אני יושב עכשיו מול קובץ וורד חדש ולבן ותוהה מה כבר אפשר לכתוב על הספר “על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה” של ריימונד קארבר?; נדמה שכל המילים כבר נאמרו ונכתבו ואין טעם להוסיף אפילו אות. ובכל זאת, קראתי השבוע לראשונה את הקובץ הזה, ואני נוהג לפרסם כאן את הרשמים שלי מהקריאה, אז אנסה לגרד כמה מילים שודאי לא יחדשו דבר.
קודם כל אתחיל מהשורה התחתונה: נהניתי מהקריאה בסיפורים; כולם משרים אווירה דומה של מעין הזדהות וניכור וקרבה וריחוק. פכים קטנים מחיים של אנשים דיי רגילים שגרים במערב ארצות הברית ושקועים עמוק בתוך הצרות והמחשבות שלהם.
הבעיה העיקרית בקריאת הקובץ הזה בשנת 2016 (הספר פורסם לראשונה בשנת 1981) נובעת מכמות החקיינים שקמו לקארבר לאורך השנים; נדמה שמרגע שיצא הקובץ הזה, כולם רצו לכתוב כמו קארבר – משפטים קצרים, כתיבה רזה, אווירה עגמומית שמגלה טפח ומכסה טפחיים. שלא לדבר על כמות הכותרות שנפתחות במילים “על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על…” (בהזדמנות זו אני פונה לעורכי עיתונים ולעורכי ספרים: אולי מספיק להשתמש בזה? מיצינו).
אספתי כמה משפטים כאלה שמייצגים את הכתיבה של קארבר:
“הייתה מין תחושה מוזרה שכעת הכל יכול לקרות אחרי שתפסנו בעצם שהכל כבר קרה”.
מתוך הסיפור “סוכה”.
“אדית פאקר אהבה מוסיקה קלאסית. ג’יימס פאקר לא.”
מתוך הסיפור “אחרי הג’ינס”.
“איש בלי ידיים בא לדלת למכור לי תצלום של הבית שלי.”
מתוך הסיפור “עינית”.
“ידידי מל מק’גינס דיבר. מל מק’גינס הוא קרדיולוג, ולפעמים זה מקנה לו את הזכות.”
מתוך הסיפור “על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה”.
אני מניח שאפשר לזהות אינספור משפטים בסגנון הזה בספרות שנכתבה מאז פרסום הקובץ הזה; וכמו בכל אופנה, גם משהו יפה נמאס כשכולם מתחילים ללבוש אותו (או במקרה הזה – לכתוב אותו).
נושא נוסף שאי אפשר להימנע מלדבר עליו הוא השפעתו הקיצונית של העורך המתולוגי גורדון ליש על קובץ הסיפורים הזה. למען מי שבכל זאת לא שמע על ליש, אספר רק שהוא דגל בעריכה אגרסיבית שקיצצה את סיפוריו של קארבר ביותר ממחצית ולמעשה הוא זה שהפך את כתיבתו של קארבר לסנסציה. (לפני כמה שנים ראה אור בעברית הספר “מתחילים” שמכיל את סיפורי “על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה” בגרסתם המקורית – ספר שאורכו כמובן כפול מהספר שיצא לבסוף לאור – וכאן בקורא בספרים אפילו פרסמנו את הסיפור הראשון מתוכו).
אני יודע שרבים חושבים שהעריכה של גורדון ליש אכזרית מדי ומשטיחה מדי. יכול להיות שזה נכון, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שהיא זו שהפכה את הסיפורים של קארבר לבולטים וייחודיים הרבה יותר בנוף הספרותי של תקופתו. קארבר בלי ליש הוא סופר שכותב סיפורים מעניינים ויפים – אבל העריכה של ליש אפשרה לנו להסתכל על הסיפור הקצר בצורה אחרת, כשלמעשה רוב הסיפור ממשיך להכתב בדמיון שלנו, כמו איזה כתם רורשאך ספרותי. במובן מסוים ליש הקריב את קארבר “האמיתי” ויצר ממנו סופר קצת אחר בעל סגנון כתיבה ייחודי הרבה יותר מזה של קארבר “המקורי” (לאו דווקא טוב יותר – אלא מיוחד יותר).
כאמור, נהניתי מהקריאה, אף על פי שבעת כתיבת שורות אלה, יומיים אחרי שסיימתי לקרוא בספר, אני כמעט לא זוכר אף סיפור מבלי לגשת ולקרוא בו כמה מילים. אני זוכר בעיקר תמונות: שני גברים נשואים שנוסעים באוטו ומתחילים עם שתי צעירות שרוכבות על אופניים בצד הכביש (סוף מפתיע); סיפור על איש שניסה לגדל דגים בבריכה מלאכותית בחצר הבית שלו; זוג נואפים שנתפסים על חם; שני זוגות חברים שיושבים ומדברים על אהבה וכו’. אבל חשוב מכך – אני זוכר את האווירה ששרתה עלי בעת קריאת הסיפור – אווירה מיוחדת ועמוקה שרק ספרים טובים מסוגלים לספק.
כך שבסיכומו של דבר, לטעמי הספר הזה הוא בבחינת קריאת חובה. ראוי ורצוי להכיר אותו. עם זאת הייתי מוסיף להמלצה הזאת כוכבית המיועדת לאנשים כותבים: אם אתם אוהבים לכתוב, כדאי שתקראו את הספר ותשכחו מיד את מה שקראתם; יש לספר הזה נטייה לעורר את יצר החקיינות, ואין דבר מעיק יותר מנסיון לשחזר הצלחה אמנותית של מישהו אחר.
_________________________
על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה, ריימונד קארבר. מאנגלית: משה רון. הוצאת עם עובד. 142 עמ’.
כדאי גם לראות את הסרט “תמונות קצרות” של רוברט אלטמן, שעושה שימוש סינמטי יפה בכמה מהסיפורים של קארבר.
תודה על ההמלצה ועל העצה.
[…] בקורא בספרים: כמה דברים שכתבתי על הספר "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו …; השאלון עם ג'ואנה קאנון, מחברת הספר "הצרה עם עזים […]
[…] לקריאת הביקורת המלאה לחצו כאן. […]