כמה מילים על הספר “הקומדיה האנושית” מאת ויליאם סרויאן

לפני כחודש הורדתי ממדפי הספריה שלי את הספר “הקומדיה האנושית” של ויליאן סרויאן – ספר שקניתי מתישהו בעבר בחנות יד שניה והשם שלו תמיד סקרן אותי. העותק שהיה בידי, כך הסתבר לי מאוחר יותר, הכיל תרגום של יצחק עברי משנת 1945 (!), למרות שהמהדורה עצמה הודפסה ב-2011. ולמה אני מתעכב על כל הפרטים האלה? ובכן, כי התרגום של יצחק עברי, שאולי היה קביל בשנת 1945, הוא בלתי קריא בעליל ואפילו מרגיז ומתסכל לקורא בשנת 2016. נאבקתי בו במשך כמה עמודים עד שהרמתי ידיים, והבנתי שאני צריך להניח את טלפי על התרגום החדש של יהודה אטלס שיצא בהוצאת הרפתקה לפני כשנתיים.

התרגום של אטלס קריא וזורם הרבה יותר, אם כי היו לי גם כמה השגות קטנות לגביו (כמו למשל בעמוד 93, כשחייל אומר לבחורה ברחוב “היי יפהפייה, מה בעניין?”. ה-“מה בעניין” צרם לי, אבל היו רק שניים או שלושה מקרים כאלה, ושאר התרגום טוב מאוד).

ועכשיו הגיע הזמן להתייחס לספר עצמו. עלילת “הקומדיה האנושית” מתרחשת בעיר איתקה, קליפורניה, בתקופת מלחמת העולם השניה. גיבורהּ הוא הומר מקולי, נער דיי עני בן 14, שאביו מת ואחיו נשלח לצבא, והוא נאלץ לעבוד (או אולי עושה זאת בחדווה) כשליח מברקים על מנת לפרנס את משפחתו. טכניקת הסיפור של סרויאן קצת מפוזרת – פרקים מסוימים מסופרים מנקודת מבטו של הומר, ובפרקים אחרים הומר כלל לא נמצא ואנחנו מתוודעים לחיים היומיומיים באיתקה – לבעל חנות המכולת, לספרנית בספריה, לחיילים העוברים במקרה באיזור ולעוד שלל דמויות משניות. אבל למרות הפיזור, הכתיבה עצמה קולחת ונעימה והאפיזודות השונות משלימות אחת את השניה.

אחת הבעיות בספר כמו “הקומדיה האנושית” היא שלא ברור אם הוא ספר ילדים או ספר למבוגרים. לכאורה, מה זה בכלל משנה? או שהספר טוב או שהוא לא טוב. אבל בעיני זה כן משנה. אני לא יכול (ולא מצליח) לשפוט על פי אותן אמות מידה את מלחמה ושלום ואת צ’ארלי בממלכת השוקולד (למה תמיד נותנים את מלחמה ושלום כדוגמה לספרות נחשבת?). והספר הזה מבלבל מאוד מהבחינה הזו; מצד אחד, הוא כתוב בשפה פשוטה ואופטימית, גיבוריו הם ילדים, הוא מלווה באיורים והתרגום הנוכחי יצא בהוצאה שמתמחה בתרגום קלאסיקות ילדים (ותורגמה ע”י סופר הילדים הנודע יהודה אטלס). מצד שני, הוא עוסק גם בנושאים לא פשוטים כמו מוות ושכול, ועל פי אחרית הדבר של יהודה אטלס מדובר ב”ספר-מבוגרים” לכל דבר ועניין.

אז אני אומַר כך: נהניתי מהקריאה בספר; היה לי נחמד ונעים, אהבתי את האווירה באיתקה שהזכירה לי את העיירה מייקום מ”אל תיגע בזמיר” (רק שמדובר בעיירה הרבה יותר שלווה, שמחה ואופטימית ממייקום) ודמויותיהם החמודות להפליא של הומר ויוליסס עשו לי טוב על הלב. אבל הנעימות והנחמדות הזו – יש בהן לפעמים משהו קלישאתי ואמריקאי-קיטשי, משהו שלא מאפשר להתייחס אל “הקומדיה האנושית” כאל ספר רציני למבוגרים. אמנם המוות מרחף באוויר לאורך כל הסיפור, אבל דרך ההתמודדות של סרויאן איתו, כמו גם דרך ההתמודדות של הדמויות עם כל דבר שקורה להן, יוצרים לעתים תחושה שמדובר באגדה לילדים, או בסיפור שרוכך לטובת קוראים צעירים. יוליסס בן ה-4, למשל, מסתובב ברחובות איתיקה ללא כל השגחת מבוגר, וכולם דואגים לו ועוזרים לו (זה הזמן לציין שיוליסס, הומר ואיתקה – כולם שמות שמתקשרים לאודיסאה של הומרוס. אני מניח שזה מזמין ליצור השוואה בין שני הספרים, אבל אני לא אערוך את ההשוואה הזו כאן); גם אנשי המברקה המבוגרים מקבלים את הומר בחדווה ולא מערימים עליו קשיים מיוחדים (רק המורה להתעמלות בבית הספר של הומר מבליח כדמות רעה – אך גם הוא בא על עונשו). אחרית הדבר של יהודה אטלס מלמדת שגם סרויאן עצמו התייאש מהאופטימיות וההומניזם של דמויותיו, והפך ברבות השנים לאדם מריר ומנוכר (ומאחרית דבר זו למדתי ששמו של יוסריאן בספר “מלכוד 22” הוא למעשה מחווה לסרויאן).

כך שבמבחן הזמן, ה”קומדיה האנושית” מתאים יותר לילדים או אולי למבוגרים שרוצים לקרוא ספרות שכמו נכתבה לילדים. הוא לא ספר מרשים מבחינה ספרותית, וההומניזם שלו נראה קצת מגוחך ב-2016, אבל כיף ונעים לקרוא אותו. אני ממליץ, בכל אופן, לקרוא אותו רק בגירסה של יהודה אטלס בהוצאת הרפתקה (הוצאה מעולה שעוד לא נתקלתי בספר שיצא אצלה ולא אהבתי), כיוון שהתרגום העתיק של יצחק עברי הוא, כאמור, בלתי קריא בעליל.

______________________________

הקומדיה האנושית, ויליאם סרויאן. מאנגלית: יהודה אטלס. איורים קרן תגר. הוצאת הרפתקה. 227 עמ’.