ביקורת: “מנדל של הספרים” מאת שטפן צוויג (הוצאת תשע נשמות)

אם להתחיל ישר מהסוף, אספר לכם שקראתי את “מנדל של הספרים” באחד הערבים של השבוע שעבר, ונהניתי ממנו מאוד. הוא קצר, מעניין, יפה ומעורר מחשבה. בהמשך השבוע אפילו קיימתי דיון ביקורתי אודותיו עם חובבת צווייג מושבעת, אבל על כך בהמשך.

זה הספר הראשון שאני קורא בהוצאת “תשע נשמות” של אוריאל קון (אחד הענפים שהשתרגו מהוצאת זיקית ז”ל) שקמה לפני כמה חודשים. כמו במקרה של זיקית, גם בספרים של תשע נשמות קיימת בעיה מובנית עבור קורא כמוני, שהפייסבוק שלו מלא באנשי ספר וחובבי ספרות: כל ספר של ההוצאה הזאת (ושל ההוצאה האם) מגיע אלי אחרי ששמעתי עליו כמות בלתי נתפסת של סופרלטיבים ותשבחות מקיר לקיר. רוב הספרים, לא כל שכן סיפור קצר/נובלה באורך של כ-60 עמודים, היו מתקשים לעמוד ברמת הציפיות שיוצרת ההילולה סביב פעילותו הספרותית של קון. לכן, את המחצית הראשונה של הספרון הזה ביליתי בעניין מהול באכזבה מסוימת ביחס למה שציפיתי; הרגשתי שהכתיבה הנעימה של צוויג נופלת למעין מלכודת נוסטלגית כשהוא כותב על “מנדל של הספרים” (מיד אספר בקצרה מיהו אותו מנדל), ושהוא מתאר דמות חד מימדית ומוגזמת כדי להפעיל מניפולציה רגשית על הקוראים.

לפני שאמשיך לתאר את חוויית הקריאה, אתאר בקצרה את העלילה: המספר של צוויג בורח מהגשם הפתאומי שתופס אותו ברחוב וינאי ונכנס לבית הקפה “גלוק”. אחרי שהות קצרה במקום, קצת כמו עוגיות המדלן של פרוסט, הוא מתחיל פתאום להיזכר במשהו שקרה באותו מקום לפני כמה שנים. לוקח לו זמן להבין (ופה אולי זה שונה מעוגיות המדלן), שבחדר צדדי של אותו בית קפה, נהג לשבת (או לעמוד) מוכר ספרים יהודי בשם מנדל, שהיה מעין מחשב אנושי של קטלוגיים ספרותיים ונודע בזכות יכולתו להשיג כמעט כל ספר שאפשר להעלות על הדעת (סוג של איתמר לוי הוינאי). המספר רואה שמנדל כבר לא נמצא בכוך שלו בבית הקפה, ובשאר העלילה אנחנו מגלים מה קרה למנדל דרך ה”חקירה” של המספר.

כאמור, בתחילה חשבתי שדמותו של מנדל נוסטלגית ומוגזמת מדי. כיוון שסביר להניח כי רוב מי שיקרא את הספר הוא חובב ספרים בעצמו, אין ספק שדמות כזאת שמקדישה את חייה לספרים, יש בה כדי להלך קסם על הקוראים; אבל בסופו של דבר הרי אותו מנדל הוא טכנוקרט של קטלוגים: הוא לא קורא את הספרים ולא מתעניין בספרים עצמם, אלא רק במיפוי שלהם ובדרכים להשיגם. באותה מידה הוא יכול היה ללמוד בעל פה קטלוגים של סוגי התחתונים או סוגי העטים בעולם (“גם את הספרים עצמם לא קרא בשם מובנם, לשם התוכן הרוחני והסיפורי שלהם,” כותב צוויג על מנדל, “רק שמם, מחירם, צורת הופעתם ודף השמות שלהם עוררו את תשוקתו”).

עם זאת, בהמשך הסיפור מסביר צוויג מה מיוחד כל כך באנשים דוגמת מנדל, וזה כלל אינו קשור לספרים; מה שמייחד את מנדל ואת שכמותו זו יכולת הריכוז המוחלטת שממנה קורצו גאונים. כך כותב צוויג על מנדל: “אצלו נגלה לי לראשונה הסוד הגדול, והוא, שאפשר להגיע אל כל מה שמיוחד ונעלה בקיומנו רק בעזרת ריכוז פנימי, דרך שיגעון נשגב לדבר אחד, הקשור בקדושתו אל הטירוף. ממנו למדתי שחיי הרוח הטהורים, ההפשטה המוחלטת עד לרעיון אחד ויחיד, יכולים להתרחש גם בימינו, בהתעמקות שאינה נופלת מזו של יוגי הודי או של נזיר בן ימי הביניים בתאו, והם אמנם מתרחשים בקפה מואר באור חשמל ליד תא טלפון”.

וכך הצליח צוויג לגרום לי להרהר בכוחה של אובססיה ובביטוי השגור “משוגע לדבר”. ככל הנראה, גאונות אמיתית אכן נוצרת לא פעם מתוך יכולת כמעט אוטיסטית להתרכז ולהרהר בלי סוף בדבר אחד (כמובן שאפשר להביא כדוגמה את אנשי הרנסנס או את אריסטו שהתפרשו על אינסוף תחומים, ובכל זאת צוויג הצליח לדייק פה התנהגות אנושית, שלמרות האקסצנטריות שלה היא למעשה דומה לריכוז הבודהיסטי בדרך לנירוונה).

