השבוע הגיע אלי הסיפור הקצר-ארוך הזה של רון דהן – מרכבה – ואף על פי שבדרך כלל אין לי סבלנות לקרוא ספרות ישראלית שמתרחשת באחת המלחמות שלנו, בכל זאת העליתי אותו לקינדל וקראתי אותו אתמול בלילה (בעיקר בגלל שיש לי חיבה לרון ולפעילות שלו).

הסיפור מתואר מנקודת מבטו של חובש במלחמת לבנון השניה; הוא נמצא בעיירה לבנונית שהופצצה לא מכבר, ונע בין החוויות הבנאליות של השהות שם (שיחות עם אברם, המילואימניק שלצידו) למחשבות על העבר, על הבחורות שהוא אוהב, על הטיול שלו בהודו, על ההליך המשפטי שאבא שלו עובר וכד’.

הכתיבה של רון דהן פשוטה וארצית; הוא לא מנסה לכתוב משפטים מורכבים או תיאורים ליריים מופרזים. הוא בעיקר מנסה לתאר חוויה של אדם בתוך האבסורד של המלחמה, אדם שנמצא בסכנת חיים אבל יש לו גם את הכוח להשפיל, להרוג ולגזול אם ירצה בכך. לא מעניין אותו להיות גיבור – הוא שם כי אמרו לו להיות שם.

מלבד הגיבור, יש דמות מרכזית וחשובה נוספת בסיפור והיא אברם – מילואימניק שהיה כבר בכמה מלחמות (לגיבור הדובר זוהי המלחמה הראשונה). אברם הוא דמות כמעט מסורתית בספרות בכלל, ובספרות שמתרחשת בזמן מלחמה בפרט; זו דמות שהיא מצד אחד מעצבנת, גסה ולא מאוד נאורה, ומצד שני יש לה חכמת חיים ותפיסת מציאות מדוייקת וחדה (זורבה היווני?). הנה, למשל, דיאלוג שבו אברם מייצר אמירה חזקה מתוך שיחה בנאלית שנסובה בתחילה על מפקד בשם ארנון שהסתער על בית ונפגע:

“[…] בגלל זה אני אומר לך, תשמור על הביצים שלך. זה כל מה שחשוב במלחמה. אל תהיה גיבור, אל תקפוץ בראש. תוריד את הראש, תסיים את העניין הזה ולך הביתה לחברה שלך.”

“הייתי רוצה לחשוב שיש יותר מזה.”

“כמו מה?”

“לא יודע. ראית איך ישי טיפל בארנון ובפצועים. אין לזה ערך בעיניך?”

“בטח שיש. אבל בסוף כל מלחמה יש פוליטיקאי מזדיין שאומר שזו הייתה טעות”.

וכך דמותו של אברם, המעצבנת והלא כל-כך הגיונית, הופכת דווקא למפוכחת ביותר מבין חיילי המלחמה האבודים. הוא מצליח לשמור על האינדיבידואליות שלו בתוך עולם של פקודות וציות לפקודות, מסתכל למציאות ישר בפנים, ולא מסתנוור מאידיאולוגיות ואחוות לוחמים. מצד שני, הוא גם לא עורק או מנסה לשנות את המציאות באופן מיוחד; הוא פשוט החליט להיות מודע לאבסורד שבו הוא נמצא (ולקראת הסוף אפילו בוחר לייצג את מוסר המלחמה). 

markabe-1-291x396

למרות שאהבתי את הסיפור, היו לי גם כמה השגות לגביו, בעיקר לגבי משפטים מסוימים שחשבתי שאפשר לדייק אותם ולהפוך אותם ליותר “מציאותיים” (כלומר להשתמש בשפה יותר יומיומית של חיילים). אבל אלה לא דברים שמשנים את התמונה הכללית והיא שהסיפור מעניין, חווייתי (במובן זה שהקורא עובר חוויה עם אותם חיילים) ומעורר מחשבה.

ולסיום אתייחס בקצרה לעוד שני אלמנטים שקשורים בסיפור הזה. הראשון – לסיפור מצורפת אחרית דבר מאת יהונתן דיין, שאני מודה ומתוודה – לא קראתי אותה (רק רפרפתי על חלקים קטנים ממנה). והאשמה היא לגמרי בי; תמיד היה לי קשה עם ניתוחים ספרותיים, אף על פי שזה מה שעשיתי כרגע בפוסט הזה (במידה זו או אחרת). ברגע שאני מתחיל להרגיש שמדברים על סמליות ומייחסים משמעות גדולה ורחבה לפרטים זעירים שמופיעים בסיפור – אני חוזר לשיעורי ספרות בתיכון שכל כך שנאתי, ובגללם (ובגלל עוד כמה דברים) תמיד התרחקתי מספרות (עד שהגעתי לצבא ולא הייתה לי טלוויזיה בקרבת מקום). אני בטוח שאחרית הדבר היא חכמה ומלמדת, אבל יש לי מעין אלרגיה לטון ספרותי מסוים ולכן דילגתי עליה ונשארתי רק עם הרשמים שלי מהסיפור – עמכם הסליחה.

העניין השני הוא הקריאה הדיגיטלית. הסיפור מוצע בחינם באתר אינדיבוק, וכאמור אני קראתי אותו אתמול בלילה, במיטה, בחושך גמור, כשרק מכשיר הקינדל שלי פועל ופולט אור שמאפשר לקרוא את הסיפור. לדעתי כדאי לכל אחד לפחות להתנסות בקריאה דיגיטלית – זה זול, אקולוגי ובהרבה מובנים יותר נוח (האותיות גדולות, ברבים מהמכשירים אפשר לקרוא בחושך גמור, וכמובן – אפשר להכיל ספריה שלמה במכשיר אחד ולשאת אותה איתכם לכל מקום). יכול להיות ש”מרכבה” הוא מקום טוב להתחיל בו את ההתנסות הדיגיטלית שלכם.

____________________________

מרכבה, מאת רון דהן (אחרית דבר מאת יהונתן דיין). הוצאת אינדיבוק, 40 עמודים.

לעמוד הסיפור באתר אינדיבוק לחצו כאן