סיפור קצר: “דמבי” מאת נעם נגרי

1.

בטח תשאלו אותי עכשיו למה לי להיות ליצן. אז אם תשאלו, אני אומר לכם, “כי אני לא יודע להיות משהו אחר.” יש דברים שאנשים לומדים לעשות במהלך החיים ויש דברים שנולדים איתם. אבל יש גם דברים שפשוט לא יודעים להיות אחרת, הם פשוט ככה: נמצאים; קיימים; נעים בסבך הזה בתנועה שלעולם לא נגמרת ומעולם לא התחילה. בניגוד להיגיון, למדע, ליום- יום, לאני- לא יודע- מה. יש נשימות שזזות בתוך הדבר הזה, שנקרא: ‘זמן אפס’. זמן שלא הולך קדימה או אחורה; זמן שלא רץ או ממהר להשיג זמן אחר. הוא פשוט עומד במקום ועושה את שלו: כלום. אם יבוא מישהו ויאמר לכם אחרת- אל תאמינו לו, הוא משקר. אני, לעומת זאת, לא משקר. אין הרי דבר עצוב יותר מליצן שמשקר בפנים.

בינינו, לא הכול מצחיק בחיים. הרבה פעמים זה הרי להיפך. אתם בטח מכירים את כל הקלישאות על זה שליצנים הם האנשים הכי עצובים בעולם ובגלל זה הם בעצם ליצנים. הקלישאה הזו כל כך גדולה עד שאני מכיר כמה ליצנים שכבר חיים את היום- יום כך, מעצם המשפט הזה שמטיחים בהם, ולא משום שאפשר להאמין בו. גם אם הם באמת היו עצובים פעם ועכשיו כבר לא. או אולי להיפך- הם פשוט הפכו כאלה ולא יעזור כלום. שתדעו לכם, קלישאות, אם הן חזקות מספיק, יכולות להפוך בנאדם. בנאדם יכול ללכת על הרגליים שלושים שנה. תבוא לו קלישאה כזו מול הפנים ו…בום! פתאום הוא מוצא את עצמו הולך על הידיים, וכל הרופאים המומחים שבעולם לא יוכלו לתקן. אני, בכל מקרה, לא שמח ולא עצוב- אני פשוט ליצן. למה? ככה. כמו שמיים שנדלקים כל יום באותה השעה- ליממה אין שום קשר לדבר הזה. ואם מישהו יגיד לכם בכל זאת שליצן צריך תמיד להצחיק- גם הוא משקר. ליצן הוא פשוט ליצן. כמו עוד דברים שאני לא יכול לחשוב עליהם עכשיו.

אם תשאלו אותי איך הגעתי לכאן אני אומר, “באוטובוס,” ואשלוף את הצופר מהתחתונים או מהכיס הפנימי של החליפה הסגולה הזו שגדולה עליי בכמה מידות. אחר כך אני אצפור לכיוון הפרצוף שלכם כל כך חזק עד שייפלו לכם השערות (אם יש). ואתם בטח תגידו, “מצחיק באמת… נו, ועכשיו באמת- איך?” ואני אומר לכם, “זו האמת: במטוס.” אולי תתעצבנו עליי, אבל הגיע הזמן שמישהו יעמוד או יקפוץ, ויגיד את הדבר הזה: אמת יכולה להשתנות בכל רגע כי כזו היא- נצמדת לזמן והולכת אתו. קדימה או אחורה או אני לא יודע מה. זו האמת, לא כי אני משקר חס וחלילה, אלא כי היא פשוט כזו. ואני הרי, לא יודע אחרת, ומצדי שתזוז אבל אני לא נכנע: הגעתי לכאן בסירה בעלת שמונה כנפיים ועוד שתיים רזרבה, בשביל לאסוף ציפורים מתות בדרך. בחרטום שלה יש אלפי בלונים שקופים שלעולם לא יתנפחו משום העצב. או משום תחושה של איזו התרוקנות הולכת וגדלה. בסירה הזו, שבאתי אתה, יש גם מכשיר להכנת פסטה מכוכבים, אלפי בקבוקי בירה זוהרים שאינם ניתנים למחזור כי הם נגמרים ברגע (כלומר נעלמים אל תוך נשימות שמישהו שותה) ועוד כל מני דברים שחבל לי לתאר עכשיו, כי אולי לא תאמינו. הגעתי לכאן על גמל דו דבשתי, זו האמת. זו האמת ויש לי שיר שיוכיח את זה.

תבינו, מה שעבורכם אמת- עבורי הוא אוויר. מה שאתם מבקשים כהוכחה ניצחת- עבורי זה חול שהפך לכדי אבק. או רוח  שנושבת על הפנים בזמן שאני עושה עוד סלפטיק. אפשר לראות עכשיו איך הקליפה של הבננה נשחקת מעצם הכוונה, יותר מעצם ההחלקה עליה.

אימא ואבא שלי לא רוצים שארצה להיות ליצן. הם רוצים שאהיה קלישאה מהלכת על שתיים שתרוץ עם הזמן כמה שיותר רחוק, עד שאי אפשר יהיה בכלל לראות איזה אפס באופק. אימא בעד עריכת דין (כמו אבא), אבא בעד רופא (כמו אימא), ושניהם יחד אפילו מסכימים ‘להתפשר’ על האפשרות של עובד סוציאלי (כמו אחי הבכור וכמו בן הדוד השני שלי מאיזה צד שאני לא זוכר). מבחינתם שאהיה כל דבר חוץ מליצן. אם חושבים על זה, זה די מגוחך העניין הזה. שאנשים לא רוצים שתהיה ליצן, כלומר. למשל, תשאלו כל בחורה פה ברחוב מה היא מחפשת בגבר של החיים שלה, ואין אחת שלא תאמר, “שיהיה קצת ליצן” או, “חוש הומור זה דבר חשוב.” לא שאני חושב שליצן צריך רק להצחיק, כן? אבל האמת היא שעצם המחשבה על הדבר הזה קצת מצחיקה. מקצוע הוא דבר רציני, משום מה, בעיני רבים; משהו קבוע שצריך לסבול בשבילו. הומור, לעומת זאת, נועד להיות תחביב- לא דרך חיים. לא שאני חושב שהתפקיד של ליצן הוא רק להצחיק, כן?

*

עזבתי את הבית כי לא יכולתי לשמוע עוד דיבורים על זה ש”לבחור קריירה זה לא צחוק,” ו”אל תהיה ליצן, זה העתיד שלך- אתה לא טיפש.” עוד עוגה בפרצוף בימי הולדת, עוד העלמה של אצבעות באמצע ארוחות שבת, עוד מיץ תפוזים משפריץ מפרח שתלוי על דש החליפה בימים של חול. שום דבר מזה לא עזר לשכנע מישהו מהמשפחה שלי שאני ליצן, ואין לי באמת אפשרות לבחור כאן.

