בשלב מסוים של הלילה הקלטת עם השיר של לו ריד נגמרה. וגם אני שתקתי. גוף הנרות נזל אל תוך עצמו. מרון קם למערכת להחליף את המוזיקה, וכשהוא שיחק עם הכפתורים של מערכת הסטריאו האצבעות שלו הסתובבו במהירות של טייסי קרב. העין שלי זיהתה את הנקודה המדויקת שבה עור הבטן שלו התנגש בקצה של חולצת הטריקו האדומה, כמו שציפור מזהה קיר זכוכית שקוף רגע לפני ההתנגשות. לכן עצמתי את העיניים. לכן שוב פקחתי אותן.

“מה אתה משמיע?” שאלתי מהר. רק כדי להגיד משהו. להפיג את הרגע העמום של המבוכה שהחל לצבור עורקים וגידים סביבנו, מאיים להשתלט על האוויר שנדחס בין קירות החדר של מרון, לצמצם את המרחק בין הסיבים הקצרים של שטיח הרצפה.

“תכף תשמעי,” הוא חזר להתקפל בתוך המיטה. וזאת היתה פטי סמית’. שרה על עצמה רוקדת יחפה.

עכשיו, אחרי שעברו יותר מעשר שנים, אני אמורה לזכור בדיוק איך זה קרה. איך גם אני התקפלתי לצדו אל תוך המיטה. איך שנינו שכבנו לבד אבל מספיק קרובים זה אל זה מתחת לאותה שמיכה כבדה.

“אולי תכבי את האור,” הוא ביקש.

“איפה מכבים?” שאלתי בטון הכי נמוך שהמיתרים שלי יכלו לייצר.

“היא הייתה בבית הזה חצי מיליון פעם,” הוא הזדקף פתאום במיטה, ניתק מהכרית, שלח יד והוריד מכפות הרגליים את הגרביים שלו, אחד אחרי השני, העיף אותם באוויר עד ששניהם התנגשו בקירות שסביבו, במנורת הלילה הקטנה והכבויה, בערמת הדיסקים ובמאפרה הנמוכה שפעם הכנתי לו, זאת שעשויה מחמר כחול, בלי ידיים ובלי ראש, רק עם גוף של בדלים שהוצב בבסיסה. הוא המשיך לדבר עלי כאילו אני לא שם. “ועדיין לא זוכרת איך מדליקים ומכבים את האור בחדר שלי.” אהבתי את איך שהוא מדבר עלי ככה, כאילו אני לא שם. אהבתי גם את הספירה שלו. חצי מיליון פעמים. אבל באף אחת מהן לא נשארנו שנינו ביחד במיטה. לא בחושך. לא ככה. לא קרובים זה אל זו במרחק של סל כביסה. ובכל זאת קמתי. ובכל זאת כיביתי את האור.

“מה הכי חשוב לך בחיים?” הוא שאל אותי כששוב התכסינו, איש איש במקומו הבלתי נגוע, בלי תזוזה.

רציתי להגיד המשפחה שלי. שאביגיל ואֶרֶץ ונפתלוצ’קה יהיו סביבי תמיד, יקיפו אותי וישמרו עלי בכל צעד שאעשה, אבל המשפחה שלי לא הייתה מסוג המשפחות המקיפות, וכשכן ניסתה להקיף, יצאו ממנה תנועות של תמנון גדום זרועות, לכוד בתוך מים עמוקים. וכמה שרציתי באותו הרגע להמציא לעצמי חיים אחרים לא היה שום טעם לשקר למרון. כי אין טעם להמציא את החיים שלך מחדש מול מי שגדל איתך ויודע עלייך הכול.

“מה הכי חשוב לך?” החזרתי בשאלה.

“לא לאבד עניין,” הוא חייך אל תוך החושך. “שתמיד תהיה לדברים משמעות. שדברים לא יתפוגגו לי יותר,” ואת כל זה הוא אמר ממש בשקט. הייתי צריכה לדלות את המילים מהאוויר, להרכיב אותן מהלחש שבו נאמרו כמו לגו של צלילים.

