“איננו משקיפים לאחור לאורך הזמן, אלא כלפי מטה דרכו, כמו מבעד למים. לפעמים צף ועולה משהו אל פני השטח, לפעמים צף משהו אחר, לפעמים שום דבר. דבר אינו נעלם.”

(מתוך “עין החתול” מאת מרגרט אטווד, עמוד 17)

המשפט הזה, שמופיע בעמוד הראשון בהספר “עין החתול” מאת מרגרט אטווד, משמש כמעין תקציר למעשה הספרותי שאטווד תגיש לקורא לאורך 462 העמודים שיבואו אחריו. התחושה היא שאכן “דבר אינו נעלם” מזכרונה של הדמות הראשית – ציירת קנדית בת 50 בשם איליין ריזלי – והיא מציפה אל פני השטח זכרונות שונים שמשרטטים את סיפור חיה – סיפור חיים שמסביר למעשה גם את יצירות האמנות שלה.

כמו בחיים, גם הקריאה בספר הזה מזמינה לא מעט עליות ומורדות. אז לפני שאגיע לשלב שבו אני משבח את היצירה הזו של אטווד, אשים קודם עניין חשוב על השולחן (חשוב במיוחד לקוראים שנתקעים בתחילת הספר): בלא מעט חלקים שלו, “עין החתול” הוא ספר משעמם. הסיבה לכך טמונה בעובדה שהוא מורכב מאפיזודות בעבר של הגיבורה שלא תמיד ברור לקורא אם הן מובילות לאנשהו. עם זאת, כפי שאסביר בהמשך, כדאי להמשיך ולקרוא אותו עד הסוף.

אבל לפני שאמשיך בקו הזה, אספר בקצרה על הספר.

כאמור, גיבורת הספר היא איליין ריזלי, ציירת קנדית כבת 50 שמגיעה לעיר הולדתה טורונטו לאחר שנים שלא ביקרה רבה (ישנם קווי דמיון רבים בין הביוגרפיה של אטווד עצמה לזו של איליין, אבל לא מדובר באוטוביוגרפיה). היא מגיעה לרגל תערוכה שנערכת לכבודה ובה מוצגים מיטב ציוריה. השיטוט בעיר הולדתה מעלה בה זכרונות שונים שמובאים רוב הזמן באופן כרונולוגי, החל מילדותה המוקדמת ועד לבגרותה. וזהו למעשה הספר – ההווה הסיפורי משמש כמסגרת שחוזרים אליה בכל כמה פרקים, וברוב הזמן איליין פשוט מספרת על אירועים שונים בחייה, שהמשמעותיים בהם קשורים בילדותה ובעיקר בהתעללות החברתית שספגה מחברותיה בגילאי העשרה המוקדמים. הציורים שמוצגים בתערוכה משקפים את החיים האלה, ולכן, כשאנחנו מגיעים יחד עם איליין לאירוע הפתיחה של התערוכה, אנחנו כבר חמושים בכל הידע הדרוש להבנת הציורים שלה.

956502

זה הזמן להודות – אם לא הייתי יודע שמדובר בספר חשוב של סופרת חשובה, כנראה שהייתי זונח אותו באמצע. אף על פי שהוא כתוב היטב, ושחלק מסיפורי הילדות של איליין מרגשים וסוחפים, היו לא מעט נקודות בספר שלא הרגשתי עניין מיוחד לעבור לעמוד הבא. לא הסתקרנתי לגבי ההמשך ולא חשבתי שהסיפור הזה יוביל בסופו של דבר לאנשהו.

גם כאן, כמו בכל ספריה, אטווד מפליאה לכתוב תיאורים מפורטים ומדוייקים, שלעתים קרובות אכן הופכים את הכתיבה שלה לחזקה ומיוחדת, ולעתים אחרות – למשעממת ומַלְאָה. אבל כשמגיעים לסוף הספר, מרגישים שלכל הפרטים האלה (או לרובם) הייתה משמעות. לא מתרחשת תפנית מיוחדת ומרעישה בסיום (ואין טעם שתצפו לה), אלא שפתאום כל המסע הזה שעברנו כקוראים במשך כ-500 עמודים, מתחבר לכדי למשהו מיוחד ומרגש – משהו שאפשר לתאר אותו רק כקתרזיס.

הכוח המיוחד של אטווד טמון למעשה ביכולת שלה לברוא דמות כל כך אמיתית, עד שקשה לחשוב שהיא דמיונית. מי היה ממציא היסטוריה שלמה לדמות אם היא לא הייתה קיימת באמת? וזו לא רק הדמות של איליין, אלא גם של חברתה קורדיליה, של אחיה סטיבן, של הוריה, של בני הזוג שלה – אטווד מצליחה לברוא עולם שלם של דמויות אמינות ולכן, לקראת סוף הספר, כשאנחנו חוזים בציורים של איליין, כל פיסות החיים האלה מתחברות לכדי חוויה ספרותית שלמה.

אני לא יכול להגיד אפוא שנהניתי מאוד לקרוא בספר הזה. למעשה, כפי שכתבתי קודם, אפילו סבלתי בלא מעט חלקים – בעיקר בגלל התחושה שאין לזכרונות האלה, מעניינים ככל שיהיו, תכלית של ממש. באיזשהו שלב אף הגעתי למסקנה שאני ומרגרט אטווד פשוט לא נועדנו אחד לשני; זה הספר השני שלה שאני קורא, וכמו קודמו – גם כאן לא הבנתי במהלך הקריאה “על מה המהומה”. רק שבסופו של דבר כן הבנתי על מה המהומה, ומדובר במהומה מוצדקת. יכול להיות שהספר הזה זקוק לעריכה מאסיבית כדי להקל מעט על הקוראים שמתייאשים בדרך, אבל כמו הקלאסיקות הגדולות של טולסטוי ודוסטוייבסקי, גם כאן כדאי להילחם בשעמום המסוים שיכול להגיח בזמן הקריאה ולהישאר עד הסוף.

אני לפחות, שמח שנשארתי עד הסוף כדי להבין ש”עין החתול” הוא ספר מרשים ועמוק, שמצליח לפרק את החוויה האנושית ואז להרכיב אותה מחדש כך שהיא ממשיכה להדהד בראשו של הקורא גם לאחר סיום הקריאה.

________________________

עין החתול, מרגרט אטווד. מאנגלית: יעל אכמון. הוצאת כנרת. 479 עמ’.