עזבתי את הבית ברגע. אפילו לא ארזתי. לקחתי את האף האדום ואת שק כדורי הג’אגלינג שלי ויצאתי תוך כדי הקפצה של שלושה כדורים באוויר. יצאתי כאילו אני עוד רגע חוזר. נמלטתי במהירות כאילו מישהו או משהו שם בחוץ מחכה לי, משאיר אחרי שובל דק של אוויר, אם לא רוח מתונה. גם היא בטח התפזרה למשהו שכבר אי אפשר לנשום.

החלטתי ללכת לצומלס. צומלס הוא צומת מרכזי פה בעיר. המקום קיבל את השם שלו, לפי האגדה, מאדם, ליצן כמוני. כלומר, פעם הוא לא היה ליצן, אלא מתכנת ראשי באיזו חברת מחשבים שאני לא יודע לנקוב בשמה (וגם אם הייתי יודע, סביר שלא הייתי מצליח להגות אותה- אני פשוט לא טוב במחשבים). בכל מקרה, מספרים שהוא היה אדם עשיר מאוד וכסף היה יוצא לו מכל חור בגוף, אפילו מהנחיריים. יום אחד כשחזר מאיזו פגישה עם משקיעים פוטנציאליים שהיו אתו ברכב, הוא עצר ברמזור  והביט סביב. הקרקס האנושי כאן היה אז בשיא פריחתו. כשהם חלפו עם המכונית, האיש הצביע על אחד הליצנים שנקרעו לו המכנסיים באמצע רכיבה על חד- אופן, ואמר לחבריו: “תראו את  האיש הזה איך הוא מסתובב פה בצומת, כמו הומלס.” אחד האנשים ברכב הגיב במעין משחק מלים, “צומלס!” וכולם צחקו. לימים, אותו איש מכר את החברה שלו תמורת סכום כסף שאני אפילו לא יכול להכניס לחלומות, התמכר להימורים וזונות, איבד את כל רכושו, משפחתו ומי יודע מה עוד. בסוף הוא מצא את עצמו בצומת הזה בדיוק, עובר בין מכוניות ואנשים ומקבץ נדבות. האמנים שפקדו את המקום הודיעו לו שפה זה לא מקום שמקבצים בו נדבות, אלא שעושים בו אמנות, או שהופכים את הצחוק לגורל, וגירשו אותו משם. הדבר היחיד שנשאר מכל הסיפור הזה הוא הכינוי של הצומת, ומי יודע איפה הבנאדם הזה היום – אם בכלל היה קיים- או למה הצומת עוד נקרא ככה אם לא אהבו את האיש, או לפחות העריכו את פועלו. זה כמעט מצחיק העניין הזה, ששמות נשארים הרבה אחרי אנשים. איך הם באים אליהם הרבה פעמים עוד לפני שהספיקו בכלל לנשום נשימה ראשונה, ונשארים הרבה אחרי זו האחרונה. תארו לכם באמת עולם כזה; תארו עולם שנע רק בכוחם של שמות ולא בכוח תנועה של אנשים בתוכו. לנצח יש שמות מוזרים כמו ‘ענפה’ או ‘כביר’ ואף אחד לא עונה או בא לקחת. גם שמות הם קצת נוודים אחרי שהבנאדם שלהם עוזב אותם. בעצם, כשאני חושב על זה עכשיו, אולי זה יותר עצוב מאשר מצחיק.

בשנים האחרונות נוהרים אל צומלס אמנים מכל מני מקומות בארץ, לפעמים אפילו מהעולם. הם לאו דווקא ליצנים כמוני, אלא אנשי רוח או חומר מכל מני סוגים: משוררים, פסלים, ציירים. אפשר לומר שזו מעין קומונה נעה, או קרקס של הזדמנויות. בדרך כלל, האנשים שבאים לכאן- כמו באותו סיפור שמסופר לכל מי שרוצה לשמוע- הם באמת חסרי בית. כשאני אומר ‘חסרי בית’, אני לאו דווקא מתכוון למובן המסכן של הביטוי, אלא פשוט לבחירה מראש להיות אדם ללא בית; לידיעה המוקדמת שלא משנה מי אתה או מה אתה או היכן אתה עכשיו- מחר אולי תהיה כבר במקום אחר. כך או כך, אלו אנשים שבדרך כלל נודדים מרחוב לרחוב, מעיר לעיר, ובכל מקרה- אף פעם אינם נשארים באותה נקודה. אפשר לומר שהמקום הזה הוא מעין בית נודד לכל מי שמבקש להמשיך תנועה ולאו דווקא לעצור אותה. אלא שהבית עצמו נשאר על אותה הקרקע. רק החלונות בו, הטפטים, הכורסאות- מתחלפים מפעם לפעם או נפלטים החוצה לרחוב. ובעצם, כשחושבים על זה, זה בית רגיל לחלוטין.

כיוון שזה צומת מרכזי בעיר, להרבה אנשים אין ברירה אלא לעבור דרכו. לפעמים יש מכוניות (כלומר אנשים שמסיעים אותן) שעושות כמה סיבובים סביב הרחוב וחוזרים לאותה נקודה, רק כדי לראות מה יקרה באותו הרגע. כלומר ברגע שאחריו: משורר עם יד אחת מקריא שיר על חמדנותה של זו השנייה; נערת גומי מלפפת עצמה סביב עמוד הרמזור בצורות שההיגיון לא יכול אפילו להעלות על הדעת (ובאותה העת המשורר עם היד צועק: “יש אנשים שהחיים שוברים אותם ויש אנשים שמותחים אותם עד לגבול הדק של הבדידות!”);  ליצנים מנפחים בלונים ועושים חיות על גגות של מכוניות, ספארי מנופח נוצר ברגע. רגע הרי אינו חוזר על עצמו יותר מפעם אחת אם לא, לכל הפחות, פשוט חולף. כל רגע הוא אחר מקודמו, אלא אם העיניים נעצמות חזק- חזק כדי לשמר את נוזל זגוגית העין של מה שהן ראו ברגעים הקודמים ולא פוקחות חזרה. ומי משוגע מספיק לא לפקוח עין כל עוד הוא חי? בכל מקרה, איך שאני רואה את זה-  לבנאדם אין אפשרות לראות את אותו הדבר פעמיים, אלא אם הוא שיכור מוחלט. כך או כך, אנשים רבים חוזרים, סובבים את הצומת כמה פעמים ביום. הקבוע הרי יחכה להם בבית. לכל היותר יזוז סנטימטר שמאלה או ימינה יחד עם השקיעה. חוץ מזה, שום דבר אחר לא יקרה.

