סיפורים מן הפרובינציה: בעלי חנות הספרים “מילתא” ממליצים על הספר “אבא ארך רגליים” ועל כתב העת גרנטה

השבוע, לכבוד פורים, אורה ומיכאל משחקים ב”נהפוך הוא” ומתחלפים בהמלצות מהשבוע שעבר.

אורה ממליצה על “אבא רך רגליים” (ידיעות ספרים, מאנגלית: ענת זיידמן)

זה מה שקורה כשגבר ממליץ על “ספר בנות” (והנחת המוצא היא שיש  דבר כזה “ספר בנות” כמו גם ספר בנים”) – הוא כותב עליו כמו גבר… הוא מספר לנו שזהו רומן מכתבים, מכתבים הכותבת ירושה, או ג’רושה (תלוי בתרגום) היתומה אל “אבא ארך הרגליים”, הנדבן  השולח אותה ללמוד בקולג’, משום שהוא מזהה בה כשרון ספרותי.

אבל ההמלצה הזו לא מעבירה מספיק את סוד קסמו של הספר הזה, שכבר מלאו לו מאה (!) שנים והוא עדיין רענן, משובב ורלבנטי.

העותק שלי, מרוט למדי וכתמים חומים “מקשטים” אותו פה ושם, שונה מהספר שניתן למצוא היום בחנויות. הגרסה העכשווית יצאה בהוצאת ידיעות אחרונות- ספרי חמד, בתרגום ענת זיידמן. הספר של ילדותי יצא בהוצאת י. מרכוס ירושלים, שככל שידוע לי , כבר אינה קיימת,  בתרגום אפרת כהן (שנת הוצאה לא מופיעה, אבל “יש עליו” חמישים שנה ויותר…) ואם זה עדיין לא ברור – התרגום הישן יפה יותר מהחדש. הנה דוגמא. ירושה מוצאת ספר שהיה שייך לג’רביס פנדלטון. על הדף הראשון של הספר כתב כך:

בתרגום החדש:

“ג’רביס פנדלטון

אם הספר הזה אבד,

קפל לו אוזן

ושלח אלי מיד.”

בתרגום הישן:

“ג’רביס פנדלטון

אם ספר זה ירחיק לנדוד,

ירחיק לנדוד יותר מדי,

אז קטוף אזניו כי יעמוד,

ושלח אותו ישר אלי!”

בינינו- זה יפה יותר אפילו מהמקור האנגלי:

,JERVIS PENDLETON

IF THIS BOOK SHOULD EVER ROAM,

BOX ITS EARS AND SEND IT HOME

אנסה להסביר את סוד הקסם: הספר מתאר את חיי היומיום, על אכזבותיהם ושמחותיהם של נערה רגילה (למרות הביוגרפיה יוצאת הדופן שלה). כל נערה.  בגיל שמונה עשרה כישלון במבחן הוא “סוף העולם” וניצחון במשחק הוא פסגת האושר. היא לא יפהפיה עוצרת נשימה, אבל היא יפה כי היא צעירה ותאבת חיים, היא בטח לא עשירה, אבל היא שמחה בחלקה בדרך כלל (למעט תקרית

הכובעים שהזכיר מיכאל), ובכלל – היא כמו כל אחת מאיתנו, ולכן קל להזדהות איתה, והיא סימפטית ומשעשעת, ולכן קל לנו לאהוב אותה. גם רומן האהבה המתרקם בעדינות בין ירושה וג’רביס קורה “כמו בחיים”, האהבה מתגנבת לה בשקט בשקט, וגואה פתאום. תוסיפו לזה סוף-של -אגדות, מפתיע, נהדר ולא קיטשי. והרי לכם המתכון לקסם.

ועוד משהו.

זאת הזדמנות לבקש את עזרת הקוראים: לפני כמה שנים, במבצע איסוף ספרי ילדים למחלקת ילדים בבית חולים כלשהו, תרמתי את “אמיל והבלשים” בתרגום הישן. כמובן שחמש דקות אחרי כן כבר התחרטתי…

קל לזהות את העותק שלי: בעמוד הראשון של הספר (כמו בכל ספרי הילדות שלי) כתוב : “אם ספר זה ירחיק לנדוד.. וכו'” אז אם לידי מישהו מכם התגלגל הספר שלי, אנא……

מיכאל ממליץ על המהדורה העברית של כתב העת הבינלאומי “גרנטה”

מן הסתם, בכל אוסף יהיו יצירות שידברו אליך יותר וכאלה שפחות, אבל אין בכך כדי להפחית מההערכה לעצם פעולת האיסוף ומהחשיבות שלה. הנה, דווקא בשבוע של חוסר בהירות בנוגע לעתידו של “שוק הספרים” (איזה צירוף מילים מכוער), חשוב לומר שבארץ יש פעילות ספרותית עצמאית, סקרנית, חוקרת. חשוב עוד יותר שתמשיך להתקיים.

