1) מהם הספרים האהובים עליך?
אני אוהבת לקרוא מסות ויומנים וחומרים אוטוביוגרפיים מחייהם של סופרים, ובמיוחד מה שיש להם לומר על כתיבה. כנראה זה איזשהו צורך שלי להבין איך, או למה. למשל “לכתוב” של מרגריט דיראס, וגם “הכאב” ו”יומני המלחמה” שלה. הממואר “The Writing Life” של אני דילארד, הביוגרפיה “ג’וזפין הרבסט” של אלינור לנגר, היומנים של וירג’יניה וולף, והמסות שלה, כמו “רישום של העבר”, שאני אוהבת אפילו יותר מהסיפורת שלה. אבל כדי שהרשימה לא תהפוך להמשך ישיר של הרשימה (החשובה והמבורכת) שפורסמה פה בבלוג לכבוד יום האישה, אני אוהבת מאוד גם את “הדברים” של ז’ורז’ פרק, ואת “ספר האי-נחת” של פרננדו פסוואה, ספר כל כך מרוכז ומעורר השראה שאני יכולה לקרוא אותו רק בקטעים, ושממנו לקחתי את המוטו לספר.
2) מהם ספרי הילדים האהובים עליך?
בתור ילדה קראתי המון, אבל אני לא זוכרת הרבה מהילדות והזיכרונות היחידים שיש לי בהקשר של ספרים הם: א. הספרייה העצומה שהיתה לנו בבית לכל אורך המסדרון, שלמרבה הצער לא נשאר ממנה הרבה אחרי שארזנו הכל (חוץ מהספרים) והשכרנו את הבית ונסענו לשנה לאמריקה. כשחזרנו, אחרי שבע שנים, המסדרון נראה הרבה יותר צר וקצר והספרייה נראתה פחות מרשימה, ולא רק בגלל הספרים שנעלמו.
ב. ביקורים תכופים, לפני המעבר, בספרייה הציבורית שכל שבוע הייתי משאילה ממנה ערמות ספרים, אבל חוץ מ”חסמבה” אני לא זוכרת איזה. אני כן זוכרת את הספרים שאהבתי להקריא לילדים שלי לפני השינה, עד שהם הפכו, בגיל מאוחר יחסית, לקוראים עצמאיים. למשל, “דירה להשכיר” של לאה גולדברג, “ציפור הנפש” של מיכל סנונית, “האסופית” של לוסי מונטגומרי, “מיו מיו שלי” של אסטריד לינדגרן, “המלך מתיא הראשון” של יאנוש קורצ’אק וגם ספר ההמשך, אבל הם מאוד התאכזבו כשמתיא מת בסוף ופסקו שזה לא סוף או לא ספר. באמת מאכזב, צודקים.
3) מה הספר האחרון שקראת?
“אי-הבנה במוסקבה” של סימון דה בובואר, רומן שמסופר משתי נקודות מבט, של בעל ואישה שמוצאים את עצמם בסוג של משבר ובוחנים את מידת אהבתם זה לזה. התנועה בו-זמנית בשתי נקודות מבט, לטענת המתרגם, ניר רצ’קובסקי, מאפשרת להבין ש”אין אשמים”. זה גרם לי לחשוב, בדיעבד, על הבחירה שלי לספר את הסיפור משתי נקודות מבט, של הגיבורה והמאהב, אולי כי הרגשתי שזה מדגיש את הפער ביניהם, פער שקיים בין גברים ונשים בכלל, ושממנו נובעת הבדידות והכמיהה לחיבור, תוך התעלמות מהאשליה שבחיבור. אבל זו זווית שאני מוכנה לאמץ: אין אשמים. אין ספק שיש בה יותר נחמה.
4) איזה ספר גרם לך לתהות, על מה המהומה?
אם הייתי צריכה לענות על השאלה הזאת לפני שלוש שנים או שנתיים או אפילו שנה, הייתי עונה אחרת. כי כשספר לא מושך אותי אני עוזבת ולא מתעקשת. אבל מאז שחוויתי כמה זה קשה – לכתוב, ליצור, להגשים ספר מבלי להרוס אותו בדרך – אני יותר סבלנית ומכילה. אם שואלים אותי היום, התשובה שלי היא שכל מי שעבר וצלח את המסע הזה, למרות כל הקשיים, והצליח ליצור מהומה, גם אם אין על מה, כנראה שיש, או לפחות מגיע לו, או לה.
5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?
אם לחזור שוב לרשימת ההמלצות לרגל יום האישה, והעובדה שספרים מעולים של סופרות מעולות נותרים בשוליים ובקושי נכנסים לרשימות “הספרים הטובים”, אז אני חושבת שספרים של נשים באופן כללי לא זוכים למספיק הערכה. למשל הספרים של ג’וזפין הרבסט, שהזכרתי את הביוגרפיה שלה, סופרת אמריקאית חשובה שמתה באלמוניות כמעט מוחלטת. עוד ספרים שלא זוכים למספיק הערכה הם ספרי ביכורים, שלצערי פחות מעניינים את הקוראים כי הם פחות מעניינים את העורכים של מדורי הספרות ואת המבקרים. זה סוג של מעגל סגור ומבהיל שבגללו הם גם יורדים מהר מדי מהמדפים ונעלמים. כמו למשל, “I love Dick” של קריס קראוס שמערבבת אוטוביוגרפיה עם פיקציה כדי לתאר את האובססיה שלה, וכמו “איש ללא בית,” הטרי והרגיש של ליאת לידה-סנדומיר.
