דורית הייתה בדרך החוצה כשהטלפון צלצל. היא התלבטה אם לענות, אבל הסקרנות הכניעה אותה, והיא השילה מעליה את התיק ואת השקיות הכבדות שמשכו את זרועותיה לרצפה.
“הלו.”
“דורית, דורית ברוש?” קול של אישה נשמע מעבר לקו.
“כן,” השיבה קצרת נשימה וסימנה לבנה הקטן זיו להישאר בפנים. “איך אני יכולה לעזור לך?” שאלה וחיטטה בשקיות מלאות הכיבוד שארזה כמה דקות קודם לכן, בודקת שוב שלא שכחה שום דבר.
“זה זמן טוב? יש לך זמן לדבר?” האישה שאלה בקול מחוספס ודורית ניסתה להיזכר מאיפה הקול הזה מוכר לה.
“האמת היא שהייתי בדיוק בדרך החוצ…”
“אז לא משנה. אתקשר בפעם אחרת.” פסקה האישה והשתתקה.
“לא, לא,” אמרה דורית פזורת נפש, “זה בסדר,” הוסיפה והתיישבה בקצה הספה.
“אמא, מי זה?” שאל אותה בנה והקיש באצבעותיו על כתפה.
“אני לא יודעת, זיווש. שנייה אחת.”
“מה אמרת?” שאלה האישה מעבר לקו.
“לא, אני דיברתי רגע עם הבן הקטן שלי.”
“שיחה כזו אי אפשר לנהל על רגל אחת. אני לא בטוחה שהיא בכלל מתאימה לטלפון.”
דורית ידעה שהיא מכירה את הקול הנשי הזה, אבל עדיין לא הצליחה לזהות אותו. היא ראתה את זיו חולץ את נעליו וזורק אותן על השטיח בסלון.
“תגיד לי, מה אתה חושב שאתה עושה?” היא נבהלה מהתפרצותה וניסתה להמתיק את קולה, “אנחנו הולכים. אנחנו יוצאים מפה ממש עכשיו והולכים לבקר את סבא. הוא מחכה לנו. תנעל את הנעליים.”
“הלו?” קראה האישה.
“אם לא חשבת שזה מתאים לשיחת טלפון, אז למה טלפנת?” ירתה דורית בבוטות והחלה מתהלכת בסלון, “בחיי, יש לי מספיק עניינים על הראש, ואני בדיוק עכשיו בדרך ל…”
“לבית־החולים.” האישה השלימה את משפטה.
דורית נזרקה על הספה. היא נברה בתיק העור שלה ומשתה מתוכו קופסת סיגריות מעוכה. עכשיו ידעה מי זו. זו הפעם הראשונה שהן מדברות. הפעם ראשונה ששתיהן מבוגרות. זיו הניח את רגליו לפניה כדי שתקשור לו את השרוכים. דורית ניסתה לשרוך אותם ביד אחת, אבל לא הצליחה. “שרוכים מזוינים,” מלמלה בשנאה, השעינה את האלחוטי בין כתפה לאוזנה וקשרה את השרוכים בעצבנות.
“את בטח מאוד סקרנית לדעת מי אני.”
“האמת היא שאני…”
“אבא שלך לא במצב טוב,” ציינה טוני ביובש, “מצבו הידרדר.”
דורית ניתקה את השיחה בלחיצת כפתור, הציתה את הסיגריה ושאפה עמוק לריאות. זיו פיזר את העשן שהסתלסל סביבו, ובאצבע מזהירה התרה, “אבא לא מרשה לך לעשן בבית. אם הוא יֵדע שעישנת, הוא יכעס מאוד.”
“נכון, חמוד שלי,” דורית הצמידה אותו לחיקה ובחשה בשיער הפוני שלו, “אז אל תספר לו, טוב מותק? זה יהיה הסוד הקטן שלי ושלך.” היא ליטפה את לחיו החלקה והרכה, “אבא לא צריך לדעת מזה.”
הטלפון צלצל שוב. היא בהתה במכשיר הכסוף ובנורית האדומה המהבהבת שלו.
