סיפורים מן הפרובינציה: בעלי חנות הספרים “מילתא” ממליצים על כתב העת גרנטה ועל הספר “אבא ארך רגליים”

אורה ממליצה על המהדורה העברית של המגזין הבינלאומי “גרנטה”

בשנת 1889 הקימה קבוצת סטודנטים מאוניברסיטת קיימברידג’ מגזין ספרותי לספרות בינלאומית חדשה וקראה לו “גרנטה”, על שם הנהר העובר במקום. לימים נוספו למהדורה האנגלית שתים-עשרה מהדורות מקומיות בכל רחבי העולם ובשנת 2014 החלה לצאת גם המהדורה העברית של המגזין.

הפרויקט הישראלי הוא מיזם משותף של חנות הספרים “סיפור פשוט” והוצאת רסלינג. העורכת הראשית היא מירה רשתי, ולצידה פועל דירקטוריון עורכים שחברים בו סופרים, עורכים ומתרגמים מהשורה הראשונה.

הרעיון הוא שבכל גיליון, בכל מקום בעולם בו הוא יוצא, יהיו יצירות פרי עטם של כותבים מקומיים לצד יצירות מתורגמות. כך הופיעו במהדורות לא עבריות קטעים משל עמוס עוז, דויד גרוסמן ואתגר קרת.

עד כה יצאו שלושה גיליונות במהדורה העברית. כל גיליון מוקדש לנושא מסוים, אבל הפרשנות לנושא רחבה עד מאד…

הגליון השלישי מוקדש לנושא “ליד הבית”. יש בו עשרים וחמש יצירות (וכמה ציורים ותצלומים) – שירה, פרוזה וממוארים של כותבים חיים או מתים, אמריקנים, צרפתים, ישראלים, פלסטינים ועוד. ז’ורז’ פרק וריימונד קרבר, רג’א שחאדה, אורית גידלי, תהילה חכימי ודליה ביטאולין-שרמן הם חלק מהכותבים.

ומכל הקטעים היפים והמרגשים שבגיליון הזה, אהבתי במיוחד את הסיפור הנקרא “דבר עם נוצות המקנן בנשמה” מאת אנתוני דואר (שאגב, זכה ב-2015 ב”פוליצר” על ספרו “כל האור שאיננו רואים”).

הדבר עם הנוצות הוא, לפי שיר של אמילי דיקנסון, התקווה.

בוקר אחד “מגלה” המספר בית קטן. “זאת בקתת בולי עץ עם גג משולש שקוע במרכזו ודלת נמוכה, כמו בית גמדים. ארובת לבנים קטנה מבצבצת מבין הרעפים… הוא ישן, הוא זעיר…” המספר מעריך שבטרם גילה את הבית עבר על פניו, בנסיעה או בהליכה שלושת אלפים פעמים. מסתבר ש”בקתה זו היתה הראשונה בבויסי ששימשה קורת גג לנשים ולילדים.”

נאחז במעט עובדות היסטוריות ידועות ממציא המספר את קורות הבית וקורות יושביו בהקבלה להקמת ביתו שלו והולדת ילדיו.

בשנת 1863, מגיע מחפש הזהב ג’ון או’פארל לאיידהו, ועוצר ליד מחנה צבאי, מחנה בויסי, ושם הוא מחליט להקים בית לו, למרי אשתו, העושה דרכה מערבה ולילדים העתידים להיוולד להם. המחבר נזכר איך חיכה הוא לאשתו ההרה  בביתם החדש. “קירות הדירה היו ריקים, המדרגות היו תלולות. היא לא היתה מוכנה, כך הבנתי, היא לא היתה בית.”

*

“כשאתה מכין קבלת פנים, אתה מכין את עצמך לקראת הרגע שבו יגיע האהוב, הרגע שבו תאמר: אני מבין שעברת דרך ארוכה, אני מבין שאתה זה שהסתכן סיכון גדול יותר בחייו. אתה אומר: הנה, זה אולי צנוע, זה אולי לא המקום שאתה מכיר. זה אולי לא כל מה שחלמת עליו. אבל זה משהו שתוכל לקרוא לו בית.”

עם השנים מתו יושביו והזמן כרסם בו. מידי כמה שנים היו אוספים כסף כדי לשקם את הבית, כל החפצים נשמרו על המדפים, ממוספרים ומקוטלגים, כיאה למוזיאון. וזה מה שאומר המחבר בסוף סיפורו: “… לא בגלל החפצים שעדיין שם. לא בגלל הבית שעודנו עומד. אלא כי  מישהו  שומר את החפצים על המדפים. מישהו שומר על הבית עומד.”

תחשבו על זה.

אני חושבת שזה מקסים.

אורה 30

מיכאל ממליץ על “אבא ארך רגליים” מאת ג’ין וובסטר (מאנגלית: ענת זיידמן, ידיעות ספרים)

לא קל לכתוב רומן מכתבים, אני חושב. כלומר, לא קל לכתוב בכלל, וכמעט בכל רומן, מן הסתם, צריך המחבר האחד לכתוב בקולות של כמה דמויות, אבל בחליפות מכתבים הקול הזה הופך להיות אינטנסיבי ולפיכך הוא חייב להיות מובהק יותר.

הספר “אבא ארך רגליים” הוא רומן מכתבים חד צדדי, משום שאת כל המכתבים בו כותבת ג’רושה אבוט (בתרגום הישן: “ירושה אבוט”) ללא כל תשובה מהנמען – משימה קלה יותר או קשה יותר מרומן מכתבים “רגיל”? בכל מקרה זה אתגר שג’ין וובסטר עומדת בו בכבוד. איזה ספר מקסים!

