא מת בשניות.
“אבל איך מת? הרי היה צריך לצאת לפנסיה.”
“אבל הוא מת. אין פנסיה.”
“ז’ניה תסתובבי, סבא שלי מת.”
“מה?”
“מת. תסתובבי.”
“איך מת?”
“מת. התחשמל.”
ז’ניה חלפה על פני שני רמזורים ירוקים ולא מצאה היכן להסתובב.
“נו תסתובבי!” צעקתי.
“איפה אני אסתובב?!” צעקה גם היא.
“פה! תסתובבי פה!”
“אבל אין פה!”
ז’ניה בכל זאת הסתובבה בלטרון סיבוב חד כל כך עד שאיבדה שליטה על המכונית, ירדנו מהכביש במורד דרך עפר שני גלגולים פחות או יותר עד נעצרנו בתעלה, המכונית התהפכה ואני בקושי הצלחתי לצאת מהדלת, “נו תפתחי גם לי דלת!” ז’ניה רטנה בי. הגוף שלי התחמם כמו מנוע. חששתי שמתתי גם אני. סרקתי את הגוף שלי שלוש שניות אילמות וראיתי שלא יורד לי דם, הסתכלתי בז’ניה שנייה אילמת שלמה והיא הביטה בי בלא מענה, לקחתי נשימה עמוקה כדי לא לאבד את הדעת והתחלתי לעלות לכיוון הכביש כדי לבקש לעזרה, אך לעינינו התגדרה אך ורק חומת בטון גבוהה שמעברה לא היה ניתן לראות. ז’ניה ניסתה לעשות לי סולם גנבים, עליתי על כפות ידיה השלובות אך החומה הייתה גבוהה ממני בעוד שלושה ראשים, התחלנו לשוטט לאורך החומה, בדיוק כשדפקתי את ראשי בה מצאתי חריץ קטן בגודל של גרעין זית. התכופפתי ושמתי את עיני בו, כל מה שראיתי זה עפר ודרך עפר, עד שלפתע עבר בחור עם מדים מנומרים.
“היי אתה!” קראתי, והבחור נעצר אך לא הבין מהיכן הקריאה.
“כאן כאן בחריץ!”
הבחור הסתכל מימינו ומשמאלו, מתחתיו ומעליו ולא ראה דבר.
“כאן כאן מעבר לחומה.”
הבחור התקרב אל החומה וקירב את אוזנו אליה.
“מה זה? מי שם?” שאל בחשדנות.
“אני וז’ניה” צעקתי כשפי על החריץ.
“מה אתן עושות בפנים?” שאל אותנו בפליאה.
“התגלגלנו לפה בטעות.”
“איך בטעות?”
“ז’ניה הסתובבה בלטרון סיבוב חד מדי.”
“זו בעיה. אתן לא יכולות לצאת” גמגם הבחור עם המדים המנומרים.
“גם אני לא מפה. סבתא שלי עלתה לפני ליל הבדולח, כלומר.. אחרי ליל הבדולח, כלומר.. בליל הבדולח עצמו היא עלתה.”
הבחור עם המדים המנומרים אמר שילך לבדוק עם האחראי עליו מה ניתן לעשות. בינתיים הוצאתי בגט עם טונה שהכנתי וארזתי בבוקר והצעתי לז’ניה שישבה על אבן ועל שדיה השתרכו שבילי דם, כשחזר הבחור עם המדים המנומרים קירב מכשיר קשר אל החריץ והעלה בפנינו את מפקד הגזרה.
“סבא שלה מת” אמר הבחור.
“סבא שלי מת” הוספתי גם אני.
“אני מצטער. בן כמה היה?” שאל המפקד.
“שבעים ושמונה.” עניתי.
“אני מבין. בכל אופן עד שיסתדרו הדברים נדרשת סבלנות.”
“אנחנו חייבות לצאת” אמרתי לו בכעס. “תוציא אותנו, אתם עושים לנו את המוות.”
המפקד כחכח בגרונו דרך הקשר ואמר שוב שעד שיסתדרו הדברים נדרשת סבלנות, ובינתיים עלינו לשמור על השטח כשטח הפקר, כלומר שאיש מלבדנו לא יכנס אליו בטעות כמותנו, והוסיף “אתן בתוך שטח הפקר עכשיו, זה עניין מסובך.”
“אנחנו חייבות למצוא דרך לצאת מפה.” מלמלתי לז’ניה מבלי שישמעו הבחור עם המדים המנומרים והמפקד בקשר.
המפקד החזיר את קולו הסמכותי כפי שהיה לו בתחילת השיחה ואמר שתכף הכול יסתדר.
ז’ניה נשכבה על הארץ בבת אחת, כאילו נכנעה לרעיון הזה. הצעתי לה שאני אתחיל לשמור ראשונה כדי שהיא תוכל לנוח. רצועת שטח ההפקר שלנו מגיעה בשיאה למאתיים מטר, ובשיא צרותה היא שמונים מטר. כך אמר לנו המפקד. התחלתי לפטרל סביב החומה שמקיפה את השטח. במהלך השמירה שלי, באחת מקצותיה של החומה, איפה שנראה שמתחיל יער, ניצב מולי אדם עם שארית שיער אפור, היה זה סבי, בקולו הצרוד קרא לי ואני התקשיתי לשמוע אותו, הוא שאל אותי במאמץ גרוני מעורר רחמים מדוע לא הגעתי לאירוע ההוקרה שלו, אני ביקשתי שיחזור על השאלה שוב על אף ששמעתי כבר בפעם הראשונה אבל לא הייתה לי תשובה מספקת לכן ביקשתי שישאל שוב והוא שאל שוב: “מדוע לא הגעת לטקס ההוקרה שלי?”
“כי נסעתי עם ז’ניה לירושלים. אבל כמה דיברתי עליך! עד שז’ניה לא יכלה לשמוע יותר.”
“ולמה לא היית בלוויה?” שאל אותי סבי.
“אני לא יכולתי להגיע. אני שומרת עכשיו על שטח הפקר, התגלגלתי לפה בטעות.”
“איזה שטח הפקר? את מדמיינת. קיבלת חבטה חזקה בראש.”
אני הרגשתי את הראש שלי בסדר, אבל הוא היה נראה שתכף כבר הולך.
“רגע סבא, מה אמרו בלוויה?”
“דורון מזכיר הקיבוץ ספד אחרון, סיפר על כמה החשמל היה בליבי וכמה סמלי שלבסוף גם החשמל שם קץ לחיי, ושהייתי בן שבעים ושמונה, וסך הכול חייתי יפה.”
***
שני פוקר, בת 23, גרה בתל אביב, לומדת בשנה א׳ לכתיבה וקולנוע במנשר. בעלת בלוג שירה בשם “אור על האמבטיה“.
עורכת מדור הסיפורים הקצרים ב”קורא בספרים” היא תמי לבנת מלכה.
סיפורים ניתן לשלוח למייל הבא: tammymalka@gmail.com
השאירו תגובה