ויכול להיות שאמרנו עוד כמה דברים שאני לא מצליחה לזכור לפני שכפות הידיים שלנו התחילו לגעת, להתחמם אחת בתוך השנייה. וכשמרון ליטף את האצבעות שלי, התפלאתי מכמה שהמגע שלו רך, ספוגי ואטי כל כך. ופתאום הכול בו התחבר אצלי כמו שורות כתומות בקוביה הונגרית שאף פעם לא הצלחתי לסדר. נגיד איך שהגוף שלו נראה מבחוץ, עור לבן וכהה, חלק, קצת מנצנץ אפילו, עם העיניים הירוקות והסנטר המחודד והגב הכחוש והחזק שלו, ואיך כל האיברים האלו יחד מצליחים לייצר מתוכם את כל הצמר גפן הזה שגדל לו מהידיים. אז בהתחלה באמת רק עניתי, בנימוס האנגלי שלי, במגע ביישני אל מול המגע הקטן שלו. עוצמת עיניים. עוקבת אחרי תנועותיו כמו עיוורת. והאצבעות שלנו ליטפו והסתבכו ונפרמו זו בזו ולא יותר, ואני זוכרת שניסיתי להיות זהירה בתוך הנגיעות האלה, והוריתי לאצבעות שלי להתפקד שוב ושוב בתוך האצבעות הארוכות, המתוקות שלו, בקצב שלו, בעוצמה המתונה שלו, כמו שמטמינים גוזל צהוב בתוך חיק חם, נושם, בידיעה ברורה שהוא לא יפול משם לרצפה. אבל הבטן שלו. חולצה נוגעת בעור. עור נוגע בחולצה. נצמדה לשלי. ופתאום כל מרחק הביטחון ששמרתי כל השנים מהגוף של מרון נעלם כמו עלים שהתנתקו מהעץ ולעולם לא יחזרו אליו עוד, כשהוא נצמד לי לפופיק, לג’ינס. כשקירבתי את קצה האף שלי אל דש החולצה שלו, ושאבתי פנימה לריאות ריח של כביסה שהיה בו ריח קלוש של סיגריות וסביונים שהופקו בדייקנות מתאי העור שלו. וזה היה כמעט כואב להריח את הריח הזה, החדש, כאילו עוד שנייה בית החזה שלי יזדהם מרוב הריח הטוב שלו, יגדל בצדדים גידולים משונים שיתנתקו מהקצוות וירסקו לי את הצלעות פנימה ויוציאו ממני דם. השעון במערכת הסטריאו הראה ארבע לפנות בוקר כשגם האצבעות שלי התחילו לזוז מעצמן. וכל מה שאי פעם רציתי ממרון הפך תוך רגעים בודדים לברור ומסודר. כמו מסילה מתחת לרכבת נוסעת. וידעתי שאי אפשר כבר לרדת ושמה שעומד לקרות עכשיו יכול להרעיש על החיים של שנינו כמו שרשרת מכוניות מעוקמות בתאונת דרכים. ידעתי שאחרי כל זה יותר לא נחצה ביחד את גן השבילים המתפצלים ויותר לא נעקוף את מגרש הכדורסל כדי לעצור טרמפים החוצה, רחוק מתל שושנים. ידעתי שיותר לא נקשיב ביחד לשירים. אבל למרות כל הסיבות הטובות והכבדות האלה, סימני השאלה שהאצבעות שלו שאלו, כשהסתובבו מעלי כמו להקה של דבורים, הביאו איתן רק תשובה אחת: רציתי כל כך להיעקץ.

