1) מהם הספרים האהובים עליך?
זה כמובן משתנה. אני תמיד מחפשת את הספר הבא שאתאהב בו ומטעמים אישיים יש לי חיבה למשוררים שהפכו לכותבי פרוזה. אולי זה קשור למה שכתב בקט: “Ever tried. Ever failed. No matter. Try Again. Fail again. Fail better.”
כך או כך אני נסמכת על “מלחמה ושלום”, כי לעיתים יש צורך בספרות שתהיה גדולה כמו החיים עצמם וגם מעבר לזה. לקח זמן עד שהצלחתי לצלוח את הרומן על שני כרכיו בתרגומה של לאה גולדברג, אבל ספרות זאת לא תחרות ולא מרוץ מכשולים, אף אחד לא מודד לך זמן. הספר הזה הוא גלקסיה עצומה ומרהיבה שמלמדת אותי על כוחה של הכתיבה (למשל כשטולסטוי מתאר חייל שעומד לפני מותו ולא מבין איך ייתכן שדווקא אותו הורגים, הוא, שתמיד היה אהוב כל כך). טולסטוי מזכיר לי לא רק לשם מה יש ספרות אלא גם לשם מה קיים כל השאר.
2) מהם ספרי הילדים האהובים עליך?
ברשותך, אאריך. “מדיקן” ו”מדיקן והספוגית מיוניבקן” של אסטריד לינדגרן, סיפורה של ילדה שבדית בחיים רגילים-לכאורה. לינדגרן הצליחה לברוא יום-יום מסעיר מלא פרטים, לתאר את הילדות כעולם רווי יופי לצד אי צדק וכאב (לא בכל ספר אחת הדמויות מוכרת את גופה למדע בעודה בחיים). לינדגרן הייתה ממונה על החינוך ההומניסטי שלי בתור ילדה ולכן אמהר ואמנה גם את “האחים לב ארי” ו”מיו מיו שלי” שכתבה והיו עמודי תווך חזקים לא פחות. לצדה עומדים הנס כריסיטאן אנדרסן, טובה ינסן, כשלמומינים עוד קראו “משפחת החיות המוזרות” (את המכתב שהפנתה לילדי ישראל ותיארה בו איך נראה טרול ולעומתו מומינטרול ידעתי כמעט בעל פה), אריך קסטנר (בעיקר “פצפונת ואנטון” ו”אורה הכפולה” אבל גם “הכיתה המעופפת”), לורה אינגלס ויילדר (הרגע שבו מצאתי עצמי מתפעלת מזגוגיות שהותקנו לראשונה בבית משפחת אינגלס היה משל מושלם על דה-אומטיזציה) ג’ואן אייקן (“הזאבים מאחוזת וילובי” שמבנה היסטוריה אלטרנטיבית של אנגליה שזאבים פלשו אליה), ולמעשה כל סדרת “מרגנית” לדורותיה שהיא מפעל מו”לי מעורר התפעלות. על אלה יש להוסיף את טרילוגיית “חומריו האפלים” של פיליפ פולמן (תרגום: יעל סלע שפירו) שכבר קראתי כאדם בוגר. ספרי ילדים טובים יכולים להציל את הילדות ובמקרה שלי זה בדיוק מה שקרה.
3) מה הספר האחרון שקראת?
אני תמיד קוראת כמה ספרים יחד. עכשיו אלה “הכותלי” של נל זינק (תרגום: מיכל שליו), “2084 סוף העולם” של בואלם סנסל (תרגום: שירן בק) ו”שירים לאסירי בתי-הסוהר” לאלמוג בהר.
4) איזה ספר גרם לך לתהות ‘על מה המהומה’?
כל ספרי הילדים שכותרת המשנה שלהם היא (פחות או יותר) סיפור פילוסופי לילדים. אלוהים אדירים, ילדים לא זקוקים למשלים שבהם המבנה הסיפורי החיוור הוא רק תירוץ לשטוח את משנתם של הכותבים, אלא לספרות הגונה.
5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?