ובאמת, בדרך כלל, לפי החליפות והגילוח על הפנים או הצעיף היוקרתי שמלטף את העורף המסופר כהלכה שלהם – אני יודע שהאנשים האלה, שחוזרים, הם אנשים יציבים; אלו אנשים עם משרה קבועה לחלוטין, ועם משפחה קבועה עוד יותר (אך באופן טבעי הולכת וגדלה עם זמן שהוא לא אפס). אלו אנשים שיש להם שגרה שנטועה עמוק בחדרי הבית. לבית הזה יש שורשים עמוקים יותר מכל עץ שאפשר לחשוב עליו עכשיו, או סתם לנקוב בשמו. בקיצור, אלו אנשים שנושמים שאיפה אחר נשיפה באופן שבו אוויר אמור להיכנס ולצאת בדיוק בזמן שהטבע, או אלוהים, או מי שזה לא יהיה- קבע לפני מי- יודע- באמת- כבר- כמה- זמן. ואולי אני בכלל טועה, ויציבות זה הדבר האחרון שאפשר להדביק לאנשים האלה על המצח. אולי חליפה מגוהצת (במידה התפורה בדיוק למידות גוף) או שיער משוח בשמן ומסורק לכדי שביל בצד- לא באמת אומרים משהו על מישהו. אולי גם הם נוודים בקרקס של החיים, כמונו, אלא שלהם יש כמה ערובות ביטחון בכיסים. ערובות אמתיות כמו מישהו לאהוב, לגדל או לפרנס; ערובות שהן לא מטפחת שהופכת ליונה שהופכת לשטר של עשרים שקלים שנעלם ברגע, ואפשר לשלוף אותו פתאום מהכיס השני כאילו כלום. והרי לכם האמת הזמנית הקבועה ביותר שתצליחו להוציא ממני.

אגב, אף על פי שהעירייה ניסתה אין ספור פעמים להעלים את האנשים האלה מהצומת, היא עוד לא הצליחה “למגר את התופעה”, פשוט משום העובדה שאף אחד שם לא נשאר יותר מדי זמן. ליצנים מתחלפים בליצנים אחרים; מספרי סיפורים מחליפים סיפורים עם אחרים ומיד עוזבים כהרף עין. העירייה מכנה את הצומת הזה ‘קרקס של טעויות’. אבל כנראה שגם היא מבינה שיש טעויות שחייבים להשלים עמן, כי בינתיים היא פשוט נותנת לטעות הזו להיות.

לפיל המעופף שהביא אותי לכאן קוראים דמבי. הוא מעין שילוב של דמבו ובמבי. מדמבו הוא, כנראה, לקח את עניין הריחוף והאוזניים ומבמבי- את הריסים והיתמות מאם. כשהגענו לא היה פה אף אחד. כלומר, חוץ מכל מני מכוניות מסתובבות ואנשים מרשרשים בשקיות קניות מכורח התנועה של הידיים והרגליים, או מדברים בטלפונים הניידים שלהם מכורח אי הרצון המתמיד להתנתק. אחרי שהוא הנחית אותי על אי התנועה המרכזי אמרתי לו שהוא יכול ללכת. אני לא מהליצנים האלה שחוטפים פילים, מתעללים בהם ומנסים לאלף אותם על ידי קשירה של רגליים או דקירות מכל מני סוגים. הוא שירת את המטרה שלו בסיפור, ועכשיו הוא יכול לצאת למקום אחר.

אבל לא. דמבי לא רצה לצאת. הוא התעקש להישאר, אולי כדי להוכיח שהנה, הוא זה שהביא אותי לכאן. “אתה משוחרר,” אמרתי לו,  אבל זה הרים את האף – כלומר את החדק- מעל לראש ונהם נהמה של פיל אמתי. פיל שיודע לעמוד- כלומר לרחף- על שלו. אמרתי לו, “בסדר, שיהיה. אם זה מה שאתה רוצה.” המלים שלי לא עניינו אותו והוא פשוט חג מעל הצומת באוויר במעגלים אין סופיים, כמו יוצר בכוח הדמיון ספיראלות הולכות וגדלות של שבלולי אוויר.

הפתיע אותי הריק הזה. העניין שאין אף אחד שרוחש בצומת, שמנסה להחליף לרמזור את הצבע האדום בצבע שרק מי שמגיע לפה יכול בכלל לשנות. דווקא כשאני צריך בית, אפילו שיהיה זמני- חשבתי לעצמי- אני לא מוצא. למרות הכול אנשים, ולא התקרה, או הרצפה, או החללים בניהם- הם אלו שהופכים ארבע קירות וגינה (למשל)  לבית. באיזשהו שלב- ובאופן טבעי למערכת התנועה- הרמזור הפך אדום. שובל של מכוניות השתרך לכדי פס ארוך וצבעוני. בלי לחשוב יותר מדי, קפצתי אל עבר הכביש והתחלתי עם כדורי הג’אגלינג: שלושה כדורים; אחר כך עוד שניים שהוצאתי מהכיס. עד שהרמזור התחלף שוב לירוק, הקפצתי יחד כבר שישה- עשר או שבעה- עשר כדורים באוויר. דמבי שט בריחוף שלו בניהם, ונדמה היה שיותר מאשר שזה מפריע לו, התנועה הבלתי נגמרת הזו מסבה לו עונג שלא הכיר. חזרתי לעמוד על אי התנועה וחיכיתי לרמזור האדום הבא. בעודי מכניס את הכדורים לשק הגיע איזה גמד. האמת היא שכשאני אומר ‘הגיע’ זה נשמע מעט פשטני. כאילו הוא פשוט בא כמו גורל או זמזום של זבוב באמצע הלילה. הרשו לי לדייק: הוא חתר באוויר לכיוון הצומת כשהוא רכוב על הולכי קביים ענקיים. כשאני אומר ‘רכוב’ אני אומר את זה כיוון שזה נראה כאילו הוא מנסה לדהור על סוס. וכשאני אומר ‘ענקיים’, אני מתכוון שהוא (כלומר הגמד) נראה כמו כתם של דיו על דף לעומתם. או אולי כמו ירח בהיר שמופיע ככה סתם באמצע היום, ועל אף מה שאנחנו מצפים, אי אפשר באמת לגעת. כך או כך, הדהירה שלו לעברי הייתה כבדה ומסורבלת וניכר שהוא לא ממש מיומן בהליכה על הולכי קביים, או לחלופין ברכיבה על סוסים.

“מההה ננ שששמע?” הוא שאל אותי, מתנשף בעת שהוא נעמד רועד, מנסה לשמור על שיווי המשקל לשמאלי. “בסדר,” עניתי, “ואתה?” ” הה הקביים קצתתת… עוד קשה לי.” “כן,” סיננתי לעברו ומיד הוצאתי שוב את הכדורים מהשק, כדי להתכונן לרמזור האדום הבא. “איך הגעת לפה?” הוא שאל אותי. עניתי לו, “בחללית,” והוא אמר, “מעניין, חשבתי שעם הפיל הזה שלמעלה,” והצביע לעבר דמבי שריחף בדיוק מעלינו. צחקתי, אבל לא יותר מדי. “מה הקטע שלך?” שאלתי בעודי מוציא כדורים בצבע ירוק צהוב ואדום (כשהרמזור יתחלף לאדום, חשבתי, אעבור בין מכוניות ואצור רמזור מקפץ באוויר). הוא הזעיף לפתע פנים. “למה הכוונה- ‘מה קטע שלי?'” הוא שאל בטון נעלב. “לא, לא התכוונתי מה הקטע, אלא מה הקטע? כלומר מה אתה עושה עם הולכי הקביים האלה?” “אההה…” הוא נשף בכל הכוח את כל מה שהיה לו בריאות הזעירות, ואז אמר, “זה פשוט: אני מנסה להגיע לאלוהים.” “אההה…” סיננתי לעברו באותו המטבע.