מהגיליון השלישי של “גרנטה”, המוקדש לנושא “קרוב לבית”, אהבתי במיוחד את הסיפור “קצת להט” מאת מירנדה ג’ולי (מאנגלית: יעל אכמון). למעשה, מדובר בחלק מספר שלפי הכתוב אמור לראות אור בקרוב, ולפי הסיפור הזה – מריר, מצחיק, מיזנתרופי לעיתים – יש למה לחכות.

בתחילת הסיפור ובמהלכו האופטימיות היא מאיתנו והלאה. שריל, שעובדת במשרד להפצת סרטוני כושר המבוססים על טכניקה להגנה עצמית (!), היא אישה בודדה, המאוהבת בפיליפ, חבר לעבודה. כשאחת מנשות המשרד מביאה את בנה הקטן לעבודה –

“קולות הגרגור של התינוק שלה היו עיקשים ותוקפניים. בסופו של דבר ניגשתי לשולחן שלה והצצתי מתחתיו. הוא המה כמו יונה עגומה וחייך אליי בחמימות של זיהוי מוחלט.

       אני כל הזמן נולד לאנשים הלא נכונים, אמר.

       הנהנתי בצער. אני יודעת.”

היא מתארת את השיטה שלה לסידור הבית:

“אין לה שם – אני קוראת לה פשוט השיטה שלי. נניח שמישהו מדוכא, או סתם עצלן, ומפסיק לשטוף כלים. מהר מאוד הכלים נערמים לגובה ונדמה שבלתי אפשרי לנקות אפילו מזלג. אז הבן אדם מתחיל לאכול במזלגות מלוכלכים מצלחות מלוכלכות וזה גורם לו להרגיש כמו חסר בית. אז הוא מספיק להתרחץ. וזה מקשה עלי לצאת מהבית… כולנו היינו האדם הזה, אז אין מקום לשיפוטיות, אבל הפתרון פשוט:

פחות כלים.

הכלים שלך לא יכולים להיערם אם אין לך כלים.”

כאמור, כל הסיפור מוביל אותנו למסקנות עגמות בנוגע לקשר שבין אנשים (ולחוסר הברירה שבבדידות). נכפה על שריל לארח את בתם האיומה של בני-הזוג שהקימו את המשרד, שבעצמם, עושה רושם, לא מאוד מאושרים בנישואים שלהם; כחלק מהתייעלות במשרד מעבירים את שריל לעבוד מהבית, עם ועידות-וידאו במקרה הצורך. כשפיליפ חולף מול המסך היא קוראת לו:

“פיליפ ניגש למחשב והתכופף אל שדה הראייה. כשראה אותי הוא קרב את קצה האצבע הענקי שלו אל המצלמה – ואני מיהרתי להצביע על המצלמה שלי. ‘נגענו’ זה בזה. הוא חייך הסתלק בעצלתיים אל מחוץ למסך.”

אפילו הקשר מבעד למסך הוא זמני.

ואז מגיע הסוף. פיליפ מתקשר אל שריל, ואחרי שיחה שבה היא מציגה, באופן מבולבל ולא בהיר במיוחד, את דעתה על כך ששניהם נפגשים שוב ושוב במהלך ההיסטוריה –

“השתתקתי לרגע. אמרתי הרבה. יותר מדי? תלוי מה הוא יאמר עכשיו. הוא כחכח בגרונו ואז שתק. אולי הוא לא יאמר דבר, הדבר הגרוע ביותר שעושים גברים.

‘מה גורם לנו לחזור תמיד זה לזה? הוא שאל בשקט.

חייכתי אל הטלפון. איזה דבר נפלא להישאל.”

***

ביום שלישי (29.3.16) בשעה 20:30 יתארח ב”מילתא” דרור בורשטיין לערב לכבוד ספרו החדש “טיט” (כתר). התכנסות בשעה 20.00 ליין ולכיבוד קל. הכניסה חופשית – כולם מוזמנים!

מילתא – חנות ספרים, יעקב 36, רחובות. טל. 08-6498979.

דוא”ל: milta.books@gmail.com

פייסבוק: facebook.com/miltabooks