ג’רושה היא נערה בת שמונה-עשרה, שגדלה כל חייה בבית יתומים. נדבן עשיר מתומכי המוסד מציע לשלוח אותה לקולג’, בתנאי שתכתוב לו מכתב אחד בחודש שבו תדווח על התקדמותה בלימודים. הוא לא מוכן לגלות את שמו וזהותו, ואת מכתביה על ג’רושה – או ג’ודי, כפי שתכננה אותה חברותיה בקולג’ – לשלוח למזכירו של הנדבן. הדבר היחיד שג’ודי יודעת עליו התגלה לה כשראתה את צילו נופל על הקיר כשעזב את בית היתומים: הוא גבוה, וצילו נראה כמו עכביש, מהמין המכונה “אבא ארך רגליים” – וכך פונה אליו ג’ודי במכתביה, שאותם היא שולחת הרבה יותר מפעם בחודש.

ג’ודי מגיעה לקולג’ “טבולה ראסה” – את הכל היא מגלה בפעם הראשונה, ואנחנו איתה: את משחק הכדורסל, את חברתן של נערות אחרות, את קנייתם של רהיטים ובגדים ובעצם, איך יוצאים לעולם, איך מתבגרים.

היא מתארת את השיעורים ואת המשחקים, את החברות והיריבות עם שותפותיה למעונות ועוד פרטים של יום-יום, והכל בהסתכלות תמימה על האנשים סביבה ובהומור: “קניתי לי שמלה חדשה שלא ממש הייתי צריכה, אבל רציתי לקנות לי. מתנת חג המולד שלי השנה הגיעה מאבא-ארך-רגליים; שאר בני המשפחה הסתפקו בדרישת שלום.”

אבל גם הרצינות לא נעדרת מהספר. כך כותבת ג’ודי לאחר שהיא מסרבת לקבל המחאה לקניית כובעים (!) מאבא-ארך-רגליים: “להחזיר הייתי חייבת. אצלי זה אחרת מאשר אצל שאר הבנות. הן יכולות לקבל מתנות מאנשים בצורה טבעית. יש להן אבות ואחים ודודות ודודים, ואילו לי אין קרובים כאלה. אני אוהבת להעמיד פנים שאתה שייך לי… אבל כמובן אני יודעת שאתה לא. אני באמת לבד, עם הגב אל הקיר נגד העולם, וכשאני חושבת על זה, קשה לי לנשום.”

כתבתי בעבר שאנחנו לא אוהבים את החלוקה לספרי בנים ולספרי בנות. זה טריוויאלי: בנים יכולים לקרוא את “האסופית”, ובנות יכולות לקרוא את “בורות”. אגב, מעניין שבנות שקוראות ספרי בנים מתקבלות הרבה יותר טוב מהכיוון ההפוך, אבל זו כבר שאלה לפסיכולוגים ולסוציולוגים.

מכל מקום, ומטבע הדברים, מדובר בספר שידבר יותר לנערות. גם אם אין בו מיילים ומסרונים (הוא נכתב ב-1912), התבגרות – ורומנטיקה! – הן נושאים נצחיים…

מיכאל 30

 

***

 

מילתא – חנות ספרים, יעקב 36, רחובות. טל. 08-6498979.

דוא”ל: milta.books@gmail.com

פייסבוק: facebook.com/miltabooks

5 תגובות

  1. […] הסיפור "מרכבה" של רון דהן; השאלון עם יואב אבני; סיפורים מן הפרובינציה: בעלי חנות הספרים "מילתא" ממ…; סיפור קצר: "פקאנים ירוקים" מאת מיטל פישל ילניסקי […]

  2. מרים ברוק-כהן 18 במרץ 2016 ב- 7:39 - Reply

    את אבא ארוך הרגליים שמעתי לראשונה בהקראה של אמי בהולנדית , לימים קראתי אותו בעברית באנגלית וראיתי גם סרט שנעשה על פיו. הספר נפלא אבל גם נכנס לפורמט של ‘גברתי הנאווה’ או כל ספור אחר שבו הגבר העשיר מגדל לו אשה, פורמט ששב ומןפיע בהרבה רומנים. וחבל שהמבקרת לא ציינה זאת . אם זאת היה נעים לקרא בילדות. למה כותבת המתרגמת את השם לג’רושה כשמקור השם הינו בביטוי תנכי ירושה? מרים

  3. […] הסיפור "מרכבה" של רון דהן; השאלון עם יואב אבני; סיפורים מן הפרובינציה: בעלי חנות הספרים "מילתא" ממ…; סיפור קצר: "פקאנים ירוקים" מאת מיטל פישל ילניסקי […]

  4. משתמש אנונימי (לא מזוהה) 18 במרץ 2016 ב- 18:09 - Reply

    שלום מרים, האמנם אבא-ארך-רגליים “מגדל” את ג’ודי? הרי התנאים לשליחתה לקולג’ הם האנונימיות שלו וחוסר הקשר ביניהם. ועם זאת, יש לזכור שהספר נכתב ב-1912, בתקופה אחרת. בכל מקרה, הפרשנות שאת מציעה מעניינת ואפשר (וכדאי) לשוחח עליה עם הנערים/ות שקוראים/ות את הספר.
    אני מניח שלמתרגמת היה חשוב יותר להיות נאמנה לאופן ביטוי השם מאשר למשמעותו, ולכן בחרה ב”ג’רושה” על פני “ירושה”.
    תודה,
    מיכאל – מילתא חנות ספרים

  5. […] השבוע, לכבוד פורים, אורה ומיכאל משחקים ב"נהפוך הוא" ומתחלפים בהמלצות מהשבוע שעבר. […]

השאירו תגובה