משהו בי לא באמת ציפה לפגוש כאן מישהו עם מראה מסוים, ובכל זאת הרגשתי מעט מאוכזב לפגוש גמד עם הולכי קביים שמנסה להגיע לאלוהים. אולי בתוך תוכי, אני כן יותר עצוב משמח בכל זאת, חשבתי, אבל עוד לפני שהספקתי לחשוב על כך לעומק, הוא התנתק מהולכי הקביים וקפץ אל עבר הרצפה . נדמה היה כאילו הוא קופץ מבניין והקפיצה הזו הבהילה אותי וגרמה לי לנתר קלות במקום. אני חושב שרק אז הבנתי עד כמה הוא קטן או בעצם- עד כמה הולכי הקביים האלו באמת ענקיים.

“שתדע לך,” הוא אמר, “אני עוד אגיע אליו, אל הבנזונה הזה.” “מי בנזונה?” שאלתי. הוא ענה, “אלוהים. אלוהים הוא בנזונה.” “למה ככה, למה אתה מקלל את אלוהים?” שאלתי, והוא אמר, “שילך קיבינימט גם כן זה. מה הוא מסדר לי להיות גמד? בגלגול הקודם- ככה אמרה לי איזה חברה שמבינה בעולמות אחרים- הייתי ענק! מה ענק- גוליבר הייתי! כן, מה שאתה שומע!” הוא קבע בלי ששאל או בדק איתי אם אני באמת שומע את מה שהוא אומר. “רק לא מזמן גיליתי את זה…” הוא המשיך בשלו. “ישבנו אצלה בבית ואני, כולי מיואש מהחיים, מהאמנות ובכלל… מהכתיבה. הכול זה חרא. עכשיו לא מספיק כל זה, אתה שומע?” עכשיו הוא כבר שאל, אבל המשיך מבלי לשמוע תשובה, “היא, באיזה רגע אחד מחליטה לעשות לי היפנוזה. כן, מה שאתה שומע! החליטה לעשות עליי ניסוי. היא סיימה לא מזמן ללמוד את הדבר הזה של ההיפנוזות, והחליטה שאולי הגיע הזמן לדבר האמתי. ואני, מה היה לי להפסיד, גם ככה אני כבר גמד, אז אמרתי לה שבטח. חשבתי שאולי דרך השינה הזו אני אגלה משהו חדש,” הוא אמר והמשיך מיד כמעט בלי לנשום, “שתבין- עד אז לא ישנתי שנים. שנים לא ישנתי! בכל אופן, היא עשתה לי את ההיפנוזה. ישנתי אולי ארבעים ושמונה שעות אחר כך. כשהתעוררתי, מה היא מגלה לי? נו תשאל!” הוא פונה אלי בציווי כועס כאילו מישהו קבע מראש שעכשיו אני חייב לשאול. “תשאל אותי מה היא גילתה לי!” הוא לא וויתר ואני שאלתי, “מה?” תוך כדי שאני קורץ אל עבר הרמזורים. הם המשיכו להתחלף באופן הרגיל לגמרי: ירוק- צהוב- אדום מבלי להתעופף באוויר. אנשים, חשבתי, נוסעים בכיוון המתוכנן וחיים שלמים של צבע אחר מתפספסים לי בגלל השיחה החד- כיוונית הזו. “אז אני אגיד לך מה היא אומר- כלומר אמרה. היא אמרה שמסתבר, מההיפנוזה הזאת שהיא גלגלה אותי לתוכה, שבגלגול הקודם שלי- הייתי ענק. מה ענק- גוליבר! אתה מבין מה אני אומר לך פה?” “אני מבין,” עניתי מבלי להעיר שאת זה הוא כבר אמר קודם לכן. הוא מיד המשיך לרטון מבלי לקחת רגע לסדר מלים בראש, “ועכשיו מה? גמד… גמד שבסך הכול רצה לדקלם כמה שירים, כמה הגיגים, דברים שיוצאים מהראש כמו נחשים. משהו  למישהו כדי שיזכור אותו אחרי שהוא ילך. ויכול להיות שזה יבוא ברגע, העניין הזה של ללכת. לך תדע מתי בנאדם יכול ללכת…” הוא אמר ‘לך תדע’, הביט על השמיים משך כמה רגעים ואז נזכר, “לא מזמן שמעתי על איזה מישהו שאכל גלידה בטעם מסטיק ומת אחרי הלק השני. למה? כי היה איזה חומר בגלידה שהוא היה רגיש אליו והוא לא ידע מזה אפילו. הוא לא ידע! בנאדם לא יודע, חי לו, מלקק גלידה מסטיק להנאתו ו…בום! פתאום צונח. ברגע בנאדם יכול ללכת. וגם אני או אתה יכולים ככה, ללכת. ואגב, אם אנחנו כבר מדברים, זו יכולה הייתה להיות גם גלידה בטעם שוקולד או פיסטוק- וניל או לא יודע מה. זה החומר הזה שהיה בגלידה, אתה מבין מה אני מדבר אתך?!” הנהנתי וזה המשיך במונולוג, “אלוהים,” הוא אמר והצביע מעלה, “סידר לו למות עם גלידה מסטיק, אתה קולט מה אני אומר לך?! מסטיק!” אני קולט,” אמרתי. פתאום הוא נעצר עם המלים המתגלגלות וניגש שוב אל הולכי הקביים. תוך כדי הצמדה לברכיים ולרגליים המשיך להפטיר, “אז מה כבר ביקשתי לומר? כמה מלים שאנשים יזכרו אותי? אם לא דרך הגודל שלי אז דרך המלים. ברגע אפשר ללכת ואז לשום דבר כבר אין טעם, אפילו לא של מסטיק!” הוא קבע בנחרצות וניסה לעמוד באופן היציב, הקבוע, כמו האנשים עם החליפות בתוך המכוניות שעצרו ברמזורים האדומים שלא הספקתי אליהם. כל ניסיון שלו נכשל לאחר שניות ספורות והוא מיד נפל על הרצפה. פעם על התחת ופעם על הפנים.

תוך כדי הניסיונות החוזרים האלה, הוא לא וויתר למלים והמשיך במונולוג הבלתי נגמר, “אז אם תשאל אותי מה הקטע שלי, אני אגיד לך שהקטע שלי הוא שאני כותב הבזקים בלי לכתוב אותם. ו שאני גמד. כן- להיות גמד זה קטע. זה קטע כי פתאום אתה מבין שפעם לא היית. פעם היית ענק. ולך תדע גם איך היית- כלומר הייתי, כשהייתי ענק. בטח הייתי ענק בכל תחום בחיים: הייתי ענק בלבשל, הייתי ענק בלהיות משורר, הייתי ענק עם בחורות. אוייייי, בחורות! בטח הייתי מזיין כל מה שזז בתור ענק. בטח היה לי כזה ענק… לא משנה. אבל על בטוח גם הייתי עושה גמדות כי לא הייתי ‘בוחל’, כמו שאומרים. אתה מכיר את הביטוי הזה? ‘לא בוחל’? בדרך כלל אני נרתע מביטויים כאלה של ‘לעשות’ ו’לבחול’ וכל מני אחרים, אבל זה אולי רק בגלל שאני גמד. יש גבול לכמה מלים שלא הולכות עם התנועה של השכל הישר אני יכול להכיל. אבל כשאתה, כלומר אני, ענק- מה אכפת לי. זה בא והולך, אתה לא מרגיש את זה בכלל.” הוא אומר את כל זה, ואני מהנהן כי אין לי משהו טוב יותר לעשות מלבד להמשיך לראות איך כל הרמזורים מתפספסים לי. לא רציתי להפסיק את השצף שלו כי נסכה בי התחושה שאם אפסיק אותו- הוא באמת יעלם ברגע.