מלבד העיסוק באובססיה וגאונות, הרובד הברור יותר בסיפור הוא העיסוק בזכרון, וליתר דיוק – באופן שבו שוכח העולם את בני האדם שחיים בו. הנה חי אדם ופעל בבית קפה במשך עשרות שנים, וכמה שנים אחר כך אין לו שום זכר. ההתאיינות הזו היא תחושה שמציקה לבני האדם משחר האנושות, במיוחד בהתמודדות עם מוות של קרובים (ועל כן נדרשים לנו דיונים על החיים שלאחר המוות או על גלגולי נשמות). כל זה מתקשר כמובן גם לביוגרפיה של צוויג, שהעולם שהכיר נעלם לו פתאום מול העיניים, עד שלא יכול היה לשאת זאת יותר ושם קץ לחייו.

הבטחתי לכם דיון ביקורתי שקיימתי עם ידידה אודות הספר, והנה אני מקיים. כמה ימים אחרי שסיימתי לקרוא את הספר, הזדמנה לי שיחה עם ידידה שהיא אשת ספר ומעריצת צוויג. סיפרתי לה שבדיוק קראתי את “מנדל של הספרים”, והופתעתי מאוד לנוכח הדברים הקשים שהיו לה להגיד עליו (היא גם קראה אותו בתחילת אותו שבוע). כמובן שלא היו לה טענות לצוויג אהוב לבה, אבל לטענתה, הוצאת הסיפור לבדו היא בבחינת הונאת הקוראים; מדובר, כך אמרה, בנסיון של ההוצאה להשיג לעצמה יוקרה תוך שימוש בשמו של צוויג – כי להוציא סיפור שולי כזה מתוך יצירתו, ולפרסמו כספר בפני עצמו (ולא במסגרת אסופה או בכתב עת), זה בבחינת לעג ליצירתו של צוויג. אם לא היה מדובר בסופר בעל שם עולמי, היא הוסיפה, אף אחד לא היה מוציא יצירה של שישים עמודים ומוכר אותה ב-38 ש”ח ועוד מצפה שאנשים יקנו ושיוכל להרוויח ממנה – מדובר במחשבה שיווקית ולא ספרותית.

כמובן שלא יכולתי להתווכח איתה באשר למניעי ההוצאה (לא ישבתי בישיבות המערכת או בראשו של אוריאל קון), וגם לגבי המחיר – כחלק מניהול הבלוג הזה שולחים אלי ספרים חדשים, כך שלא שילמתי עליו. פה זה הזמן גם להתוודות שלא קראתי את שאר ספריו של צוויג, למרות שהם יושבים אצלי בספריה ומחכים – כך שגם בעניין שוליות היצירה והחיוורוּת שלה ביחס לספריו הגדולים, קשה היה לי להתמודד עם טענותיה.

אבל היו שני נושאים שעליהם יכולתי שלא להסכים איתה ואכן כך עשיתי בשיחה בינינו. ראשית, אני תומך נלהב של ההחלטה של “תשע נשמות” להוציא יצירות קצרות כספר או ספרון, מבלי להוסיף להן עוד סיפורים, מאמרים ומסות. אחד הדברים שמרגיזים אותי תמיד, וכתבתי על זה כבר כמה פעמים בעבר, זה הנסיון לדחוף כל מיני יצירות שלא קשורות אחת לשניה, על מנת להצדיק את המחיר הקטלוגי של הספר (שעומד בדרך כלל על 75 ש”ח ומעלה). זה אכן משתלם יותר כלכלית לקורא (מקבל יותר טקסטים עבור הכסף שלו), אבל רוב הזמן, לטעמי, אין לכך הצדקה ספרותית.

ושנית, גם אם ביחס לשאר יצירתו של צוויג מדובר בסיפור שולי יותר וקטן, אין זה אומר שלא מגיעה לו תשומת הלב של הקהל. אפילו להיפך, אחד היתרונות הגלומים בתרגום ספר שנים רבות אחרי שנכתב, היא היכולת להוציא אותו מעט מהקשרו התרבותי ואולי לתת לו חשיפה ראויה שלא זכה לה בזמן אמת, כי חסה בצל יצירות אחרות של אותו סופר.

בהקשר הזה, וכאן אסיים את הרשימה הזו שהתארכה לה לכדי ספרון בעצמה, “תשע נשמות” (וזיקית לפניה) נותנת כבוד גדול לטקסטים שהיא מוציאה, ואין זה משנה כלל מה טיבם. הם מודפסים, מוגשים ועטופים בצורה שמזמינה לקרוא אותם, והם גם זוכים לנראות מרשימה ברשתות החברתיות. מה יכול עוד לבקש לעצמו טקסט ספרותי? אם הייתי טקסט ספרותי, הייתי רוצה לראות אור ב”תשע נשמות”.

_______________________________

מנדל של הספרים, שטפן צוויג. מגרמנית: הראל קין. הוצאת תשע נשמות. 71 עמ’, 38 ₪.