היי רפי, אנחנו נפגשים לרגל השתתפותך בערב הוקרה למשורר הפלסטיני מחמוד דרוויש שיתקיים ביום ראשון הקרוב (13.3) בסוזן דלל. מתי נחשפת לראשונה לשירתו של דרוויש ומה חשבת עליה?

נחשפתי לשירה זו בשנות השמונים בפרסומים בעיתונות היומית ובכתבי העת לספרות ומאוחר יותר בספרים שלמים שראו אור במשך השנים ותורגמו בידי מתרגמים שונים עד לספר המקיף מיצירתו (“חמישים שנות שירה”) שפרסמתי בהוצאתי בתרגומו של פרופ’ ראובן שניר. חשבתי שמדובר בשירה מעולה, בעלת תשוקה לעולם, תחושת יופי נדירה, געגועים כנים וכואבים לבית שאבד, שירה עשירה מבחינת הדגמים הספרותיים שנכתבת מתודעה ערנית מאוד ומלב חם ורגיש. לצד היותו משורר המחאה והקינה על גירוש וגלות, דרויש הוא גם משורר האהבה והנוף, משורר שכותב על ארספואטיקה ואמנות ומנהל דיאלוג עם גדולי המשוררים במאה ה-20 כגון לורקה, אליוט, נרודה ואחרים. 

הערב נערך בחסות המרכז היהודי-ערבי באוניברסיטת חיפה ומתוך תקווה לעודד דו-קיום. לטעמך שירה לאומית (פלסטינית או יהודית) יכולה בכלל לגשר בין עמים?

עליי להדגיש שאוניברסיטת חיפה היא המקום שבו אני מלמד כפרופסור בחוג לספרות עברית והשוואתית, כמו גם במכללת אורנים שבטבעון. יש לי שם סטודנטים יהודים וערבים ואנחנו לומדים ביחד וזה גם המצב בתיכון עירוני ד’ שבתל-אביב. ולשאלתך, דרוויש עצמו ברח מן ההגדרה הכובלת של שירה לאומית ומשורר לאומי וכתב על כך שיר מחאה נפלא שבו הוא מבקש לשיר על הפרטי כשהמבקרים מבקשים שישיר את כאבי עמו. משוררים כותבים מתוך חייהם. הם לא הופכים את עצמם למשוררים לאומיים. זו תמיד הגדרה מבחוץ, תווית שהודבקה להם על כורחם. לו קראו את דרוויש ברצינות ובהרחבה, ולא רק דרך משקפיים לאומיים-פוליטיים, דבר שיוצר פיחות וזילות, היו רואים באיזו מסכת חיים עשירה ומגוונת מדובר. כמה אהבה יש באדם הזה ומה הביא אותו, בחלק משיריו, להתפרצויות הזעם, הכאב ואפילו השנאה. היו שירים קיצוניים שהוא עצמו ידע שאינם מיטב יצירתו ושהם נכתבו ברגעי כעס בלתי נשלטים. האם מיטב משוררינו חסכו את שבטם מאיתנו? אז לא נקרא את “בעיר ההריגה”? איך בדיוק אנחנו מוצגים שם על ידי משוררנו הלאומי?

ועכשיו לעניין אחר – בתור מו”ל (הוצאת קשב לשירה) מה דעתך על חוק הספרים וביטולו האפשרי?

אני יודע שבקרב עמיתי המו”לים, גדולים כקטנים, הדעות חלוקות. כמו”ל של ספרי שירה אני בעד ביטול חוק הספרים. ספרי שירה ממילא אינם רבי-מכר או מכניסים שכר סביר למחבריהם (המתפרנסים העיקריים הם המפיצים והחנויות). אישית הייתי רוצה שיגיעו לכמה שיותר אנשים ואם הנחה שאינה מבזה תעזור בכך הייתי מבקש שההחלטה מה להוזיל ומתי תהיה נתונה בידי.

רפי וייכרט. צילום: דינה גונה

ולסיום הראיון הקצר הזה, תוכל להמליץ על ספרים שאתה אוהב במיוחד ועל ספרים שלא זכו למספיק תהודה למרות שמגיע להם?

אם מדובר בספרים שהייתה לי נגיעה להוצאתם לאור הייתי מבקש לשוב ולהביא לידיעת הקהל את קיומם המופלא של תומס טראנסטרומר, הנובליסט השוודי, של ז’ואן מרגריט, גדול משוררי קטלוניה ושל רוזה אאוסלנדר, המשוררת היהודייה שכתבה גרמנית. אלה אוצרות של שירה. אני נהנה מאוד לקרוא את “אפיגרמות כך ואחרת” (חרגול/מודן) שתרגם עמינדב דיקמן מיוונית, ספר שראה אור ממש לאחרונה. וזה מזכיר לי שהאנתולוגיה המונומנטאלית שלו “בארוקו” (הוצאת כרמל), הכוללת שירים נהדרים מתקופת הבארוק שתורגמו מעשר שפות לא ממש זכתה למה שהייתה ראויה.

***

רפי וייכרט הוא מתרגם, משורר, מסאי, מוציא לאור ופרופסור לספרות. ביום ראשון הקרוב ישתתף במופע מחווה לשירתו של מחמוד דרוושי לכבוד 75 שנה להולדתו של המשורר. האירוע יתקיים בשעה 20:00 במרכז “סוזן דלל” בתל אביב. כרטיסים ניתן לרכוש בקופת סוזן דלל. 

