“…שלא יוציא אדם בזמן מועט מה שנקצב לו לכל ימי חייו.
הרגלתי עצמי לבדוק כל מילה אם צריכה שתיאמר ונהגתי קימוץ בדיבור.”
(“תהילה”, ש”י עגנון, שוקן)
הכל מדוד בספר הזה.
חסכני, מינורי, מינימליסטי – ועם זאת יש בו כל כך הרבה יופי.
פעם, כשהייתי לוקח ספר ליד, כדי לדעת אם כדאי לקרוא אותו, הייתי מעביר אותו את מבחן הפסקה הראשונה. אם אחריה רוצים להמשיך, זה סימן מבשר טובות. המבחן הזה לא חף מטעויות, אבל הוא דרך לא רעה לבחור ספרים. מאז השתכללתי – או שמא, כמו כל העולם, טווח הריכוז שלי הצטמצם – המבחן הפך למבחן השורה הראשונה – וגם זו דרך די מדויקת.
“לארנסט מלאו שבעים שנה וליום הולדתו אפתה אירנה עוגת גבינה ועיטרה אותה בתותי שדה”.
המשפט הזה, שלכאורה הוא כל כך קטן ואולי לא מעניין, מקפל בתוכו את כל הסיפור. וכמה נחמד לגלות בו את המילים “אפתה” (ולא “הכינה”) ו”עיטרה” (ולא “קישטה”). אפלפלד מראה לנו ששפה, גם היא חסכנית, לא חייבת להיות ענייה. גם המשפטים הקצרים שלו עשירים:
“ארנסט ממעט בתיאורים, אבל לפעמים הוא משמיע מילה כל כך רעננה, כמו הייתה אגס שזה עתה נקלף והוגש על צלחת…”
איזה דימוי נהדר.
אירנה מגיעה בכל יום אל ביתו של ארנסט כדי הגיש לו את ארוחת בוקר, לנקות את הבית כשהוא הולך אל בית הקפה, ולבשל את ארוחת הצהריים בשובו. היא מרתיחה עבורו תה בשעה שלוש ושבה לדירתה, שאותה היא חולקת עם הוריה שמתו לפני שנים, והשיחות שלה איתם הן אחד החלקים העצובים והיפים ביותר בספר, שמשופע בעצב וביופי.
ארנסט, שכל חייו התרחק מהוריו ומזהותו היהודית, שב -לאט, בזהירות, בחשדנות אפילו – אל שלושתם בערוב ימיו. ככל שהוא מתקרב אליהם יותר, כך הוא גם עושה את דרכו אל אירנה, וסיפור אהבה שלהם נפרש מולנו.
אין לאדם קיום ללא קשר אל מוצאו, ובמיוחד אל משפחתו, טוען אפלפלד – וארנסט, שמנסה ללא הצלחה לכתוב את עברו הקומוניסטי, בתקופה שבה התכחש ליהדותו ובז לה, כותב וקורע את הדפים – מגלה שהכתיבה באה אליו רק כאשר הוא חוזר אחורה, אל ילדותו בבית סבו וסבתו בהרי הקרפטים.
גם זה לא קל, “אבל יש ימים שהכתיבה זורמת, מילה מתחברת למילה, צירוף לצירוף, ולבסוף בוהקת מתוך הדף פסקה מתקבלת על הלב. זהו נס, וניסים כאלה לא מתרחשים כל יום”.
וכשסימנתי קטעים בספר שלא רציתי לשכוח, מצאתי בו סימונים דומים שהשאיר אבי, שממנו שאלתי את הספר. הולם, לא?
אורה ממליצה על “זכרון דברים” מאת יעקב שבתאי (הקיבוץ המאוחד/הספריה החדשה)
כמעט 40 שנה חלפו מאז שיצא הספר “זכרון דברים” לאור. בחלוף השנים הוא הוכרז ע”י מבקרי ספרות ישראליים בתואר “הספר הטוב ביותר שנכתב בעברית מאז קום המדינה”, ומבקרי ספרות זרים השוו אותו ל”בעקבות הזמן האבוד” של פרוסט. אבל התקבלותו לא היתה פשוטה. הוא נדחה על ידי הוצאת “עם עובד”, ורק שנה לאחר צאתו לאור, בעקבות מאמר אוהד מאוד של דן מירון- זכה להכרה ולהערכה.
