מיד עולה בראשי “אנה קרנינה” של טולסטוי ו”לוליטה” של נבוקוב, שקראתי די מזמן, וכל סיפור של קפקא, שלום עליכם ובלזאק. “התיקונים” של ג’ונתן פראנזן הוא רומן שהשפיע עלי, ובעיקר העיסוק שלו במבנה המשפחתי של שלושה ילדים, כשמיקומם במשפחה כמעט מכתיב להם את נתיב חייהם. “התגנבות יחידים” של יהושע קנז הוא ספר מופתי, שכל פעם שאני פותחת אותו אני חוזרת להאמין בכוחה של הכתיבה ומופתעת מהמחוזות האמנותיים שהוא מצליח לשלוח אותי אליהם. גם “ספר הדקדוק הפנימי”, שהוא בעיני ספרו הטוב ביותר של גרוסמן. “דולי סיטי” של אורלי קסטל בלום הוא ספר מבריק שמאוד אהבתי. “נוצות” של חיים באר ו”צינורות” של אתגר קרת. אני מאוד אוהבת את “עין החתול” של מרגרט אטווד ואת ספריה של אליס מונרו, שמצליחה באופן מעורר השתאות להשמיע קול אותנטי של אישה בכל גיל. המפגש הראשון שלי איתה היה עם “בריחה”, אז הוקסמתי מהקרירות הקנדית ששוטפת את סיפוריה. ואני נזכרת גם ב”סוויטה צרפתית” של אירן נבירובסקי וגם בספר המכתבים של פלובר, שדורי פרנס בחר ותרגם, והוא לדעתי חגיגה לאנשים כותבים.
2) מהם ספרי הילדים האהובים עליך?
המוטו לספר שלי הוא שיר ילדים צרפתי שמושר כדיאלוג בין ילדים ששואלים שאלות והורה שעונה להם. לאורך החלק הראשון של הספר מוזכרים סיפורי ילדים שאהובים עלי במיוחד: הילה הגיבורה קוראת לבנה תום מתוך “האריה, המכשפה וארון הבגדים”, ספר שמאוד אהבתי לקרוא לילדי. בהמשך מוזכרות אגדות ילדים כמו “בת הים” ו”פינוקיו”.
כילדה אהבתי במיוחד את עלילות הצמד מקס ומוריץ, וכשהילדים שלי לא גילו עניין בספר האכזרי הזה מאוד התאכזבתי. אהבתי גם את “שירים שענת אוהבת במיוחד” של יונתן גפן – אולי כי גם לי היה אח גדול שגם קנה לי את הספר – ואת שיריה של מרים ילן שטקליס. והיה גם עולם שלם בספריה שבה החלפתי את כל סדרת “החמישייה הסודית”, כל ספריה של דבורה עומר וכמובן “האסופית” – היא אן שרלי הילדה הג’ינג’ית, כן, גם אני ג’ינג’ית.
3) מה הספר האחרון שקראת?
“והוא האור” של לאה גולדברג. ספר שחיכה לי על המדף זמן רב וכשקראתי אותו הצטערתי שלא פתחתי אותו לפני שכתבתי את הספר שלי. זהו רומן חניכה נשי שבו הגיבורה – נורה, ככל הנראה בת דמותה של גולדברג – מייחלת להתנתק מעברה, “והיתה עומדת לראווה במערומיה לפני השניים: היהודי והנוכרי. ימח שמם, מדוע אינני יכולה להיות אני בלבד, אני בלי השתייכות לאחד משני האלה הזרים לי?”
4) איזה ספר גרם לך לתהות ‘על מה המהומה’?
אני לא רוצה להשמיץ אף סופר ולא להתווכח עם הצלחות, אולי כי זה עתה הוצאתי את ספרי הראשון. אני משאירה את העבודה הזאת לאחרים.
5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?
יש בוודאי כל כך רבים כאלו, ובגלל שלא זכו להערכה אני גם לא מכירה אותם. לדעתי ספריה של אלי סמית – בעיקר “המקרית” שהוא מעולה, אבל גם “עולם מלון” – לא זכו בארץ למספיק הערכה. סופרת שמאוד שמחתי לגלות דרך תרגומיה של ארנה קזין.
6) מיהם הסופרים האהובים עליך?
אליס מונרו, קלאריס ליספקטור, פלאנרי אוקונור וג’יין ריס הן סופרות שנתנו לי את האומץ לא לפחד לגעת בכאב, ולעתים גם תוך חשיפת החולשות שלנו כבני אדם. להעז ולכתוב על מציאות חיינו הישראלית שמלווה באלימות חבויה וחשופה ויומיומית. וישנם עוד סופרים רבים שלא אצליח להזכיר את כולם… אני אוהבת את נורית זרחי, יהודית הנדל, אורלי קסטל בלום, יובל שמעוני, שמעון אדף, סמי ברדוגו, ג’ורג’ סימנון, מישל וולבק וכל ספר שקוטזי כתב.
7) ספר שנתן לך השראה?
לפני שהתחלתי לכתוב את חלקו השני של גבולות שמסופר מנקודת מבטו של מיכאל, חיפשתי ספרים שיעזרו לי לראות את העולם מתוך עיניו של גבר. אחד מהם היה “ימי גברות” של מישל לאריס, שהוא וידוי של גבר בגוף ראשון שבוחן כל חלק בגופו ומנהגיו ושוטח בפני הקורא את מחשבותיו וחלומותיו בישירות חפה מכל צדקנות.
8) ספר עיון מומלץ?
אני ממליצה על “ילוד אישה”. ספר מכונן ומלא שאר רוח, שבו המשוררת והפעילה הפמיניסטית אדריאן ריץ’ מתארת את הקונפליקט בין מוסד האימהות כפי שהוא נכפה עליה ובין חוויותיה כאם לשלושה ילדים. הניתוח ההיסטורי שהיא עורכת על התפתחות המשפחה הפטריארכלית עדיין רלוונטי בעיני, נקרא בהנאה ומעורר השראה.
***
רונית רפ, ילידת אשקלון, למדה עיצוב קרמי בבצלאל וספרות עברית באוניברסיטת בן־גוריון בנגב. בימים אלה רואה אור ספר הביכורים שלה “גבולות” בהוצאת עם עובד ובעריכת חיים באר.
יש לה בעל מסור, שני ילדים, מקצוע, אבל היא זקוקה לשינוי. בגיל ארבעים הילה מתחילה ללמוד ציור בעיר הגדולה כדי למצוא שם מפלט ואולי גם ייעוד, ומה שיקרה בינה למי שתכיר שם ישנה לא רק את מסלול חייה אלא גם אותה עצמה.
בעלה המופתע אינו משער מה עוד עלול להתרחש בימים הבאים. שגרת חייו משתבשת, ואין לדעת עוד מה מחכה מעבר לה: גילוי מעשים אלימים שעשה? שקר נורא שטופלים עליו? אולי גם חרפה ונידוי.
מפרק לפרק הסיפור המשפחתי מסתעף וחורג מחוץ למרחב העירוני המוכר, נוגע גם בשנים רחוקות בארץ אחרת, עד שנכנס לעלילה גם מי שיביא עליה את סופה – סוף בלתי צפוי ואולי בלתי נמנע.
ביד ששולטת היטב בחומריה מצליחה רונית רפ לתאר משפחה אחת שיסודותיה מתערערים ואת ההוויה הישראלית הנחשפת דרכה.
השאירו תגובה