“בכל מקרה זה הקטע…” הוא המשיך תוך שהוא נאבק בהולכי הקביים כאילו היו לוויתן שהוא מצא על שפת החוף ועכשיו מנסה להציל לו איכשהו, במין צורה מוזרה שכזו, את החיים. באתי שוב להתכונן עם הכדורים, אבל שוב ברגע שהוצאתי אותם מהשק הוא התחיל שוב לדבר שם מלמעלה. הפעם הוא הצליח לעמוד איזו דקה אחת רצופה, אולי יותר. “אני  ממלא ספרים שלמים בראש! הראש…” הוא אמר והצביע עם הזרת (בקושי ראיתי אותה) על הרקה הימנית- “הוא המחברת הכי טובה! אם תשאל אותי למה הראש זה המחברת הכי טובה אני לך בדיוק למה: כי בראש השורות אף פעם לא נגמרות. הן יכולות להמשיך ולהמשיך עד אין סוף. לפעמים הראש שלך זה מחברת משבצות ולפעמים מחברת חלקה, אבל בתכלס זה לא ממש משנה, כי השורות ממשיכות, הן לא בוחלות. וזה היופי בשירים, בסיפורים, בהגיגים: כל פעם אתה יכול לבטא אותם בצורה אחרת: אם לא בא לך לכתוב סיפור במלים- תהפוך את הסיפור למספרים במחברת המשבצות; אם לא בא לך משבצות- תצייר את המלים במחברת החלקה. אתה מבין? בסוף לא משנה מה- יצא לך קטע. וזה הקטע, אתה מבין? לא משנה הצורה שבה את מספר את זה או מקריא את זה, או מה. העיקר שייצא. ואני אגיד לך עוד משהו- לפעמים חייבים את הכאוס הזה כדי שייצא משהו. זו אולי קלישאה לומר את זה, אבל אני למשל,  הכאוס הוא השורות של חיי. כאוס מושלם בתוך כוס תה עם נענע. והשורות האלה, אני אגיד לך מה, הן לא אוהבות את הנענע. אבל הן נכנעות ומתערבבות עם המים של החיים ברגע שאתה מכניס  כפית. וכפית יכולה להיות כל דבר. אתה, למשל, כפית.” הוא אמר והצביע לי על החזה (שוב עם הזרת). “אתה כפית ואני מרגיש שאתה חצי כפית סוכר. החצי השני אולי מלח, לך תדע, אני עוד לא ממש מכיר אותך. אבל אתה מבין למה אני מתכוון, כן?” “אני חושב…” סיננתי אף על פי שהאמת הייתה שהוא נעלם לי מזמן. השקר הזה בפנים הטריד אותי כי מעולם- כלומר עד שפגשתי את הגמד הזה- לא חשבתי שאולי גם אני חי איזו קלישאה.

פתאום להיות ליצן נראה לי בכלל לא רלוונטי. לעזוב את הבית נראה לי שטות גמורה. לזרוק כדורים באוויר ולהחליף בין הידיים נראה לי כמו המעשה האווילי ביותר שאני יכול לעשות. מה גם שליצן אמתי בכלל לא אמור להשתמש באביזרים. ככה לפחות אומרים אחרים שמבינים יותר ממני בליצנות. “ליצן אמתי…” (הם אומרים) “עובד עם הגוף, עם התנועה, עם מה שהרגע נותן לו בין הנעליים המגושמות.” מה לכדורים באוויר ולזה? מה לאוויר בניהם ולי? התחלתי לחשוב עכשיו שאולי אני בכלל לא ליצן ואולי אפילו בקושי בנאדם. אולי אני צריך פשוט ללכת מפה, להפסיק מיד עם הסיפור הזה.

“ולך תדע…” הגמד כמובן המשיך כאילו כלום, כאילו אני לא קיים ואולי מעולם לא הייתי- “אולי בגלל שהשורות האלה מתארכות לי בראש- גם עכשיו כשאני מדבר אתך- לא נרדמתי כל השנים האלה. לך תדע…” הוא אמר בקול שקט יותר. אולי כזה שאולי מתכונן לנוח קצת בין המיתרים. אחר כך הוא פשוט שתק. רציתי לשאול אותו מאיפה הוא הביא את הולכי הקביים הענקיים האלה, איזה עסק יש לו עם אלוהים,  אילו מין שורות הוא כותב או מצייר או ממספר. רציתי, אבל השתיקה הארוכה ששררה בין החריצים של האוויר הייתה יפה מדי לרגע התמוהה הזה, שפשוט לא רציתי לקלקל לנשימה.

3.

ככל שחלפו שעות החלו להגיע לכאן כל מני אנשים: ציירי רחוב שציירו  גרעינים באוויר בתנועות הידיים בלבד וחילקו לציפורים מזדמנות (כך ענו כששאלו אותם, מה הם לעזאזל עושים?); שני לוליינים תאומים אילמים ותוכי שנתלו על עמודי חשמל וקשרו בניהם חבלים. על החבלים הם תלו חשבונות ארנונה וחשמל שהתוכי ניקר, כנראה לאות מחאה. מרחוק הם נראו כמו חולצות שיצאו זה עתה מכביסה (מדי פעם הגמד הצטרף אליהם כשהוא עומד תחת עמוד החשמל וצועק לאוויר: “סחיטה, אלוהים, איזו סחיטה! “) ; אדם המחופש למשה רבנו שאחז בשני לוחות ריקים (למעשה זה היה קרטון בצורת לב חצוי לשניים), והחל להיטפל לעוברים ושבים בצומת, מתעקש שיעזרו לו לכתוב את עשרת הדיברות החלופיות של המאה העשרים ואחת (בינתיים אף אחד לא נענה לבקשתו, והוא אינו פוסק מלצעוק: ‘הלב פשוט נשבר!’).

