הקדמה

אחת ההטבות הנחמדות בעבודה בחנות ספרים עצמאית (כלומר, חוץ מהשעות הארוכות, הארגזים הכבדים ואי הוודאות בנוגע לחוק הספרים) היא קבלתם, מפעם לפעם, של “ספרים לבנים” – עותקים מוקדמים, שעיצוב הכריכה שלהם טרם הושלם, ושנשלחים לאנשים שההוצאות חפצות ביקרם (או מתעניינות בדעתם). כך אפשר לקרוא את “רב-המכר הבא” עוד לפני הפצתו לחנויות. השבוע אנחנו ממליצים על שני ספרים כאלה, שתפגשו בחנויות הספרים רק בעוד כמה שבועות, וכדי להיות הוגנים, לא גילינו לאילו הוצאות הספרים שייכים.


מיכאל ממליץ על “חנק” מאת הסופר הבריטי סטיבן נורטון

“‘אדוני הבלש, מה גורם לך לחשוב שאני צריכה את עזרתך?’

‘את שוכבת במגירת מקרר בחדר המתים. זה היה הרמז הראשון שלי.'”

רשימות וספרי עיון רבים נכתבו על הז’אנר הבלשי. על חשיבותו הפסיכולוגית, על שיקופו של מגמות חבריות ומשפטיות, על הקשרים ההדדיים בינו לבין הקולנוע והטלוויזיה, וכבודם של כל הניתוחים המלומדים הללו במקומם – ועל מדף הספרים שלי – מונח.

אבל בשורה התחתונה, גם אם מדובר בז’אנר לכאורה (רק לכאורה!) “נחות” או “פחות נחשב”, אני עדיין מאוד אוהב לקרוא ספרי מתח. זה פשוט כיף.

סטיבן נורטון, סופר צעיר – בקושי בן 25! – ולא מוכר (לפחות לי, ועד כמה שהצלחתי לפענח, גם לא לשאר קוראי העברית) משחק עם הז’אנר הבלשי ועושה בו כבשלו – והוא נהנה מכל רגע. מרגישים את זה!

מה לא היה לנו בספרי הבלש של עשרות השנים האחרונות? ספרים המסופרים מפי השוטר, הבלש, השופט, הרוצח, הקורבן (לפני או אחרי המוות) – והכל הן בזכר, הן בנקבה, וגם בלשון רבים (או רבות). בילוש ספרותי, מוסיקלי, אמנותי, דיגיטלי, חייתי – מה כבר אפשר לחדש?

בעולמו של נורטון – הכל הולך.

הקול המספר מתחלף, זמני ההתרחשות קופצים מההווה לעבר ולעתיד ובחזרה, בעלי חיים מוסרים עדויות, כלי מטבח (!) מנסים לנחש את זהות הקורבן, והפרק שבו הבלש תיאודור בלאנט מנסה להקיש על מקצועו של הנרצח (אחד מהם) כאילו היה שרלוק הולמס יגרום לכם לשמוט את הספר מרוב צחוק. בי נשבעתי.

העלילה, בגדול (ואני לא עושה עמה חסד בניסיון לסכם אותה בכמה משפטים): רוצח סדרתי מטיל אימה על לונדון. התקשורת מכנה אותו – באופן חסר דמיון לחלוטין “החונק מלונדון” – מה שמאוד מפריע לתיאודור בלאנט, בלש קלישאתי במובנים רבים (גרוש, אלכוהוליסט, מעשן בשרשרת וכו’) ומפתיע מאוד במובנים אחרים (חובב מושבע של מחול מודרני, למשל).

בלאנט עומד בראש צוות חקירה מופרע לחלוטין, הכולל מומחית מז”פ בעלת רגל עץ, שני שוטרים זוטרים תאומים ויועצת משפטית שאולי מאוהבת בבלאנט ואולי לא (וכל אחד מהם, בשלב כלשהו, יספר את הסיפור).

זוהי נקודת הפתיחה ומכאן, כמו שכתבתי, הכל הולך.

זה ספר מצחיק מאוד וחכם מאוד. בלאנט מצליח להתפרע כל כך במהלך הספר, ולקשור את כל החוטים בעמודים האחרונים ממש – באופן מבריק, שאני לפחות, הייתי צריך לקרוא פעמיים או שלוש כדי לעקוב אחרי כל פרטים והשתבצותם בפתרון התעלומה – הבו לנו עוד מהסופר המשובח הזה!

*

אורה ממליצה על “קיפאון” מאת הסופרת הנורווגית ורה נילסן

“אני קופאת מקור! אני קופאת מקור! אני אדליק את הקמין. הערב אני רוצה יין מלגה חם עם קליפה של עץ הפואה.”

ולמרות שאנו בנורווגיה – באוסלו, ליתר דיוק – ולמרות שדצמבר, ושלג יורד ויורד, הקיפאון האמיתי, זה המקפיא לא רק את כפות ידיה של הגיבורה כריסטינה, אלא גם ובעיקר את ליבה – הוא הקיפאון המנשב אליה מבעלה יון.

על חיי הנישואים כתבו רבות. כלומר, על נישואים  מתפוררים, על מות האהבה, על האומללות והבדידות. שהרי חיי נישואים מאושרים הם לא כאלה מעניינים…

ואפשר לכתוב את זה בדרכים רבות. זה יכול להיות רומן רומנטי סטייל דניאל סטיל. וזה יכול להיות “אישה שבורה” של סימון דה בובואר. הספר שלפנינו, לפי המסורת הנורדית, כתוב באיפוק ובעדינות. אין פה מריבות קולניות, טריקות דלת רועשות ועזיבות דרמטיות, אבל כריסטינה מרגישה נעזבת כשבעלה מעביר ערבים שלמים בשתיקה, וכשהוא מפסיק לצייר לבבות על הפתקאות הבנאליות (“אל תשכחי להחזיר את החולצות מהמכבסה”) שמשאיר איש לאשתו.

הספר עצוב מאד (כמו שאני אוהבת) ומרגש מאד בדיוק משום שהוא נוגע בפרטים הקטנים והבנאליים של החיים.

ואגב, שמתם לב שיש הרבה יותר סופרים נורווגים מאשר סופרות? (או שאולי זה רק מה שמתרגמים לעברית?). ניסיתי לדלות פרטים על המחברת, וורה נילסן, ולא מצאתי. מישהו מכיר?


הערה לסיום

אם הגעתם עד כה והצלחתם לנחש שמדובר במתיחה לאחד באפריל – אנחנו מצדיעים לכם!

הספרים הנ”ל לא קיימים באמת, למרות שהיינו שמחים מאוד לקרוא אותם. אנא, כתבו אותם.

מילתא חנות

***

 

מילתא – חנות ספרים, יעקב 36, רחובות. טל. 08-6498979.

דוא”ל: milta.books@gmail.com

פייסבוק: facebook.com/miltabooks