סיפור קצר: “מנגינת הלב” מאת רותי לקס

הפסנתר אותו פסנתר, הבית אותו בית, את כולם הכירה היטב, מקרוב. כל אלה היו אמורים להשרות עליה ביטחון, מהסוג שמגיע עם הכרות קרובה וקבועה. פעמיים בשבוע ביקרה כאן, נודדת עד לסלון הזה, בשני אוטובוסים. משתדלת לא להחמיץ את הראשון כדי שהשני לא יחמוק ממנה ותאלץ להופיע בביתה של יוליה בפנים חפויות. מסבירה למורתה חמורת הסבר, ששוב האוטובוסים, ושוב רצה אחריהם, ושוב סגר הנהג את דלתות הברזל האדומות ממש על קצה אפה.

ויוליה, היא לא אהבה תירוצים. וכך גם הייתה אומרת.

“אצלי אסתי מתוקה שלי, התירוצים האלה לא מתקבלים. השיעור שלנו מתחיל בחמש ובחמש ודקה אני כבר לא מרוצה. לא מרוצה בכלל.”, כך הייתה אומרת, מנענעת מצד לצד את שערה השחור, הצבוע בגוונים בוהקים, כך הסבירה לה ליזה חברתה שהייתה מגיעה לשיעור בשעה שאחריה והייתה נאלצת לעיתים להמתין כדי לספוג את איחוריה שלה.

ובכל פעם שאחרה, אחרי נדנוד השיער השחור, הפנים הזועפות והעיניים המתכווצות, בכל זאת היו יוליה והיא מתיישבות לצד הפסנתר השחור כשערה של מורתה. מונח בפינתו המרוחקת של הסלון הקודר. זה שספותיו חומות וכהות, השטיח הפרוס לרגליהן גם הוא בגווני חום עוטף, והתמונות, ארוכות ורחבות, פזורות על פני קירות לבנים, כולן של נופים אחרים, לא מוכרים, מושלגים, רחוקים.

ושם ליד הפסנתר השחור, בפינת הסלון המוסקבאי, שם הייתה מלמדת אותה יוליה את הקסם. קסם הנגינה. תו ועוד תו, יצירה אחר יצירה. באך, בטהובן, צועדים בסח, זה אחר זה, מעלים את דרגת הקושי, את הצורך בתרגול, את ההכרח לא להיכנע, אליהם ואל ליוליה על שערה המקפץ.

“את יכולה, אני בטוחה, קצת יותר להתאמן בבית שלך אסתי, וזה יהיה לך בקלי קלות”, יוליה התעקשה והיא, על צמותיה הבהירות, חצאיות הג’ינס הארוכות וחולצות הטריקו הישראליות הייתה מנידה בראשה, חוזרת הביתה בשני האוטובוסים הנדרשים ומשתדלת כל כך. מוותרת לעיתים על סרט בקבוצת בנות צחקנית, על ביקור אצל בני הדודים, על צפייה בטלוויזיה. מתאמנת. מחכה לראות את עיניה הכהות של יוליה מאשרות. מהנהנות. נותנות את הגיבוי המיוחל.

ובסוף זה היה מגיע.

בסגנון יוליה כמובן.

“יפה אסתי מותק. ועכשיו את מוכנה למשהו יותר קשה.” כך בשתי מילים, ממשיכה הלאה, לא מצליחה בכל זאת לגמרי להסוות את שביעות רצונה מהילדה בת השתיים עשרה. בהירת השיער, שהזכירה לה כל כך ילדות משם, מהבית, מרחובותיה של מוסקבה שלה.

וגם על היצירה הזו, זו שהייתה אמורה לנגן עכשיו, עבדו כך בדיוק.

יוליה ממריצה, מצליפה, נוזפת.

ואסתי משתדלת, מתאמנת, מוותרת על בילויים משפחתיים, גלידות תל חנן חיפאיות, על הכל.

והיא ידעה לנגן אותה, את יצירתו של שופן. כמו את כף ידה הכירה את תנועות הידיים הנדרשות על פני הקלידים הלבנים והשחורים השוכנים זה לצד זה בשלום. הכירה את המקצב, את התנועתיות הנדרשת, את רכינת הגוף הכרוכה במאמץ בחלקים מסוימים של היצירה. הכל ידעה. ובאופן מושלם.

אפילו יוליה חרגה ממנהגה הפעם הזו ואמרה לה לפני בוא הקונצרט:

“אסתי את מוכנה לגמרי, ההורים שלך ושל כל תלמידים האחרים שלי יהיו המומים שככה מנגנת ילדה ישראלית”, נפלט לה ליוליה, אבל אסתי הבינה שזו כנראה המחמאה הכי גדולה שתוכל לתת למי מתלמידיה.