“למה את לא עונה, אמא?” שאל אותה זיו. בתנועה זריזה הוא לקח את האלחוטי משולחן הזכוכית ושאל, “מי זה?”
דורית התנפלה עליו, חטפה ממנו את המכשיר וניתקה את השיחה.
“אתה לא מקשיב למה שאמא אומרת לך?” זיו הביט בה תוהה ובלי לומר דבר התחכך ברגלה, “אפשר לראות טלוויזיה?”
“לא. מה פתאום?” היא קמה בבת אחת, “אנחנו ברגע זה הולכים לסבא.”
“את סתם אומרת,” קבל זיו.
“אמא אף פעם לא אומרת סתם.”
הטלפון חזר לצלצל. הפעם דורית ענתה מיד.
“הבהלתי אותך,” קבעה טוני.
“מה את רוצה?”
“תגידי לי, לא שמת לב שיש עוד מישהו שמטפל באבא שלך, חוץ ממך ומאחותך? לא הרגשת שיש עוד מישהו שמחליף לו את המצעים? שמקלח אותו? שמגלח אותו?”
“תראי, אני…”
“הוא לא סיפר לכן ואתן בוחרות לא לדעת, הא? כל כך הרבה פעמים ביקשתי ממנו, התחננתי. צביקה, עכשיו אפשר לספר הכול. ה־כול. הרבה שנים עברו. נחמה מתה ולהן יש משפחות משלהן, זה כבר לא משנה. אבל הוא — לא. בשלו. עם העקשנות המטופשת הזו, בחיי, שוכב חצי מת, הגידול מכרסם לו את הגוף, והוא לא רוצה לפגוע בכן.”
היה לה משונה שטוני כינתה את אמה בשמה באינטימיות כזו.
היא שמעה את זיו מדליק את הטלוויזיה בחדר הסמוך. דורית רצתה להגיד לו שיכבה אותה מיד, היא הרי אמרה לו בפירוש לא להדליק אותה, אבל לא היה לה קול. שברי תמונות מילדותה התרוצצו בראשה; היא — קטנה מכדי לדעת, ענת, אמא ואבא מטיילים בשבת. השקדיות שנראות לה כמו כלות וריח הפריחה ממריצים בה אושר וגורמים לה לרוץ בשבילים הבוציים רוויי השלוליות הלוך ושוב.
“הוא עקשן גדול, צביקה. את בטח יודעת איך הוא יכול להיות עקשן כמו פרד. אז אני החלטתי, על דעת עצמי, לספר לכן. במצב שלו זה נראה לי מיותר להמשיך להסתיר.”
“תראי,” היא שמעה את עצמה אומרת, “אם אבא שלי החליט שהוא לא רוצה…”
“אבא שלך הוא לא חכם גדול. כבר מזמן הוא היה צריך לספר. מה יש להתחבא ולהסתיר? שני אנשים מבוגרים שאוהבים אחד את השני. אז מה יש בזה? למה צריך לחיות בשקר כל הזמן? הנה, תראי מה יצא לו מכל השקרים האלו…”
דורית שתקה בחימה. הרי היא זו שהתחבאה. ילדה שמנסה לשמוע ולא לשמוע מסף דלת חדר השינה הפתוחה למחצה את שיחות האהבהבים של אביה. והקול שלה המחוספס, השנוא, שנשמע מעבר לקו.
ההיא, כך ענת והיא כינו אותה בהתחלה. אחר כך, כשהתבגרו קצת, נהנו לקרוא לה הזונה, השרמוטה — מאטות ומדגישות כל הברה בנפרד.
“זה הכול בגלל שהוא שמר הכול בבטן. לא הוציא שום דבר החוצה. את כל רגשות האשם, את ייסורי המצפון, עד שהגוף שלו התחיל לאכול את עצמו. נו, ואני שואלת אותך, זה שווה את זה?”
היא לא ענתה.
“את יודעת, עכשיו אני נזכרת שיום שבת אחד החלטנו לספר שנינו. אני לבעלי ואבא שלך לנחמה. היינו כל היום ביחד, הלכנו מחובקים בטיילת בתל אביב, שום דבר כבר לא היה אכפת לנו. שיראו אותנו, שידברו, שירכלו. אני באותו ערב סיפרתי הכול לחיים, הוא בא הביתה ובלע את הלשון.”