ידעתי שיום אחד הוא יפגוש מישהי אחרת. אישה עם ריסים ארוכים ומצח חלק, ואף קטן וסולד ועור יפה כמו שלו, בצבע לבן של ירח בלילה. והוא יצחיק אותה בלי מאמץ. בלי הקברים האלה שמפריעים לנו תמיד. מישהי יפה ממני. נמוכה ממני. עם שיער ג’ינג’י עמוס תלתלים. שיער מזמין נגיעה. וכששניהם יפגשו, הוא יספר משהו מצחיק ולא חשוב על גרביים לבנים שפעם היו לו, ואיך היו עפים באוויר לכל הכיוונים לפחות חצי מיליון פעמים, וכשהוא ידבר על זה מהר, יתבלבלו לו המילים. אולי זה יקרה ברחוב דיזנגוף. ואולי זה יקרה בסמטה בניו יורק. אבל מה שבטוח זה שהיא תחייך כשהיא תשמע את הסיפורים הקטועים שלו, הבחורה הזרה הזאת. ויהיה לה חיוך מתוק. עם גומה. ואז היא תשים לב שהירוק אצלו בעיניים מעט כהה יותר משל כל האנשים האחרים ושהגבות שלו מעט מחוברות ושעצמות הלחיים שלו גבוהות כמו אצל אישה, והיא תחשוב שזה יפה. וגם הוא יחשוב שהיא יפה.

אז איך יכולתי בעצם לא להחזיק את הרגע ההוא בין הידיים לפני שיעלם לי, ואיך יכולתי לא לתת לו ללפף את הרגליים שלו סביב שלי. איך יכולתי לרצות לעצור את הברקים שהריסים שלו צרבו לי בעור. איך יכולתי לדעת שמגע האצבעות הזה יתקע לי בראש כמו מוך, יחסום את דרכֵי האוורור של המחשבות, וישאר אצלי בבטן ובלב עוד שנים. בסוף מרון שלח יד בטוחה, וכמה ביטחון היה אז בתנועות שלו, כמו בכל דבר שהוא אי פעם עשה, והתחיל ללטף לי את הלחי ואת הסנטר בתנועות מחושבות, כמעט נזהרות, אבל בלי להפסיק. ובתוך שניות המגע החדש והריח המוכר הפסיקו להכאיב והתחילו להציף לי את הפה בטעם מר וממכר של נוזל תרופתי בבקבוקים. וכשהוא נגע לי בשפתיים, השפתיים שלי גדלו. וכשהוא נגע לי בצוואר, הצוואר שלי בער. כל כך סיקרן אותי לדעת מה הוא מרגיש עכשיו, אז ניסיתי לפתוח עיניים, לראות, אבל שלו היו עצומות כשהוא שלח גם את היד השנייה וקירב את הראש שלו לשלי, אז רכנתי אליו עוד והריח הטוב של הטריקו האדומה המקומטת שנשלפה מערמת הכביסה הנצחית שעמדה אצלם בסלון, ערמה שלעולם לא מקופלת, הקיף אותי פתאום כמו גבעת כלניות שלמה, ואז הוא נישק אותי. הוא היה הראשון שהצמיד שפתיים. את זה אני זוכרת. את זה מיד חקקתי. ועם מרון זה היה כל כך שונה מכל האחרים שהיו אי פעם. כי זאת הייתה הפעם הראשונה שכל כך רציתי לנשק בחזרה.

והוא המשיך לנשק ושלח יד ללטף את הגב. ומיד, בתנועה של לוליין הוריד לי את החולצה. וכל מקום שהיד שלו, הבטוחה, עברה על העור שלי, הפך לנעים, כמו באגדה הזאת על הנסיך שנגע בדברים שהפכו לזהב. כמה רציתי להקפיא במתכת את הרגע ההוא. להצליח לשמור לעצמי את הזמן שבו מרון הוריד לעצמו את החולצה. ואז את המכנסיים ונשאר ככה, בלי גרביים אבל בתחתונים לבנים, כמעט שקופים מרוב כביסה. ואז סובב אותי מעליו, ופתאום אני גבוהה, יושבת, עליו ומעליו. מתחככת. מתנועעת. וממתי אני גוהרת, וממתי מעליו, אבל הוא לא הפסיק את הריקוד הזה, שלט בו, הזיז אותי, ולא הפסיק לנשק, כמו חץ שמתמרכז על מטרה מתוך הקשת, רוצה לחצות את הפה שלי לשניים ולפצוע, רוצה להחזיק אותי חזק. להינעץ. השפתיים שלו כיתרו לי את הפנים ואת הצוואר ואת העפעפיים ואת הרקות, טעם לשון טעם של עשן טעם של טריקו טעם של רוצה לנשק בחזרה, ואז הוא נעצר ושאל, בבהלה, “שחף, מה אנחנו עושים?”