יש אנשים מכל מני סוגים בעולם, ורק כאן, בצומת הזה- יכולתי פתאום לראות זאת בירור. מי עוד היה שם? אדם שהדביק שלטים בכל מני צורות וגדלים על כל מה שאפשר היה להדביק עליו. השלטים נשאו את אותה הסיסמא: ‘חלומות בשקל, מציאות באשל!’ אם הייתם שואלים אותו מה הקטע שלו, הוא היה אומר לכם שאנשים כבר לא חולמים היום; שקשה להם כי המציאות, במקום ללכוד את החלומות, מפזרת אותם; אנשים אין להם זמן לחלום- חלום הפך למותרות. “אסור לחלום,” הוא היה מסכם בפניכם בדיוק כפי שאמר לי, “כי לרוב, המרחק בין חלום ומציאות גדול מדי, ואם אתה אדם חולם, הרגליים פשוט לא מסוגלות לדרוך על הקרקע.” כך או כך, הוא הציע לעוברים ולשבים חלומות בשקל אחד בלבד, מחוץ לקופסא שבה נמצאת המציאות (האשל). “זה מחיר זעום,” ניסה לשכנע בכל כוחו, “בשביל לחיות את מה שבא לך לחיות, בכאן ובעכשיו.” היה שם גם איש עם המון מטריות. הוא חילק לאנשים בחינם בטענה שגשם עומד לבוא. “גשם עומד,” הכריז והצביע מעלה מבלי להפנות את המבט. מדי פעם הבטתי אני כשהוא הכריז זאת, אבל שום דבר לא זז שם, מלבד עננים איטיים שנדמה היה שמנסים להתחרות בדמבי מי מרחף יותר באיטיות. אם אכן הייתה תחרות כזו, לא נראה שדמבי היה ער אליה. הוא ריחף עכשיו עוד יותר באיטיות, כמו איזה פיל- רובוט שעומדות להיגמר לו הבטריות של התנועה.

 הגמד, מלבד להצטרפות הארעית אל הלוליינים התאומים, ניסה לעמוד ברעד הרגליים המתמיד על הולכי הקביים בקרבת אי התנועה המרכזי, וצעק אל עבר השמיים בקול הולך וגובר:

“אלוהים,

אולי יש לך רגליים ארוכות,

אבל לי יש יותר שורות!

יבוא היום ואצליח לגעת בך-

 ואת הקב הזה אתקע עמוק בראשך.

כן,

בראשך,

אני אתקע,

ואיך שאצחק כשהקב יהפוך לקב”ה!”

הוא חזר על הקטע הזה, שכנראה היה אחד מהגיגי ראש- המחברת שלו, עשרות- אם לא מאות- פעמים. מדי פעם, כשהרמזור התחלף לאדום, הוא קפץ את הקפיצה המפורסמת שלו מהולכי הקביים, ויחד עם קבוצת השחקנים ניסה להמחיז את השיר, או לצייר יחד עם אחד הציירים  גרסאות שונות לרגע הנחתת הקב בראשו של אלוהים. את הציורים הוא הפריח באוויר ואיפה שהם נחתו- הם נחתו. אט- אט הם כיסו את האספלט בכל מני צבעים מלבד האפור הכהה.

*

חלפו שעות נוספות, רמזורים, אנשים, חתולי רחוב מפוספסים. ככל שהגיעו יותר אמנים לצומת, אנשים שצבעו אותו בגוונים המפורסמים שלו, תחושת חוסר ביטחון חדרה לאט אל הנחיריים. נשמתי עכשיו את כל מה שעלול להיות יציב או קבוע בעולם הזה.  חשתי כי אין לי בעצם שום ברירה אחרת, מלבד לשאוף. איך אני יודע שאני רוצה להיות ליצן? חשבתי; על סמך איזה צבע בדיוק העזתי לקבוע שאני בכלל מסוגל? שאלתי את עצמי. להיות ליצן נראה פתאום אפור יותר מן המדרכות המחוספסות. אין ליצן שלא אוהב את העבודה שלו, לא? הרי בגלל זה הוא ליצן. “אם אתה לא אוהב העמדה של פנים – אין לך מה להיות ליצן,” אמר לי פעם חבר, ליצן מתחיל אף הוא. אולי אני זה שלא הבין נכון, והוא התכוון לכך שבעצם אף אחד לא אוהב את העבודה הזאת, להיות ליצן. אף אחד לא אוהב והכל הוא שקר אחד גדול;  אולי אתה צריך לאהוב את העמדת הפנים ולא את עובדת היותך ליצן. אולי עצם העובדה שחשבתי משום מה שאני ליצן ולא בחרתי להיות כזה, העציבה אותי. על אף שאולי, מתחת לאף האדום הזה- חשבתי אחרת. האם אני באמת מאמין בזה? הרי אין דבר  עצוב יותר מלהיות ליצן שמשקר בפנים של עצמו ואפילו לא מאמין לשקר הזה.

ניסיתי להדוף את המחשבות שהחלו לבצבץ כמו יהלומים בשמיים, וחזרתי להשתתף בחגיגה ההולכת וגואה. על אף המחשבות המחלחלות, היה בי עוד רצון להיות חלק מהצומת הזה שרק לפני רגע כלל כמה ציפורים והתנשפויות של גמד עם קטע. השארתי את הכדורים בתוך השק, והתחלתי לעשות את הג’אגלינג שלי בעזרת כל מני חפצים ארעיים, כאלו שהרגע הביא עמו: אבנים שנראו כמו חלוקי נחל חומים- בהירים (רק אלוהים יודע מהיכן הגיעו לשם); בקבוקי מים ריקים; חתיכות ענפים. באחת הפעמים, אישה שעצרה את המכונית ברמזור נתנה לי כמה מטבעות של עשרות אגורות כטיפ. התחלתי לגלגל אותם באוויר תוך שאני מעלים אחד- אחד ואז מוציא לה מהאוזן (טריק שלמדתי לא מזמן). בסופו של דבר, לא לקחתי את האגורות האלה, כי לקחת כמה עשרות אגורות מעליב יותר מאשר לתת אותם. מדי פעם שילבתי במופע תעלול החלקה על גבי מכסה מנוע של מכוניות שעומדות ברמזור והצמדת הפרצוף שלי לשמשת הרכב. עשיתי כל מני פרצופים, אבל ככל שעבר הזמן, הבנתי שאף אחד מהם לא היה שלי. כשהרמזור התחלף  לירוק עשיתי פרצוף עצוב, נופפתי לשלום לנוסעים וקפצתי אל עבר אי התנועה במין ניתור של איילה. חשבתי על כך שזה לא יכול להיות שבתוך תוכי, הפנים היחידות שאני מאמין להן כשאני עושה את התרגיל הזה- הן אלו העצובות. אבל משהו בי נחרט בחריטה של לחי סדוק שאי אפשר היה כנראה למחות.

חשבתי פתאום על אימא, חשבתי גם על אבא. חשבתי על מאיזה צד לעזאזל הבן דוד מהעבודה הסוציאלית, אבל לא הצלחתי להיזכר. חשבתי על זה שאם הם היו רואים אותי עכשיו, היו מיד לוקחים אותי לאבחון איברים או רגשות. אם יש דבר כזה בכלל, מי יודע. התגעגעתי אליהם אף על פי שחלפו רק כמה שעות מאז שעזבתי. רק הזמן זז מהר מדי, חלפו שנים ולא שמתי לב; חלפו שנות אור ובעצם נשארתי באותו מקום ודבר לא השתנה. או שאולי הכול סביבי השתנה: ספות נוער בחדרי ילדים התחלפו במיטות זוגיות; צמחיות עשב הצמיחו פרא צעיר סביב גינות שנזנחו עקב מעבר של משפחות לחו”ל. הכול השתנה ורק אני נשארתי אותו דבר: ליצן שמשקר לעצמו בעיניים ואפילו הלחיים שרוצות להסמיק אינן משנות צבע משום הבושה שבמתיחת הפנים.