דורית לא הייתה בטוחה שזו אותה השבת שטוני מדברת עליה, אבל היא נזכרה בבירור באביה שחזר הביתה שזוף, סנדליו מלאים בגרגירי חול. הוא חלץ אותם וניער אותם באוויר ושאל, “מה אתן עושות?” היא וענת הראו לו קופסת נעליים ובתוכה שלושה חלזונות וגבעול ארוך של סלרי. “אבל הם יכולים למות ככה,” הוא אמר, “מה קרה לכן? חלזונות מוכרחים אוויר.” הוא חורר את מכסה קופסת הנעליים עם מזלג וקבע, “הם צריכים חמצן, הם חייבים לנשום.”
“אמא שלך ידעה מזה. כל העיר ידעה מזה. אי אפשר היה לא לדעת. אבל נחמה העדיפה, איך אומרים, לעצום חזק את העיניים ולסתום את האוזניים. היא הייתה שולחת אתכן. אתן הייתן הנשק שלה. היא הייתה שולחת אתכן אליו עם סרטים בשיער, תסרוקות ושמלות.”
אמה הלכה והתכנסה בשתיקה מיואשת, חסרת אונים. חדלה להתאפר וקצצה את שיערה לתספורת גברית ונוקשה. והן, שתיהן, בחושים נקביים בראשיתיים, היו נתלות על צווארו, שואלות בקול מתפנק־מתחנחן, “אבא’לה, איפה היית כל כך הרבה זמן, התגעגענו אליך.” הן סירקו בידיהן את שיערו אחורה, שלפו את פקעת האבק שהצטברה בפופיק שלו, דגדגו אותו בבית השחי ובפנים הירך עד שבעיניו נקוו דמעות של צחוק, והוא היה מתפתל ומתחנן, “די, מספיק, בנות, מספיק עם זה.”
“ותתפלאי, גם אמא שלך לא הייתה טלית שכולה תכלת בכל העניין הזה. היא ידעה שהוא כבר לא אוהב אותה, הרי בעיניים של גבר אפשר לראות אהבה, או רִיק, ואי אפשר לטעות בזה. והיא בכל זאת נשארה אתו, ואפשר להגיד שגם אתי.”
דורית שלפה עוד סיגריה ועישנה אותה כמעט בלי לעצור. האפר נפל על מכנסיה והיא ניסתה לאסוף אותו, אבל הוא התפזר והשאיר כתם אפרפר מתנשא על מכנסיה הבהירים.
“טוני,” היא ניסתה להישמע תקיפה, “מה את רוצה מאתנו עכשיו? כסף, את רוצה כסף?”
“נראה לך שאני צריכה את הכסף שלו? נו באמת, את לא יודעת מי אני, אין לך מושג מי אני ומה אני אם זה מה שאת חושבת.”
“את צודקת, אני לא מכירה אותך,” היא שמעה עצמה אומרת, “ואני גם לא ממש רוצה להכיר אותך.”
היא רצתה להעליב. ולפגוע. כמו שהיא ואחותה נעלבו עד עמקי נשמתן כשהציצו דרך החלון וראו את אביהן נכנס למכונית שבתוכה ישבה אישה בשיער צבוע ובציפורניים עשויות, שיופייה היה מוחצן ובעיקר שונה לחלוטין, כמעט מנוגד ליופייה המצטנע של אמן וליופיין שלהן. ואז התפצלה השנאה הארסית שלהן גם לסקרנות קנאית, לדעת עליה כל פרט: איפה היא קונה בגדים, באיזה בושם היא משתמשת, אם היא ערמומית או מטומטמת ומה הדבר הזה שיש בה שמושך כך את אבא אליה.