עכשיו, בשמלה ירוקה המגיעה עד לקצה ברכיה, חושפת רגל לבנה עטופה בגרביון לבן וחגיגי, שערה הבהיר אסוף לאחור, מהוק בסרט לבן, נעלי הבובה הבהירות לרגליה, התיישבה אל מול הפסנתר השחור, הושיטה את ידיה לפנים מניחה אותם במקום המתאים, במרכזו של הפסנתר המוכר, מביטה לרגע סביב, תחילה מבחינה בפנים האוהבות של הוריה, נושמת נשימה עמוקה, מביטה ביוליה שישבה מאחוריה על כיסא העץ הכבד שהוזז אחר כבוד, לרגל המאורע, אל מאחוריה גבם של התלמידים, כל אלה שסיימו עוד שנת לימודים וכעת היו ישובים בסלון של יוליה, צריכים להפגין את כישוריהם ואת תמורת המזומנים הרבים ששילמו הוריהם תמורת יכולת הנגינה הנרכשת.

‘זהו זה’, אמרה לעצמה, ‘עכשיו אני אמורה להתחיל לנגן, לתת לאצבעות לעשות את העבודה, לחבר בינהן לבין המח, זה שכבר יודע כל תו וכל תנועת יד נדרשת לביצוע מושלם של היצירה הזו, בעל פה’. ‘אני יכולה’ המשיכה למלמל כמעט בקול, מביטה שוב סביב, מחפשת את מבטה התומך של אמה. נתקלת בדרך בעיניהן הבוחנות של כל ההורים האחרים, אלה שבאו לצפות בעצם רק בילדם שלהם ובדרך ישבו כאן עכשיו, נאלצים להאזין גם לה, בוודאי משועממים, בוודאי מחכים שתסיים והכוכב האמיתי שהגיעו לראות יקום מן הכיסא שלצדם ויפגין את כישורי הנגינה הנדירים שלו.

‘ואני, אני בכלל לא יודעת לנגן’, המשיכו הקולות בראשה לרפות את ידיה הממאנות לנגן. ‘למה שיקשיבו לי עכשיו דקות ארוכות, חוזרת ומתקנת את עצמי, חוזרת ומנסה להפגין את יכולת הנגינה הלא קיימת’, כך, זו אחר זו, המחשבות המחלישות, המרפות ידיים, המונעות ממנה להתחיל.

“אסתי מתוקה, את יכולה להתחיל”, יוליה מאחוריה, מבחינה בהתמהמהות של תלמידתה המשובחת, חוששת מעט לבאות, מנסה לדחוף אותה אל מעבר לפחד, אל המקום שבו תתחיל לנגן והחששות ייעלמו כלא היו.

אבל היא, היא הייתה אחרת.

תמיד ידעה. תמיד הרגישה. תמיד היה גם מי שיאמר לה.

“כמה היא עדינה הילדה שלכם”, דודים, מורים, הורים של אחרים.

“כמה עדינים פניה ונשמתה”, סבים וסבתות, מכרים וחברים.

וכאן עכשיו, בסלון הקודר, יוליה מאחוריה ולפניה תהום, תהום של פחד, תהום של חשש לטעות, חשש לעשות צחוק מעצמה מול עיניהם המשועממות של הורי הילדים האחרים, כאן, ברגע הזה, לא הייתה יכולה להתגבר, על העדינות הזו, הרגישות, הפחד לטעות. הפחד להיכשל.

“אני מצטערת” שמעה את עצמה אומרת, כאילו מתוך ראשה של ילדה אחרת בשמלה ירוקה שהתיישבה לצידה, “אני לא יכולה יוליה, לא יכולה”.

הדמעות כבר החלו לזלוג, והיא, איתן יחד, כבר עמדה בפתח הבית, פותחת את הדלת החומה והכבדה, יוצאת בריצה אל חדר המדרגות ומשם אל הרחוב.

“אסתי, חכי, אסתי מותק” אימא ואבא, מיד אחריה, מנסים להדביק את הקצב של הנערה הדקיקה והזריזה. מגיעים אליה בכל זאת אחרי עוד דקה של מרדף מדומה, מניחים יד, מנסים להבין.

“מה קרה יפה שלי?” אבא שלה החסון, שאינו חושש מאיש, איך תסביר לו ממה נבהלה כל כך.

“זה בסדר, זה לא נורא, יהיו עוד הזדמנויות”, אימא שלה, אחריו, מנסה לעודד, מזכירה לה את מה שידעה, שממנו חששה מאז ומעולם, ידעה שיהיו עוד הזדמנויות, עוד קונצרטים בסלון של יוליה, בוודאי, אבל גם אירועים רבים אחרים, כאלה שתצטרך לעמוד מולם, להשתיק את הפחד מרפה הידיים שבראשה, להניח שתי ידיים בוטחות על קלידי החיים – ולהתחיל לנגן.

***

רותי לקס, עורכת וכותבת, בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה ותואר שני בייעוץ חינוכי. עוסקת בליווי כותבים והנחיית סדנאות כתיבה. פרסמה עד היום שני ספרים: “עד שתגיעי למקומה” ו-“אנשים שצריך לשכוח”.

עורכת מדור הסיפורים הקצרים ב”קורא בספרים” היא תמי לבנת מלכה. 

סיפורים ניתן לשלוח למייל הבא: tammymalka@gmail.com