לקראת הערב, כשהשמש כבר כמעט נעלמה, הגמד ניגש אליי (ללא הולכי הקביים, הוא השאיר אותם במרחק שלא יכולתי לאמוד משום העצבות- כך הסקתי- שהלכה והשתלטה עליי) ואמר: “שמע, צריך להגביה את הולכי הקביים האלה. אני צריך להיות יותר גבוה. אלוהים לא שומע… הוא לא מגיב, אתה לא רואה?” הוא אמר לי, או בעצם שאל- לא הייתי בטוח. “לא קורה כאן כלום!” הוא המשיך בעצבים ומחט את אפו. יצא ממנו מעט דם. “אתה מדמם…” סיננתי את מה שהיה ברור מאליו, אבל משום מה חשתי צורך להדגיש. חשתי כיצד המובן מאליו כבר אינו עומד אצלי בתור. הרצון לפקוע מתוך משהו מפתיע, חדש, פינה לו, למובן מאליו, את כל המרחב שרק היה זקוק לו. “בסדר אז מה,” הוא אמר (או שאל) ומחה את טיפות הדם. הן ניתזו על האספלט, טיפות  של טל אדום. “אז מה,” הוא חזר- עכשיו יותר קובע משואל- “לפחות זה קורה.” הוא הדגיש את המילה ‘זה’ כאילו היא היחידה בעולם. כאילו ‘זה’ הוא מה שישנה את הצורה של התנועה בחיים האלה.

אחר כך הוא נרגע מעט. שלפתי מהכיס את המטפחת הצבעונית שלי, מאלה שמושכים ומושכים והיא לא נגמרת. הוא מחה את הדם והדם נמרח לאורך המטפחת, משאיר חותם אדום לכל אורכה. “מאיפה הממחטה הדפוקה הזו?” הוא שאל ואז חרץ גורל, “זה בכלל של קוסמים!” אחר כך הוא גיחך בקול הקטן שלו, אבל הקול הזה הדהד לי בין הרקות ללא הפסקה: “אתה בטוח שאתה ליצן תגיד לי?” חייכתי לעברו. לא ידעתי עוד אם אני יודע, או אם אני שמח, או עצוב או מה. חייכתי, וזו לא הייתה שום העמדה של שום פנים אחרות שהן לא שלי. עכשיו כבר ידעתי שאלו היו הפנים היחידות שיכולתי להיות באותם הרגעים. “לך תדע…” אמרתי לו. ניסיתי למשוך את הרגע הזה כמו המטפחת הצבעונית המדממת. חלפו כמה רגעים נוספים ואז הכרזתי: “על מה אתה מדבר? תראה מה קורה כאן!” תוך כדי שאני מצביע אל עבר מרכז הצומת. “תראה מה הולך פה,” אמרתי, מנסה לשכנע לא רק אותו, אלא גם את עצמי, שהפרץ הזה של העשייה, של האמנות הוא גם חלק ממני. “המקום הזה מלא ביצירה! תראה את משה רבנו, הוספתי והצבעתי לכיוונו. הוא עמד לצדי מישהו שכנראה הסכים סוף- סוף לאחות את הלב ולכתוב את עשרת הדיברות החלופיות. הם החזיקו המון כבלים שהסתבכו זה בזה והכריזו, כנראה, על הדיבר הראשון: ‘לא תחלום רשת רעך’. מה שזה לא אומר…

הגמד חייך שוב לרגע, וגם לרגע, נראה כי אלו כל הפנים שלו. אחר כך הוא כיווץ גבות לכדי הבעת חוסר רצון וצעק מתוך מה שנשכח ועכשיו חזר מאיזו דלת אחורית של בית שעומד לקרוס: “כן, אבל שוב אני נבלע בין כולם! אתה לא מבין! ככל שיש פה יותר אנשים, ככל שהיצירה הזו גדלה – כל השאר גדלים בשלהם. כולם גדלים, אבל אני הולך ונהיה יותר קטן. אני הופך להיות יותר גמד ממה שאני, אתה מבין את זה?!”

האמת הייתה שהבנתי. האמת הייתה כזו כי הזמן הגיע לכדי איזו נקודה שידעתי שאני חייב לנעוץ במחברת של הראש. ולא יכולתי הרי להעמיד פנים בצורה אחרת שאינה האמת הזו שנאמרה על ידו באותו הרגע.

נדמה היה ששום דבר כבר לא ירגיע אותו. “אני חייב להגיע לאלוהים… ” הוא סינן והוסיף, “עכשיו!” הוא אמר את ה’עכשיו’ בתקיפות שלא זיהיתי בו קודם כן. כאילו הוא רתם כל שריר בגוף הפעוט הזה (עכשיו הוא נראה לי כמו תינוק) לקראת המלחמה הקרבה. “הבנזונה לא עונה, והמלים האלה לא עובדות קיבינימט!” הוא הפטיר. “אז מה אתה רוצה לעשות?” שאלתי. “אני לא יודע…” הוא אמר, “אבל צריך איכשהו להגביה את כל עסק הזה,” וסימן באצבע הרועדת אל עבר הקביים המרוחקות. עכשיו, דווקא כשכבר החל להחשיך יכולתי לראות אותם בבירור. “אני חייב להיכנס לפחות לאיזו התחלה של ענן, שהוא יראה לי את הקדקוד, את הקצה של הראש. אני חייב- אני חייב- אני חייב!” הוא המשיך עם המלים האלה, וככל שהתחייב בקול רם יותר, נראה שהוא מאמין שהפתרון עומד לבוא. איך תגביה?” שאלתי אותו, או בעצם תקעתי יתד של משפט באספלט, “אתה הרי בקושי מסתדר עם אלה,” והצבעתי גם אני אל עבר הקביים המרוחקים הענקיים. גם הם נצבעו כמעט כמו האף האדום מדם שלו, אלא שהייתה זו הקרנה של השקיעה הכתומה- אדומה. עכשיו נדמה היה שהיממה נקשרת באזיקים לכל דקה שחולפת.