לקח לי עוד שנייה להבין מה הוא אמר. ואז, מרוב בהלה, דווקא אני הייתי זאת שעצרה את הכול באחת, והנשיקה הבאה שרציתי לנשק, השתתקה, נאלמה. הפכה לגוש קטן. קריר. רעיל. נבלעה לי בפנים לעוד שנים. נקברה.

כמו בהפסקת חשמל נרפו לי כל השרירים שבגוף, התרסקו בעדינות מעל לשלו, והוא מיד כרך את הזרועות הרזות שלו סביבי. חיבק אותי חזק. חיבוק של התנצלות. זה ארך אולי חצי דקה. ואני נפרדתי מכל מה שאי פעם היה קשור למרון בחצי הדקה הנוספת הזאת. מהשיחות על הספסל בגן השבילים המתפצלים כשלא הולכים ללימודים ורק בוהים ביחד בציפורים ובקרוסלת הטטנוס השבורה ומחזיקים בידיים עלים של אקליפטוסים. מטיולי בית הקברות של נפתלוצ’קה. מהקלטת עם עשרת השירים המוקלטים של שנות השמונים.

ואז ירדתי ממנו לצד של המיטה. התכדררתי כמו כדור. מקופלת. מבוישת. עדיין המומה שעד לפני שנייה היה לי בפה את הדבר הכי טוב בעולם. מנסה להיות שקטה יותר מציפית השמיכה.

“שחף,” הוא קרא לי בשקט, “את מוכנה להסביר לי מה קרה כאן?”

“שום דבר,” מיד לקחתי אחריות על שנינו. “זה נגמר,” סיכמתי ומתוך האפלה של העפעפיים העצומים, עוד הוספתי, “אולי זה היה צריך לקרות, פשוט, אתה יודע,” מלמלתי בקול של ילדה, “רק כדי שנבין שזאת טעות.”

“לא יודע,” הוא אמר, ואז חזר על זה שוב, “לא יודע.”

“נשמור את זה בסוד,” לחשתי, אבל דווקא המילה סוד גרמה לי לפקוח את העיניים ואור הנרות הדועך ריצד מולי פתאום. סנוור בתוך המצח. ומתחת לאור הזה הרגשתי כמה אני מכוערת ליד מרון וכמה העיניים שלי שקטות ליד מרון וכמה במרחק קטן מהלובן הזורח של הגוף שלו, אני בעצם נורא שחורה.

“סוד,” מרון צייץ ממקומו הדבוק לקיר, בקול הזה שהיה לו כשהוא סיפר בדיחה, “זה מגוחך, שאת ואני, נהפוך את זה לעניין, לסוד. למשהו אסור. זה מגוחך הרי שזה בכלל קרה…”

ואחרי כל זה בחרתי לשתוק. רק כדי לא לעשות עוד טעויות. אז שתקנו ככה מתחת לשמיכה. שניות ועוד שניות עם הגוף שלו הערום והגוף שלי החצי ערום. והזמן התאסף בלי משמעות.

“שחף, בפעם הבאה שאת באה לפה, נראה לי שפשוט נלך לישון.”

“נראה לי שאני לעולם לא אבוא לישון פה יותר,” הבטחתי, ובלב אני זוכרת שחשבתי, יהיה בסדר, זה יעבור. בסוף אני אפסיק לאהוב את מרון.