בפתיח של אחד מסרטיו של היצ’קוק (לבושתי איני זוכרת איזה) המצלמה מלווה את אחת הדמויות עד למעבר חצייה, ואז, כאשר דמות אחרת חולפת על פניה של הדמות הראשונה, המצלמה “הולכת” עם הדמות השניה. וזה מה שקורה בספר “זכרון דברים”.
פתחו את הספר ודפדפו. 282 עמודים של שורות ארוכות. אין חלוקה לפרקים. אין חלוקה לפסקאות. מעט מאד נקודות ורק פסיקים, פסיקים, פסיקים… עוד לפני שקראת שורה אחת מהספר אתה יודע שמשהו אחר, ספרותית, קורה פה:
“… הוא היה כבן שבע עשרה כשהגיע לארץ ובזמן הראשון חי בירושלים אצל יואל וציפורה, שהגיעו לארץ כשש שנים לפני כן, שנתיים לפני שהגיעו הוריה של ציפורה, שנשארו לגור בתל אביב סמוך לבנם ישעיהו, שמת כעבור שנים מעטות ממלאריה, בסוף אותו קיץ שבו הגיעה לארץ שרה, האחות הצעירה שלו ושל ציפורה, אחרי שהתעכבה ללא תכלית באוסטריה ובגרמניה, ואחרי שחי כשנה בירושלים עבר הדוד לזאר לטבריה ומשם עבר לזכרון יעקוב, לחדרה, לחיפה, לבינימינה, לרחובות, וחזר לחיפה, ולבסןף השתקע בתל אביב כמו יואל וכמו אביו של גולדמן, שהגיע לארץ כארבע שנים לפניו, לבדו, ובמשך קרוב לשנתיים היה חבר בקולקטיב של פועלים שעבדו במושבות ובמחצבות שבצפון.”
וכן הלאה וכן הלאה…
מרתק לעקוב אחרי האסוציאציות הבלתי פוסקות של המחבר, אם כי אני מודה שערב אחד זרקתי את הספר על שולחן הלילה וקראתי בקול “זה בלתי נסבל!” אבל למחרת המשכתי…
לכאורה הספר מספר על תשעה חודשים, החולפים מיום מותו של אביו של גולדמן (כך הוא ייקרא לאורך כל הספר) ועד להתאבדותו של גולדמן. למעשה הספר חובק תקופת זמן ארוכה הרבה יותר, מלפני קום המדינה. לכאורה הספר מספר על גולדמן, צזאר וישראל, שלושה חברים תל אביביים. למעשה הוא מספר גם את קורות משפחותיהם הענפות, מכריהם, הנשים בחייהם ועוד רבים אחרים, השזורים, שלא לומר סבוכים, בחייהם.
הספר יצא לאור בשנת 1977, היא שנת ה”מהפך”, שנת עלייתו לשלטון של הליכוד. רואים בספר מעין סיכום של תרבות תנועת העבודה ו”ההגמוניה האשכנזית”, ושקיעתה. שבתאי ראה את הדברים קורים עוד קודם שקרו. שלושת הגיבורים – האחד גרוש וערירי, השני רווק , מובטל, והשלישי נשוי בפעם השנייה, אב לילדים ונואף סדרתי – מסתובבים בתל אביב אובדי דרך. תוהים על מהות הקיום האנושי, על תכלית חייהם, על תכלית הקיום האנושי בכלל ועל הדרך, במלוא מובן המילה, הם אוכלים, שותים ומזיינים.
במחשבה ראשונה זהו ספר מדכא, עצוב וחסר תוחלת ועם זאת מצאתי בו רמז לנחמה. תקופת הזמן החולפת בין מוות אחד לשני, תשעה חודשים, היא גם משכו של הריון. בסוף הספר גולדמן מת, וילד אחד עומד למות, אבל ילד אחר עומד להיוולד, וילד נוסף נולד פתאום, באופן ממש לא צפוי.
***
מילתא – חנות ספרים, יעקב 36, רחובות. טל. 08-6498979.
השאירו תגובה