 דמבי חג בריחוף הרגיל שלו מעל עץ תפוזים שעמד, גדל לו לאט עם השנים (כך אני מניח), קרוב לצומת הרמזורים המרכזי. אולי הוא חיפש פירות, אולי ריחף אחר הריח. ואולי סתם אהב עצים ואני עוד לא הספקתי להבין או לזהות את התכונה הזו שלו. הגמד הביט בקביים, הביט בעץ, ואז הביט בדמבי. “הפיל שלך!” הוא זעק בקול צרוד. “מה?” שאלתי, “הפיל שלך!!” הוא חזר ואז שאל, “הוא לא יכול להגיע גבוה יותר מאיפה שהוא עכשיו? אם הוא יכול לרחף עם כל הגודל הזה שלו, הוא בטוח יכול לרחף קצת יותר גבוה!” צעק ואז קבע בנחרצות יתר, “הוא יעזור לי להגיע אליו!!! אני אעמוד עליו עם הקביים ו-” ” הפיל הזה לא שלי,” קטעתי אותו במהירות. “אני לא באמת שולט עליו. חוץ מזה הוא לא היה אמור להיות פה…” “כן, אבל הוא פה עכשיו,” הוא השיב והמשיך, “והוא יכול לעזור.” “הפיל הזה לא שלי,” חזרתי שוב. “אני לא יכול לדבר אתו. הוא רק הביא אותי לכאן, הוא אמצעי – לא מטרה. אתה מבין מה אני אומר לך?” אני הייתי זה ששואל עכשיו, או בעצם קובע באמת הכי קבועה שיכולתי לאחוז בה. “לא מעניין אותי מה האמצעי פה ומה המטרה!?” הוא צעק עוד יותר חזק, ונדמה כי הוא עומד לאבד את מיתרי הקול הזעירים שלו. בפנים, בתוך הגרון, דימתי אותן כאטריות שעועית שקופות שנעות שם כמו תולעים. “המטרה שלי היא להגיע להוא שלמעלה ולא מעניין אותי, את שומע??”

דמבי החל להתרחק מהצומת בקצב מהיר יותר ממה שריחף בו סביב הצומת עד עכשיו. כנראה בפעם הראשונה בסיפור הזה, ניסה להראות לנו עד כמה הוא מפחד מאנשים. או שאולי היה זה הגעגוע לאמו שהחל לשאת אותו למקום אחר. ואולי פשוט לא יכול היה יותר לשאת מלים של גמדים. האפשרות הזו חדרה דרך החדק כמו חותר: ככל שאנשים קטנים יותר, כך הם מדברים יותר. ומעבר לכך, כשהם מדברים יותר (כדי לפצות מי יודע כבר על מה)- הם מדברים דברים סרי טעם. אני חושב שגם אני האמנתי בכך, ולכן חשבתי שבגלל שדמבי ענק- הוא שותק. כך או כך או כך, הגמד ניגש מיד אל הולכי הקביים, הצמיד את הסקוץ’ הראשון אל הברך, אחר כך את השני אל הקרסול. אחר כך עשה אותו דבר עם הרגל השנייה. הוא טיפל בכל העסק הזה כאילו הוא נאבק בחיה שהטבע עדיין לא ברא, או שהחלום הפצוע לא היה מסוגל להחלים. שום מציאות באשל, שום חלומות בשקל לא יעזרו פה. הוא היה אחוז טירוף, אחוז מטרה- להגיע לפיל שיוביל אותו לאלוהים. “פיל, חכה לי!!!” הוא צעק לעברו, אבל הפיל הלך והתרחק עוד יותר. הוא התרחק עד שאי אפשר היה עוד להבחין בו. אולי משום ההעמדה של הפנים, אולי משום החשיכה שכבר ירדה ורק בגלל הזמן הזה לא שמנו לב.

*

עמדתי מהצד וראיתי איך הרמזור מתחלף לירוק. גם אחרים עמדו. פתאום כולם היו כניצבים, כל אחד פוסק מעיסוקיו הכאוטיים, כאילו מישהו הודיע מראש על השעה שבה כל זה אמור להתרחש. מכונית חלפה בצומת כאילו הייתה רוח רפאים. בקושי ראינו אותה חולפת. הגמד לא שם לב אליה, כי הוא הביט גבוהה מדי. הוא חיפש משהו שמי יודע אם באמת היה, או עודנו, קיים. אלוהים, או פיל, או אולי ענן שכבר לא רואים בשעה שכזו. המכונית נכנסה בו והוא עף כמה מטרים הגונים, נחת בצד השני של הצומת. כמה אנשים רצו לכביש, לבדוק מה מצבו. אחד מהלוליינים טיפס אל מערכת  הרמזורים המרכזית, ושבר את פנסי הצבעים הירוקים והצהובים, כדי שאפשר יהיה לראות את צבע הרמזור רק כאשר הוא מתחלף לאדום. אדום כמו האף המדמם של הגמד, כמו האף שלי, כמו כל מה שנצבע גם מבלי שאף אחד יעשה כלום ברגע שכזה.

אני מצדי עדיין לא זזתי. קפאתי. לא ידעתי מה אומרת העמידה הזו במקום, לא ידעתי עוד אם אני ליצן, או אם בכלל, אני בנאדם. אולי אני סתם גרגר בחול, נקודה בסוף שורה של איזה סיפור. אף על פי שעמדתי ולא ידעתי יותר מדי- ואם תשאלו אותי איך הגעתי לכאן אני אומר: “אין לי מושג”- ידעתי דבר אחד: אין פה שום גמד יותר וזה בכלל לא משנה איך הגעתי.

הולכי הקביים התרסקו לעשרות חתיכות, עפו לכל כיוון. הפגיעה הייתה עוצמתית במיוחד, ואחת מהן פגעה בי ונחתה לי ממש ליד הרגל. בצד השני כבר הגיע אמבולנס וכמה פרמדיקים ניסו להנשים חיים, אבל מה זה כבר היה משנה. לא יכולתי לחשוב על שום דבר, מלבד העובדה שלא משנה מה- כשבנאדם מחליט שהוא מישהו או משהו, והולך אתו עד הסוף, הדבר היחיד שאפשר להיות ער אליו בתנועה הזו, היא העובדה שהוא הולך.

הרמתי את חתיכת הקב ונזכרתי שאפילו לא שאלתי לשמו של הגמד. אין שם שיישאר אחריו, חשבתי, רק כמה חתיכות שבורות של עץ. אם תשאלו אותי מה יש בה, בחתיכה הזו, אני אומר לכם שאין בה שום דבר, בטח לא מצחיק או עצוב. היא פשוט שם, בין הידיים, כמו שאני.

מתוך מיצב: ” מאוחרי חדק”- שיר לוסקי.

***

נעם נגרי הוא סופר, מוסיקאי ומרצה מחיפה. פרסם את קובץ הסיפורים הקצרים “מצופים” (2007) והרומן “רסיסים של אור שבור” (2012), ובימים אלה יצאה לאור נובלה חדשה שלו, “טקנומליה” (הוצאה עצמית). נגרי פרסם בעבר כמה מסיפוריו הקצרים בכתבי עת ואף כתב ביקורות מוזיקה במגזינים העוסקים בתרבות. בשנה שעברה ייצג את המדינה עם משוררת נוספת בכנס הסופרים הבין-לאומי שהתקיים במינסק, בלרוס. בכנס הרצה נגרי בפני סטודנטים לכתיבה ותקשורת, וכמו כן השתתף בסימפוזיון המרכזי שנושאו היה: “הכותב והזמן”.

לעמוד הספר “טקנומליה” באתר אינדיבוק לחצו כאן. 

עורכת מדור הסיפורים הקצרים ב”קורא בספרים” היא תמי לבנת מלכה. 

סיפורים ניתן לשלוח למייל הבא: tammymalka@gmail.com