מיכאל ממליץ על “תמונות של בשר” מאת דרור בורשטיין (הקיבוץ המאוחד)
לקוח אקראי כי ייכנס אל החנות, ישאל אותנו באופן בלתי נמנע אחת משלוש שאלות: “יש לכם ספרים משומשים?” (לא), “נותנים כאן דו”חות חנייה?” (לפעמים) ו-“מה, קראתם את כל הספרים בחנות?” (לא).
כבר כתבתי בעבר, אולי יותר מפעם אחת, על הפער הגדול שבין הדימוי של בעלי חנות הספרים העצמאית לבין המציאות בשטח. ודאי, אנחנו אוהבים ספרות (מאוד!) וכשיש לנו זמן פנוי אנחנו נוטים למלא אותו בקריאה ולא, נניח, במשחקי ברידג’ או בכדורסל, אבל יש לנו מעט זמן פנוי… אנשים בטוחים שבזמן שאין לקוחות בחנות אנחנו מתכרבלים בכורסה הפינתית עם ספר וקוראים וקוראים… ובכן, לא. יש דברים אחרים לעשות.
אבל בחורף שעבר היה יום סערה, ואנשים לא יצאו אל הגשם העז שבחוץ, והייתה לי הזדמנות להתכרבל בכורסה הפינתית לכמה שעות ולקרוא ספר. והוא היה – ועודנו – נהדר.
דרור בורשטיין (אשר – גילוי נאות – התארח אצלנו בשבוע שעבר לערב לכבוד ספרו החדש, “טיט”) מתבונן בציורים של בעלי חיים (בכל מיני שלבים בחייהם, כפי שמרמז שם הספר), ומשתמש בכל ציור כנקודת מוצא למסע מחשבתי-אסוציאטיבי. הוא עושה כאן, בעצם, מהלך מדרשי, שמתחיל בציור (“טבע דומם” של גויא או “שני קופים בשלשלאות” של ברויגל ורבים רבים אחרים), ומסתיים בהרהורים פילוסופיים, בציטוט שירים או במחשבות על חברה והיסטוריה.
וזה מרתק. אהבתי במיוחד את הניתוח של הציורים המתארים את עקדת יצחק ואת האיל הממתין, אבל הספר כולו, מכריכה לכריכה, הוא חוויה נדירה. במובן המילולי ביותר: אני לא מכיר הרבה ספרים כאלה.
אל תחכו לסערה הבאה.
אורה מהגגת קצת ולבסוף ממליצה על “כפרה” מאת איאן מקיואן
בטור הקודם, שהיה מתיחה של אחד באפריל, כתבתי על “סופרת” לא ידועה. ורה נילסן אכן אינה סופרת (היא מישהי אחרת, תיכף) ועם זאת ברצוני להעלות בקצרה שתי נקודות:
גם מוכרי הספרים הטובים, אנשי ספר אמיתיים (ואנו מחזיקים עצמנו ככאלה) לא מכירים את כל הספרים והסופרים, ובודאי שלא קראנו את כל הספרים. גם לא את כל הספרים שבחנות שלנו. אנו לומדים הרבה מהלקוחות שלנו ולעולם לא נפסיק ללמוד ולגלות.
סופרים רבים מכל העולם לא תורגמו לעברית ואינם ידועים לקורא העברי. למזלנו, כמה “משוגעים לדבר”, כמו הוצאת “זיקית” המנוחה, או ההוצאות “תשע נשמות” ו”לוקוס” עמלים על תרגומים של סופרי עבר נשכחים וסופרים מבטיחים בני זמננו, ובכך מרחיבים את האופק הספרותי שלנו.
ונחזור לורה נילסן, שהיא הגיבורה בספר היפה “חצי אח” של הסופר הנורבגי לארס סובי כריסטנסן. גם הציטוט בראשית ה”המלצה” לקוח משם. יש שני דברים משותפים ל”חצי אח” ול”כפרה”. אחד מהם לא אוכל לגלות, כי זה יהיה ספוילר לספר “חצי אח” (קראו גם אותו. מומלץ!) והשני הוא שבשני הספרים אונס אכזרי פותח את הסיפור ומוביל את מהלך העלילה כולה.
קיץ 1935 באחוזה כפרית אנגלית. לולה בת ה-15, קרובת משפחה של בעלי הבית, נאנסת, ועדות השקר של בראיוני, בת דודתה, שולחת אל הכלא את רובי טרנר. טרנר הוא אמנם בנה של המנקה בבית האחוזה, אבל הוא כבן לבעל האחוזה והוא ידידה של ססיליה, אחותה של בראיוני. למעשה, ביום שבו נפתח הסיפור הופכים ססילה ורובי מידידים לנאהבים.
עם פרוץ מלחמת העולם השניה ניתנת לרובי האפשרות להמיר את המאסר בשרות צבאי. מכאן ואילך מספר הספר את קורותיהם של הגיבורים בזמן המלחמה. תיאור ארוך, מצמרר ונוגע ללב הוא תיאור הנסיגה מדנקרק. הקורא מלווה את רובי צעד צעד ממש בדרכו אל החוף, בניסיון הנואש להשאר בחיים ולעלות על ספינה שתחזירו למולדתו.
תאור מכמיר לב אחר הוא זה של בראיוני, תלמידת בית ספר לאחיות, הנשלחת לשבת ליד מיטתו של חייל פצוע נוטה למות, כי המעט שניתן לעשות למענו הוא לתת לו יד ולהקשיב לדבריו המבולבלים.
המלחמה מתוארת בכל כיעורה, אכזריותה וחוסר התוחלת שלה. האדם הקטן הנקרא אל הדגל, חייל, אחות, נשאר ברגע האמת נטוש לגורלו.
גם אם לרגע נראה כי סוף טוב עומד להיות לסיפור, תפנית בעלילה טורפת את כל הקלפים, וזה רגע קורע לב ממש.
בתחילת הסיפור, לפני האונס והמלחמה, מסדרת ססיליה פרחים באגרטל כדי לשימם בחדרו של אחד האורחים. “עכשיו אולי יחשוב ידידו של אחיה, פול מרשל, שהפרחים סתם הוטלו באגרטל באותה רוח חופשית מדאגה שבה נקטפו. אין כל טעם, ידעה, לסדר פרחים באגרטל לפני ששמים בו מים – ואף על פי כן לא יכלה להתאפק מלהזיז אותם הנה והנה…” כמה רגעים אחר כך ישבר האגרטל היקר ויודבק, והפרחים יסודרו בו שוב. צריך לקרוא את מקיואן בפעם הראשונה כדי “לרדוף” אחרי העלילה הנפתלת, ופעם נוספת כדי לתת תשומת לב ראויה לכל תיאור ותיאור ולסמליות שבכל מעשה ומעשה. ואני, כל פעם שאני שמה פרחים באגרטל נזכרת שאין טעם לסדר את הפרחים לפני שממלאים את האגרטל במים.
***
מילתא – חנות ספרים, יעקב 36, רחובות. טל. 08-6498979.
דוא”ל: milta.books@gmail.com
פייסבוק: facebook.com/miltabooks
[…] נוסף של בורשטיין, "תמונות של בשר", שגם עליו כתבתי כאן בעבר. וכמו בספר ההוא, מה שעולה מבין הדפים יותר מכל הוא […]