כשהאור הראשון פגע בתריסים הסגורים, נרדמתי במיטה של מרון, לידו, בלי לחשוב מתי נקום ומי יעיר אותנו בבוקר לבית הספר. כשהלכתי לשטוף פנים הוא עדיין שכב במיטה כמו ער שעושה את עצמו ישן או ישן שעושה את עצמו ער. התלבשתי מהר, צחצחתי שיניים לאט במברשת שהייתה לי בתיק. חזרתי לחדר. נעלתי נעליים והסתרקתי בעזרת האצבעות. הטלפון בסלון, בין שתי ספות הבד האפורות, צלצל וצלצל וצלצל. וערמת הכביסה עמדה שם ושתקה. הוא לא ענה. אף אחד בבית לא ענה. אמא שלו כבר לא הייתה שם. מזמן יצאה לעבודה. אבל הצלצול הזה, שחדר לאוויר ולא הפסיק וחפר עוד ועוד, גרם לו בסוף לקום מהמיטה. הוא התלבש במהירות כמו לפני שיוצאים למשימה צבאית. פתח את התריסים בתנועת זרוע ימנית וחדה. נתן לשמש ליפול פנימה כמו אלף עטיפות זהובות של סוכריות. הגיש לי את תיק הגב השחור שלי שנשאר זרוק ומונח לצד המיטה. גמעתי את המרחק הלא גדול מהדלת של החדר שלו אל דלת הכניסה של הבית, כמו שאבלים הולכים בין קברים, לאט ובדממה. והוא הלך אחרי כמו אדם אילם, במבט כפוף ובעיניים מתחרטות, שהפכו לכהות אפילו יותר ברגע שהסתובבתי פתאום אחורנית והסתכלתי ישר לתוכן כדי לראות אם מסתתרת אצלן עוד מילה. אבל גם כשניסיתי להסתכל מקרוב, לחפש מתחת לאישונים את מרון החבר הכי טוב שלי, זה שהיה לצדי תמיד, הוא שתק ולא אמר לי כלום. ובגרון שלי נדלקו מדורות-מדורות, אחת אחרי השנייה, כמו סופה של אש שהציתה איתה בדרך שדות צהובים וענפים של עצים, אבל לא הייתי מוכנה שהוא יראה. לכן גייסתי מבט חתום משלי, כדי שיחשוב שגם אני מצטערת על זה כמוהו.

ולרגע, אולי באמת הצטערתי.

ואז מרון הרים את היד הימנית שלו, ובתנופה מהוססת, שבורה, שונה כל כך מאיך שנגע בי, הניף את אצבעותיו הארוכות ברבע תנועה שהייתה אמורה להיות רבע שלום או רבע להתראות או רבע אני מצטער או רבע אני לא מאמין שזה קרה. והראש שלו התנדנד מעל זקיפות גופו הגבוה, כאילו כל הגוף הזה, מכפות הרגליים בתוך הגרביים ועד לקודקוד הרכון שמולי, פשוט לא מצליח למצוא בעולם אחיזה אחת נכונה. ואז עצרתי. עצרתי וחיכיתי לראות מה יקרה, אולי עוד שנייה. אולי עוד שבריר של שנייה. וכשלא קרה כלום – ושנים אחר כך עוד חשבתי שאולי דווקא אחרי הרגע הזה הייתי צריכה לחכות קצת יותר, או אפילו לומר משהו, להעז להוציא מהפה עוד משפט שיסגור את זה או יפתח את זה או יקל על שנינו לנצח, ולא ישאיר את זה ככה, זיכרון מריר וכואב ואבוד של מרון ושלי עומדים שותקים ליד הדלת – רק אז שרטטתי עם היד הימנית שלי תנועה קטנה בצבע שזוף משלה, מראה שבורה לתנועה הקטנה והחלבית שלו, כמו רוצח שעומד מול אדם שנקלע לזירת הפשע במקרה, ומתלבט אם לירות לו כדור אחד בראש ולגמור עם זה, או פשוט להתחמק משם בשקט. לעשות כאילו הוא לא ראה.

__________________________

הסיפור לקוח מתוך גיליון מס’ 2 של כתב העת “פטל” לממוארים ורשומות אישיות. את “פטל” ניתן להשיג בחנויות ספרים עצמאיות וכן במכירה ישירה באתר.

***

שרי שביט היא סופרת, משוררת ועורכת ספרות. ספריה: “ברוריה הפקות” (2009, כנרת זב”מ), “הכל זריז” (2012, אחוזת בית) ו”ומה יש עוד” (2014, אחוזת בית). זוכת פרס “שירה על הדרך”.


עורכת מדור הסיפורים הקצרים ב”קורא בספרים” היא תמי לבנת מלכה. 

סיפורים ניתן לשלוח למייל הבא: tammymalka@gmail.com