התלבטתי אם לכתוב על הספר הזה, כי לא הרגשתי יותר מדי דברים בזמן שקראתי אותו מלבד שעמום. אני גם לא זוכר למה קניתי אותו (בטח בגלל איזו המלצה), אבל בכל אופן, בשבוע שעבר הבחנתי בו על מדף הספריה והחלטתי לקרוא אותו בעיקר בגלל שהוא קצר ונראה לי מתאים לאווירת הקריאה שהייתי שרוי בה.
הסיפור הוא למעשה מעין יומן שכותב יאקוב פון גונטן, נער שמגיע ממשפחה עשירה ובגלל ריב עם ההורים בורח אל “מוסד בנימנטה” – מקום מוזר מאוד שבו, כנראה, מלמדים תלמידים להיות משרתים. פון גונטן מספר על המקום המוזר הזה, שבו לא לומדים שום דבר מלבד את התקנון של המוסד ואת חשיבות הציות; בהתחלה הוא מתנגד להתנהלות במוסד, אבל אט אט הוא מסתגל ומתחיל להתאהב באנשים ובמנהל (מורים אין במוסד הזה, ואם יש אז הם נמצאים בחדר צדדי ולא פוגשים בתלמידים).
העלילה, אם כן, מורכבת מאפיזודות שונות שמתרחשות במוסד עד שלקראת הסוף בכל זאת יש מעט התפתחויות שמשנת את המונוטוניות של הסיפור.
באחרית הדבר, מספרת אילנה המרמן על ואלזר ועל העובדה כי בימיו היה ידוע בעיקר בקרב קהילת הסופרים וכי אחד מאוהביו הגדולים היה פרנץ קפקא. ואכן ניתן לראות בסגנון הכתיבה של ואלזר, כפי שהוא משתקף ביאקוב פון גונטן, רמזים מטרימים לכתיבה הקפקאית שנודעה בכל העולם; אולם, להבדיל מהאבסורדיות הקפקאית, האבסורד אצל ואלזר הרבה יותר מתון, וכתוצאה מכך – מעט משעמם.
קל להשתמש בסיפור הזה כאלגוריה למצבה של החברה / של אירופה / של הבורגנות / של העולם; אבל אני אוהב לקרוא ספרים שמעניינים אותי כבר ברמת ה”פשט” שלהם, מבלי להזדקק ל”דבר האוצר” שיסביר לי למה הם חשובים. ובכל הקשור לסיפור הבסיסי במקרה הזה – עלילותיו של פון גונטן במוסד בינמנטה משמימות להפליא ואין לי ספק כי אם לא היה מדובר בספר קצר של כ-140 עמודים בלבד, הייתי זונח אותו כבר בתחילתו (ואולי הייתי צריך לעשות כך). לא היה שום דבר בעלילה הזו שעורר בי חשק לעבור לעמוד הבא ולהמשיך לקרוא, לא הייתה אף דמות שהתחברתי אליה, וגם סגנון הכתיבה לא עורר בי התפעלות מיוחדת.
כך שלצערי, אני לא יכול להמליץ על קריאה ב”יאקוב פון גונטן” של ואלזר, אלא אם אתם מתעניינים בביקורת אלגורית על מצבו של האדם ומצבה של החברה ו/או בסופרים שהשפיעו על כתיבתו של קפקא.
____________________________
יאקוב פון גונטן מאת רוברט ואלזר. תרגמה והוסיפה אחרית דבר: אילנה המרמן. הוצאת עם עובד, 159 עמ’.
השאירו תגובה