הספרים של מארי קאר שראו אור בעברית (האחרים לא תורגמו): “מועדון השקרנים” (תרגום: רותי יוליוס) ו”דובדבן” (תרגום: יונתן פרידמן). לקאר, משוררת ומסאית, יש יכולת לבנות ממוארים מצחיקים ואכזריים בקול שמלהטט בין הבדיון לאמת, וקשה שלא לא להישבות בקסמה. היא כותבת שמשום מה לא זכתה לדי קוראים בארץ וספריה סווג לכל היותר כמין ספרות פרחונית לנשים. נאמר זאת כך, אין שם פרחים.
6) מיהם הסופרים האהובים עליך?
זה משתנה ללא הרף. רשימה מעודכנת לרגע זה שכמעט כולה סופרות: וירג’יניה וולף, מרגריט דיראס, ז’ורז’ פרק, אליס מונרו, אלי סמית, הילארי מנטל, ג’מייקה קינקייד ומארי גייטסקיל.
7) ספר שנתן לך השראה?
“ספר הילדים” הנפלא של א.ס. באייט בתרגום שירלי אגוזי. רומן תקופתי עשיר ויוצא דופן שבו הסיפור נרקם אל תוך החיים (אחת הגיבורות הראשיות היא סופרת שכותבת אגדות לילידה) עד להרס שלהם.
8) ספר עיון מומלץ?
“לפסל את הזמן” של אנדריי טרקובסקי בתרגום סיון בסקין. האופן שבו טרקובסקי כותב על העשייה הקולנועית שלו, על רוסיה, על הילדות, יכול לפתוח כל שער נעול. זה ספר מעורר השראה ובעיקר מחשבה על עצם האפשרות ליצור דבר בעולם. ואני מקדימה את המאוחר וממליצה על “החתרנים” של הסופרת מיכל פלג, שעתיד לצאת לאור בחודשים הקרובים ובו מסע ספרותי לאורך המאה העשרים וכמה מהרומנים הגדולים שנכתבו בה עם דילוגים קלים אל המאה התשע עשרה והמאה הנוכחית. פרק מתוכו אפשר יהיה לקרוא בגיליון הממשמש ובא של “גרנטה”.
9) מהם ספרי ה-“גילטי פלז’ר” האהובים עליך?
הגילטי פלז’ר שלי מתמצה לאחרונה בספרי פנטזיה שבונים עולם מדוקדק עם חוקיות כה מופרכת שאי אפשר שלא להתמסר לה. גם ריבוי הגיבורות בז’אנר זה משמח לכשעצמו.
***
יערה שחורי היא סופרת, משוררת, עורכת ודוקטור לספרות עברית באוניברסיטה העברית. בימים אלה רואה אור ספר הפרוזה השני שלה, “אקווריום”, בעריכת עודד וולקשטיין ובהוצאת כתר.
לעמוד הספר באתר ההוצאה לחצו כאן.
עוד על הספר:
לילי ודורי אקרמן הן אחיות. וחירשות. החירשות מבודדת אותן בתוך עולם חשאי, מספיק לעצמו, שממנו הן משקיפות דווקא על עולמם של השומעים כאקווריום. הן חיות בסימביוזה משונה, מפתחות שפה פרטית ומתעתעות בעובדים הסוציאליים המבקרים בבית הכפרי שבו הן גדלות. אביהן, שהוריש להן את החירשות, הופך למנהיג מקומי של כת של בעלי מום, הנקבצים בזה אחר זה אל הבית. הנצח המעגלי הזה נקטע כאשר דורי נאלצת לעזוב לפנימייה. וכאן נפרדות דרכיהן של האחיות.
אקווריום הוא רומן המתחקה ביד אמן אחר הפקעות האפלות והמקסימות של הילדות שצומחות בחשאי אל בגרותנו. הוא מספר על הבתים הקוראים לנו לשוב אחרי שדימינו לעזוב אותם ועל הבריתות שנדרשים חיים שלמים כדי להפר אותן.
[…] שחורי (שהיא גם העורכת של הספר שלי) כתבה ספר חדש וענתה על השאלון של הקורא בספרים. הספר שלה, אקווריום, יפה כמוה ויש בו משפטים […]
[…] […]