“דורית, הדבר היחיד שאני מבקשת זה לעזור לכן קצת,” אמרה טוני, ולרגע נשמעה כמעט מבוישת, “אני בסך הכול רוצה לבוא בגלוי לבית־החולים. להתחלק אתכן במשמרות. לטפל בו בימים האחרונים של…”
“תשכחי מזה!” צעקה דורית, “תשכחי מזה, אנחנו לא צריכות את העזרה המזוינת של…”
“אני מבינה שאת כועסת, והשיחה הזו בטח מעלה לך כל מיני…”
דורית ניתקה את השיחה והמשיכה לאחוז באלחוטי שנותר פתוח והשמיע צליל חיוג חדגוני.
היא וענת הסתובבו בחולצות גזורות שחשפו כתף וגילו פירמידות שדיים כבדים, הניחו יד על כתפו ולחשו לו צמוד לאוזן, “אבא’לה, אל תלך עכשיו. לענתי יש שיעורים באלגברה. ולי יש מבחן ענק ביום שלישי. ענתי לא מצליחה לפתור משוואה קשה קשה. אפילו המורה אמרה.” ולפעמים הוא היה מתרצה ונשאר קצת. הולך לחדר השינה, מצמיד לפיו את השפופרת, מודיע לה שיתעכב, מקשיב לרטינותיה ונשבע לפצות אותה בקרוב, ממש בקרוב.
ואחרי כמה שעות, כשהערב היה יורד, פתאום היה נדרך בחוסר שקט וחומק שוב בהליכה פנתרית לחדר השינה, מחייג שני צלצולים ומנתק. אחר כך היה מזליף בושם, מסרק את השיער לאחור, מזמזם שיר בצרפתית וסוקר את עצמו ארוכות מול המראה. וציר השער היה חורק.
היא וענת היו מחכות, ערות ועירומות במיטה כמו החשופיות שזוחלות בלילות הקיץ בחצר. אלו שיש להן רק גוף. אלו שמשאירות אחריהן שובל של נוזל שקוף ודביק. מחכות ומסתודדות. מה את חושבת שהם עושים במיטה. תתארי לי. תתארי לי עכשיו את. ורק מהמחשבות ומהמילים המלוכלכות היה נרטב לה שם למטה, ומתחמם בנעימות כזו, והיא הייתה רצה לשירותים להשתין ועוד פעם להשתין, ומתקשה להירדם עד ששמעה את חריקת סוליות הנעליים הזהירה שלו מגיעה לחדר השינה, ואז כמה לחישות בלועות ושקט.
כשהרימה את עיניה ראתה את זיו עומד על מפתן הדלת ומתבונן בה. היא חשה ריקנות איומה.
“מה?” היא צעקה עליו בעיניים עכורות מטינה, “מה אתה רוצה ממני?”
“אנחנו לא הולכים היום לבקר שום סבא, נכון?” הוא שאל אותה בקול סדוק והתקרב אליה.
“נכון,” היא השיבה וקמה על רגליה.
“אז למה את סתם אומרת?” הוא החל לבעוט בה ברגליו ולהכות אותה באגרופים קמוצים, “למה סתם הבטחת שאנחנו הולכים?”
“כי לא הייתה לי ברירה, זיווש. אתה מבין, לא הייתה לי ברירה אחרת. לא הייתי מסוגלת לעשות שום דבר…”
“את יודעת מה?” בכה זיו, “אני אספר ה־כו־ל לאבא, את תראי.”
“לא צריך,” הפטירה בביטול, “אני כבר אספר לו הכול.”
______________________________
מתוך: “חבלי הלידה של הירח” מאת כנרת רובינשטיין. הוצאת פרדס. 214 עמ’.
***
כנרת רובינשטייין, ילידת 1979, בעלת תואר שני בספרות עברית (האונ’ העברית) ומלמדת כתיבה יוצרת. לאחרונה ראה אור ספרה השני, “חבלי הלידה של הירח” בעריכת עמיחי שלו ובהוצאת פרדס.
לעמוד הספר באתר ההוצאה לחצו כאן.
עורכת מדור הסיפורים הקצרים ב”קורא בספרים” היא תמי לבנת מלכה.
סיפורים ניתן לשלוח למייל הבא: tammymalka@gmail.com
[…] 20) סיפור קצר: "בדרך החוצה" מאת כנרת רובינשטיין (מתוך הספר "חבלי הלידה של הירח" בהוצאת פרדס) (עברית) […]