6) מיהם הסופרים האהובים עליך?
יש המון וזה משתנה לפי תקופה. חלק כבר הזכרתי בתשובות הקודמות, כמו מרגריט דיראס, קלאריס ליספקטור, מרי מקארתי, לורנה סייג’, ז’ורז’ פרק, ווירג’יניה וולף. היו תקופות של יורם קניוק, דון דלילו, ג’ואן דידיון, קורט וונגוט, קלייר קיגן, ותקופות של סוזן סונטג וקוטזי ומרגרט אטווד, וגם תקופות של טולסטוי. זה מה שעולה כרגע, למרות שיש עוד.
7) ספר שנתן לך השראה?
“דם רע” (Bad Blood) של לורנה סייג’. לקראת סוף העריכה חשבתי לשנות את שם הספר והיו לי כל מני רעיונות ואחד מהם היה “דם רע”. ככה שממש במקרה, כשבדקתי אם כבר יש ספר באותו שם, מצאתי את הממואר המרתק הזה על ילדותה של מבקרת ספרות מבריקה, ספר שיכול היה להיות מאוד כואב ועצוב אם הוא לא היה כל כך מטורף ומפתיע ולרגעים אפילו מצחיק, שמדגים עד כמה הסיפור של כל אחד הוא לא באמת שלו אלא רק גרסה של הסיפור של ההורים שלו ושל ההורים שלהם. ספר כזה הייתי רוצה לכתוב יום אחד, אם היה לי אומץ, או את היכולת.
8) ספר עיון מומלץ?
“האם המתה” של אנדרה גרין. קראתי אותו כשהתחלתי לכתוב את הספר. אפשר לומר שזה היה סוג של תחקיר שמאוד עזר לי להבין את דמות האם של הגיבורה, ואת ההשלכות של דיכאון האם והמוות המטפורי שלה על חוסר היכולת של הגיבורה לאהוב את עצמה ובעצמה.
9) מהם ספרי הגילטי פלז’ר?
אני לא בטוחה שיש לי, במובן של ספרים. הגילטי פלז’ר שלי זה בעיקר טלוויזיה וסרטים. בספרים, בכל זאת, אולי בלשים, לא הרבה וכשכן אז ז’ורז סימנון, וגם ספרי הארוטיקה שיצאו בהוצאת זיקית, ובכלל הרבה מהספרים שיצאו בזיקית, כמו “תמות, אהובי” של אריאנה הרוויץ, אבל זה ספר על שיגעון ותשוקה נשית ולא גילטי פלז’ר בכלל.
***
ענת שביט-פנחסי למדה פסיכולוגיה ותקשורת באוניברסיטה העברית. מילדותה חיה לסירוגין בישראל ובארצות-הברית. בקליפורניה עבדה כמורה ליוגה וכעורכת תוכן בהפקת הסדרה התיעודית Roadtrip Nation. בישראל יצרה וביימה את הסדרה התיעודית צומת דרכים ששודרה בערוץ 8. בימים אלה לכתוב ולגנוב הוא ספרה הראשון.
לעמוד הספר באתר הוצאת חרגול לחצו כאן.
עוד על הספר:
דריה היא תסריטאית, רן מפיק טלוויזיה, ושניהם הורים לילדים ונשואים באושר יחסי, אם כי לא זה לזה. רן מחליט להעסיק את דריה כעוזרת הפקה, והיא מאמצת אותו כעורך התסריט שהיא מנסה לכתוב. עולמם מתמלא בכמיהה עוצרת נשימה, אך גם נסדק ומאיים להתפרק. ההתאהבות הפתאומית שמשתלטת על חייהם מבהילה את שניהם בעוצמתה המפתה וההרסנית.
לכתוב ולגנוב הוא רומן שעוסק בכמיהה לאהבה גואלת ואמיתית, גם כשהיא בדויה. זה גם מה שעומד במרכז התסריט שדריה מנסה לכתוב, תסריט שהיא נסחפת לתוכו ומממשת בחייה שלה. מכותבת התסריט היא הופכת לגיבורה שלו, אך עד מהרה מגלה שלתנועה הזאת בין בדיון למציאות יש מחיר.
איך יוצרים אהבה? איך רוקמים אותה באמצעות מילים ותמונות, זיכרונות ותשוקות? ואחרי שהיא נוצרת, האם אפשר לתקן אותה, להעניק לה חיים, או שאין ברירה אלא למחוק את המילים ולפוגג את האשליה? ענת שביט-פנחסי נעה בווירטואוזיות בין נקודות המבט המתערבלות של גיבוריה: יוצרת את אהבתם באמצעות מילים מכושפות אך מפוכחות, ואז מניחה לאהבה הזאת להבין את עצמה ולקבוע את גורלה.
השאירו תגובה