על “התמימים הקדושים” מאת מיגל דליבס (הוצאת הספריה החדשה)

לפני כמעט שנה ראיינתי כאן את המשוררת, המתרגמת והסופרת טל ניצן לכבוד ספר הביכורים שפרסמה, וכשביקשתי ממנה, בסוף הראיון, להמליץ על ספרים שלדעתה לא זכו להכרה מספקת, היא ענתה כך:

בפינת הספר שלא זכה להכרה שהוא ראוי לה הייתי רוצה לציין את אחד הספרים הראשונים שתרגמתי לסדרת ‘לטינו’, ‘התמימים הקדושים’ של מיגל דליבס הספרדי – ספר פיוטי, נוקב, הומניסטי, עם עוצמה מיתית, הישג אמנותי מדהים ואחד הספרים הטובים שקראתי.

כיוון שאני משתמש בחלק מהשאלונים והראיונות שאני מפרסם פה כמעין מדריכי קריאה, רצתי מיד לקנות את הספר (וכשאני אומר רצתי, אני מתכוון הזמנתי אותו באינטרנט) והנחתי אותו בספריה שלי לתקופת הבשלה. לפני כמה חודשים כבר הורדתי אותו מהמדף, התחלתי לעיין בו קצת, וגיליתי שאף על פי שהוא קצר (כ-140 עמודים), הוא כתוב למעשה בשישה משפטים ארוכים – כל אחד מהם מהווה פרק (או “ספר” כפי שדליבס מכנה זאת) של כ-20-30 עמודים. הסגנון הזה הרתיע אותי בגלל אופי הקריאה שלי (מי שרוצה להגיע ישר למה שחשבתי על הספר יכול לדלג לפסקה הבאה) – אני אוהב ומעדיף ספרים שיש בהם “נקודות עצירה” רבות; פרקים קצרים, רווחים שמסמנים הפסקה כלשהי, כוכביות וכד’. זה מאפשר לי לשלב את הקריאה בשאר הדברים שאני עושה – לקרוא פרק קצר ולהמשיך לדבר אחר, ובעיקר מבחינה פסיכולוגית – אני יודע שאני יכול לעצור את הקריאה בקרוב וזה מרגיע ואפילו מדרבן אותי להמשיך לקרוא עד ההפסקה הבאה. כך הרגשתי, למשל, שספר כמו “סיפור על אהבה וחושך” של עמוס עוז (שאורכו כ-600 עמודים), הוא קל ואוורירי, בעיקר כי יש בו המון כוכביות והפסקות.

ובכל זאת, לפני כשבועיים החלטתי לנסות ולהתמודד עם המשפטים הארוכים והיעדר נקודות העצירה, והתחלתי לקרוא את התמימים הקדושים. כל מה שכתבתי בפסקה הקודמת התגלה כשטויות במיץ חבושים – אחרי עמוד או שניים לא הייתי צריך שום נקודות עצירה או אפילו נקודות שיסיימו משפטים; פשוט התמסרתי למוזיקה ולקצב של מיגל דליבס, שמצליח לספר את הסיפור שלו בצורה מיוחדת ופיוטית. העלילה יחסית פשוטה – בכמה אחוזות שמתנהלות בצורה פיאודלית (אף על פי שהספר מתרחש במחצית הראשונה של המאה ה-20), חיים זה לצד זה אדונים ומשרתים. העלילה מספרת על החיים באחוזה ועל כמה דמויות בולטות בה: האדון איוואן; פאקו הנמוך – נושא כליו של איוואן; רגולה השוערת – אשתו של פאקו; ואחיה עזריאס – איש מבוגר הסובל מפיגור. האדון איוואן להוט לצאת למסעות ציד ולירות בציפורים, והוא משתמש לשם כך בחוש הריח המופלא של פאקו הנמוך – חוש ריח שלא היה מבייש את כלבי הציד הטובים ביותר. העלילה מסתבכת כשפאקו נפצע ולא יכול לצאת למסעות הציד – או אז עומד למבחן היחס האמיתי של האדונים למשרתים שכבר אין בהם שימוש.

אבל הדמות הבלתי נשכחת מהספר הזה היא בכלל עזריאס – אדם בן 60 או 70, שכוחו במותניו אך הוא סובל מפיגור שמקשה עליו את ההשתלבות בסביבה (הוא הזכיר לי את לני מהספר “של עכברים ואנשים” מאת סטיינבק – ספר שתורגם גם הוא ע”י טל ניצן). מצד אחד, אפשר לראות כיצד בחברה של אדונים ומשרתים, אדם עם פיגור בכל זאת עובד ומשתלב ולא נשלח למוסד שירחיק אותו מעיני הציבור; עזריאס הוא חלק מהאחוזה – הוא עובד ומתנהל בה. אבל מצד שני, כיוון שהוא מבוגר, מחליט יום אחד בעל האחוזה שלו לשחרר אותו ללא כל הודעה מוקדמת; בעולם בלי פנסיה וביטוח לאומי, עזריאס הופך לנטל על אחותו רגולה, שממילא נאלצת לעבוד ולטפל בילדיה – אחת מהן סובלת מבעיות התפתחות קשות ומפעם לפעם מוציאה מתוכה צרחות שמזעזעות את יושבי המקום. עזריאס מתקשר בעיקר עם הציפורים באיזור, ומצליח לפתח קשר מיוחד ומפתיע עם ציפור אחת.

דמויות של אנשים הסובלים מפיגור, כמו גם דמויות של ילדים, קוסמות מאוד לסופרים, כי הן מאפשרות לקוראים לקבל נקודת מבט כפולה – החיים והאירועים כפי שהדמות רואה אותם מחד, וההבנה שלנו כמבוגרים, או כאנשים שלא סובלים מפיגור, למשמעות המציאותית של אותם אירועים מאידך. כך שאנחנו גם מזדהים עם עזריאס וגם מרחמים עליו (ואולי גם נגעלים ממנו – אדם חסר שיניים ומרייר שמשתין על ידיו כדרך קבע וסוחב גללי צאן כדי לדשן את האדמה).

אפשר, על כל פנים, לנתח את הסמליות של הדמויות ברומן הזה, את האמירה של דליבס כנגד הטיפוסים ששלטו בתקופת משטרו של פרנקו וכנגד היחס של אנשים לחלשים מהם; אבל בעיני, מה שמיוחד ברומן הזה זו בעיקר הכתיבה והאווירה – המוזיקה של המילים שנושאת אותך על גבי העלילה ומביאה אותך תוך שש משיכות מכחול אל הסיום הדרמטי (אם כי בעיני הסיום לא היה מאוד מפתיע).

כך שאם פתחתי בהמלצה של טל ניצן, אסיים בהמלצה עליה ועל התרגום שלה, שהצליח להעביר את המוזיקה הזאת לעברית (ואני יכול רק להניח שזו מלאכה שדרשה מאמץ ורגישות).

ספר מיוחד ומומלץ ביותר.

__________________________

התמימים הקדושים, מיגל דליבס. מספרדית: טל ניצן. הוצאת הספריה החדשה. 146 עמ’.