מאז שפתחתי את “קורא בספרים” פרסמתי לא מעט רשימות על קלאסיקות ספרותיות, וכמעט בכל פעם שהיו לי דברי ביקורת על הספרים הללו קיבלתי תגובות שהאשימו אותי באנכרוניזם. אז לפני שאגש לכתוב על “גיבור דורנו”, שעליו דווקא יש לי בעיקר דברים טובים להגיד, חשוב לי להדגיש שהאנכרוניזם בביקורת שלי הוא כמעט מכוון; להבדיל מחוקרים אקדמיים שמנסים לבחון מקורות טקסטואליים מתוך התקופה בה הם נכתבו, כשאני מפרסם כאן ביקורות על קלאסיקות ספרותיות, אני משתדל דווקא לברר האם או עד כמה הטקסט הזה רלוונטי לקוראים בני ימינו (אני לא מזלזל בחשיבות העצומה של בחינת טקסט ביחס לתקופה בה נכתב – זה פשוט לא מה שאני שואף לו בבמה הספציפית הזאת).

ועכשיו אחזור לספר שלשמו התכנסו כאן.

בניגוד לרבים מחבריו לספרות המאה ה-19, “גיבור דורנו” של הסופר והמשורר הרוסי מיכאיל לרמונטוב, הוא ספר קולח ומעניין גם לקורא בן המאה ה-21. הוא כתוב בגוף ראשון, יש בו מספר דמויות מצומצם, מתוארים בו נופים אקזוטיים ובעיקר – אין בו תיאורים ארכניים של שיחות סלון בין אצילים שונים. אבל אולי אחת המעלות הגדולות ביותר שלו, מלבד הכתיבה והדמויות, טמונה דווקא במבנה הספרותי שלו.

בקצרה, גיבור דורנו מספר את סיפורו של קצין רוסי בשם פצ’ורין, שהמתרגמת נילי מירסקי מתארת אותו כ-“גבר פטאלי אפוף חידה, ציני, אדיש, שׂבע תענוגות, המפיג את שעמומו באהבהבים ובהרפתקאות”. אולם אנחנו מתוודעים אליו רק בדרך עקיפה, משום שהמספר שלנו הוא אדם אחר שנוסע בערבות גרוזיה והקווקאז וכדרך מקרה שומע על מעלליו של פצ’ורין. אחרי כ-70 עמודים בספר, שבמהלכן שמע המספר על פצ’ורין, הוא פוגש בפצ’ורין עצמו לכמה רגעים, ומקבל לידיו את יומנו; מעתה ועד סוף הספר נקרא מתוך יומנו של פצ’ורין – כלומר פצ’ורין הופך להיות המספר.

המבנה המיוחד הזה מאפשר לנו, הקוראים, לבחון את אישיותו של פצ’ורין מזויות שונות, כמו גם את התקופה והאווירה שבהן מתרחש הסיפור.

ופצ’ורין הוא אכן דמות מורכבת. הוא חכם ומהיר מחשבה, אך גם אדם שפוגע בזולת ומתעלל באחרים מתוך שעמום וצורך בריגושים. אולם אי אפשר לומר בפה מלא שפצ’ורין הוא נבל מרושע או שטני או סדיסט מוחלט, ומכאן גם מורכבותו. לאורך הספר אנחנו מזדהים איתו וסולדים ממנו לסירוגין.

גם בבחירה של לרמונטוב לקרוא לפצ’ורין “גיבור דורנו” יש מן המורכבות. האם הוא חושב שזהו הגבר האידיאלי, או שהבחירה בו כגיבור הדור היא בבחינת “פני הדור כפני פצ’ורין”/”אנחנו דור מזוין”? לרמונטוב לא מקל עלינו את המלאכה, כשבהקדמה ליומנו של פצ’ורין, שמובאת מפי המספר, הוא כותב: “אפשר שאי-אלה קוראים ירצו לשמוע את דעתי על אופיו של פצ’ורין. תשובתי – שמו של הספר הזה. – ‘הרי זו אירוניה מרושעת,’ יגידו. – איני בטוח בכך”.

481625301000100490764no

אם חיפשתם ביקורת אנכרוניסטית, אגיד שהדרך בה נשים מיוצגות בספר היא שטחית ופוגענית ברוב המקרים. לכאורה אלו הם סממני התקופה ואין טעם לבקר זאת (ואני אכן לא אבקר את לרמונטוב על כך), אבל אני מניח שיש קוראים בני זמננו שיתקשו לאהוב ספר – לא משנה מתי נכתב – שנשים משמשות בו בעיקר ככלי משחק בין גברים. עם זאת, חשוב לציין שנשים מובאות בספר מבעד לנקודות מבטם של פצ’ורין (טיפוס בעייתי כפי שצוין) והמספר (שהוא גבר בן המאה ה-19), כך שאפשר לראות בכך ריאליזם ספרותי שמעביר את דרך התנהגותם ומחשבותיהם של בני התקופה, ולאו דווקא מאפיין ספרותי של לרמונטוב עצמו.

בהקשר הזה, חלק מהתובנות של פצ’ורין לגבי נשים מוכרות לנו מסיטקומים וסטנדאפיסטים בני דורנו, כמו למשל הטיעון לפיו ככל שגבר יתעלם מאישה, כך היא תהיה מעוניינת בו יותר.

 

 

על כל פנים, מעבר לניתוחים המבניים ולביקורת האנכרוניסטית, “גיבור דורנו” הוא פשוט רומן מעניין שכיף לקרוא. לא רבים הם הסופרים בני המאה ה-19 שכתיבתם קולחת גם בעיני קוראים בני זמננו. בהזדמנות זו כדאי להחמיא (כמעט כרגיל) לנילי מירסקי שהצליחה גם הפעם לתרגם קלאסיקה רוסית לעברית יפה ובהירה.

ובאשר ללרמונטוב – כדאי לדעת שכמו רבים מהגאונים, גם הוא מת בגיל 27; אולם שלא כגיבורי הדורות האחרונים, הוא לא מת ממנת יתר, כי אם בדו-קרב – צורת המוות היאה ביותר לגיבורי תרבות של המאה ה-19.

___________________________

גיבור דורנו, מיכאיל לרמונטוב. מרוסית: נילי מירסקי. הוצאת אחוזת בית. 207 עמ’.