עוד על האירוע (מתוך הקומוניקט): 

מחווה לשירת מחמוד דרוויש

לרגל יום הולדתו ה-75

יום א’, ה-13.3.16 בשעה 20:00 באולם “סוזן דלל” בתל אביב 

האירוע בחסות

המרכז היהודי-ערבי באוניברסיטת חיפה

והמרכז היהודי-ערבי 

לנוכח האלימות הגואה בחודשים האחרונים ברחבי הארץ משוררים, מוסיקאים, שחקנים, אנשי אקדמיה יהודים וערבים חוברים יחדיו לערב מחווה לגדול המשוררים הפלשתינים ממש ביום הולדתו ה-75. זוהי מחווה של הכרה והוקרה ושל הושטת יד לשלום על בסיס של יצירה משותפת והערכה לשירה גדולה שנכתבה בחלקה בגבולות הארץ הזאת ושחלקים ממנה עוסקים בהיסטוריה הפצועה של הסכסוך. האירוע שמתכבד בהשתתפותם של אנשי תרבות ערבים ויהודים ובהם מוזיקאים מעולים, שחקנים נהדרים ומשוררים זוכי פרס ישראל, נועד לחגוג את יצירת דרוויש על כל רבדיה ובכך להביע אמון שיש בסיס לדו קיום בין שני העמים החיים באותה כברת ארץ. 

במחווה שהיא במתכונת ערב שירה ומוסיקה ישתתפו:

יוסף אבו ורדה; מוחמד בכרי; תמר בן-עמי (אהובתו של דרוויש בצעירותם); חיים גורי; נחמיה דגן (קצין חינוך ראשי לשעבר); יאיר דלאל; עימאד דלאל; מאיר ויזלטיר; רפי וייכרט; איציק וינגרטן; מאור זגורי; מיכאל כפיר; עמיר לב; חני ליבנה; אוהד נהרין; רוני סומק; קלימאנס עוואד; לאנא פאהום; שרה פון שוורצה; חיים שנהר; ראובן שניר (מתרגם הספר “מחמוד דרוויש-חמישים שנות שירה”) ואחרים.

עורך: דני הורוביץ      ●      ניהול מוזיקלי: עימאד ויאיר דלאל 

כרטיסים בקופת “סוזן דלל” – טלפון 035105656

 

מחמוד דרוויש (2008-1941) נחשב לאחד מגדולי המשוררים  בתרבות הערבית בכל הזמנים, כמו גם למשורר הנבחר של העם הפלסטיני. נאמר על שירתו של דרוויש ש “היה קפדן בכתיבה שלו על אף שהיה יכול ללוש את השפה כאוות נפשו והיא, השפה, סגדה לו”.

דרוויש זכה לפרסים בינלאומיים רבים, ביניהם: פרס משרד התרבות הצרפתית לתרומה יוצאת דופן לעולם התרבות, פרס לנאן, פרס הנסיך קלאוס ההולנדי ופרסים רבים אחרים. שמונה ספרי שירה משלו תורגמו לעברית, ביניהם: “למה עזבת את הסוס לבדו”, “מצב מצור” ואחרים. בשנת 2015 ראה אור בהוצאת “קשב לשירה” המבחר המקיף ביותר של שירתו – “חמישים שנות שירה”, בתרגומו של פרופ’ ראובן שניר.

אהבה היא כמו בית קפה קטן

אַהֲבָה הִיא כְּמוֹ בֵּית קָפֶה קָטָן בִּרְחוֹב שֶׁל זָרִים

שֶׁפּוֹתֵחַ דַּלְתוֹתָיו לַכֹּל.

כְּמוֹ בֵּית קָפֶה שֶׁמִּתְרַחֵב וּמִצְטַמְצֵם בְּהֶתְאֵם לְמֶזֶג הָאֲוִיר:

גֶּשֶׁם, אוֹרְחָיו מִתְרַבִּים.

מֶזֶג אֲוִיר יַצִּיב, מִשְׁתַּעַמְמִים וּמִתְמַעֲטִים.

אֲנִי כָּאן, הוֹ זָרָה שֶׁלִּי, יוֹשֵׁב בַּפִּנָּה

(מַהוּ צֶבַע עֵינַיִך? מַהוּ שְׁמֵך? וְאֵיךְ

אֶקְרָא לָךְ כְּשֶׁתַּעַבְרִי לְיָדִי בְּעוֹדִי

מַמְתִּין לָךְ?)

אַהֲבָה הִיא כְּמוֹ בֵּית קָפֶה קָטָן, אֲנִי מַזְמִין שְׁתֵּי כּוֹסוֹת

יַיִן, שׁוֹתֶה לְחַיַּי וּלְחַיַּיִךְ, נוֹשֵׂא

שְׁנֵי כּוֹבָעִים וּמִטְרִיָּה, כָּעֵת גָּשׁוּם

יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר בְּכָל יוֹם אַחֵר, אֵינֵךְ נִכְנֶסֶת.

בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר אֲנִי אוֹמֵר לְעַצְמִי: אוּלַי מִי שֶׁחִכִּיתִי לָהּ

בְּעֶצֶם חִכְּתָה לִי אוֹ חִכְּתָה לְגֶבֶר

אַחֵר, חִכְּתָה לָנוּ וְלֹא הִכִּירָה אוֹתוֹ אוֹ אוֹתִי

וְאָמְרָה: אֲנִי כָּאן מַמְתִּינָה לְךָ

(מַהוּ צֶבַע עֵינֶיךָ? אֵיזֶה יַיִן אַתָּה אוֹהֵב?

וּמַהוּ שִׁמְךָ? וְאֵיךְ אֶקְרָא לְךָ כַּאֲשֶׁר

תַּעֲבֹר לְיָדִי)

אַהֲבָה הִיא כְּמוֹ בֵּית קָפֶה קָטָן…