ברוכים הבאים לפינה של איציק חנונא. 

איציק הוא חירש מלידה ועיוור מגיל 11, ולפני כמה חודשים הוא פנה אלי במייל וסיפר לי שהוא אוהב לקרוא ושהוא ישמח לכתוב על ספרים עבור קורא בספרים. כמובן שמיד הסכמתי, ומאז פרסמתי כבר כמה מאמרים שלו בבלוג ובפייסבוק. השבוע תוכלו לקרוא על המפגש שהיה לו עם הסופר עמוס קולק. 

חוץ מזה, תוכלו לראות את איציק בהצגות של תיאטרון “נא לגעת” ביפו והוא מזמין את מי שמעוניין לשלוח לו מייל (שם הכי נוח לו לקרוא בעזרת תוכנה מיוחדת שמותקנת לו במחשב ומעבירה את האותיות לברייל) ולשוחח איתו על ספרים או על דברים אחרים (אם הוא יאהב אתכם אולי הוא גם יזמין אתכם לפגוש אותו 🙂 ) 

זו כתובת המייל שלו: itzik003@gmail.com.

ועכשיו הבמה עוברת לאיציק: 

אני ועמוס קולק

אחד הסופרים עמו נפגשתי שאל אותי האם כשהייתי שומע הייתי שונה?

זו שאלה שמעסיקה את מחשבתי.

במאמרי “השתיקה של יורם קניוק” תיארתי איך התחלתי לראות דברם בצורה מופשטת. אולי עקרונית לא הייתי שונה, אבל ראיתי את הדברים בצורה עמוקה.

כך למשל הרצון להכיר אנשים. גם כששמעתי השתוקקתי להכיר אנשים, אך לא ציפיתי לקשר.

אבי הכיר לי את הזמרת אירית זמנטנר ואת דן שילון והיו אלה היכרויות חטופות – הם אמרו לי משפט וכל אחד הלך לדרכו.

מצד שני כשהתחרשתי הרגשתי כמה אני זקוק לקשרים ואני שמח שהתעקשתי למרות שלא תמיד זה היה קל. כך גם הסיפור עם עמוס קולק.

כשהייתי בכיתה ח’, המורה סיפרה לי שהיא קוראת ספר של עמוס קולק בשם “אל תשאלי אם אני אוהב”. היום, בדיעבד, אני מודה לה על שסיפרה לי על כך.

התחלתי להתעניין בו. שאלתי עליו חבר והוא לא החמיא לו במיוחד – אמר שקולק ברח לחו”ל כי פחד ממלחמות ועוד.

אבל אני המשכתי לחשוב עליו.

סופר מסויים עמו נפגשתי ניסה להניא אותי מלקרוא את ספריו של קולק. לדבריו הוא כתב רק בשביל כסף.

אבל אני לא ויתרתי.

באותם ימים כשהייתי בן ארבע עשרה לא היה לי קשר ישיר עם הספריה. הייתי ביישן ולא נהגתי לקחת איתי דף בכיס. גם לא נהגתי לגשת לאנשים שאינני מכיר. הייתי מקריא לאבי רשימה של ספרים והוא היה רושם. היתה אז שוטרת שעבדה עם אבי במשטרה שמאד אהבה אותי והביאה לי ספרים לא רק משום שאבי ביקש אלא משום שהיא רצתה שיהיה לי טוב.

באותו יום כשנתתי את הדף עם שני הספרים של עמוס – “הנערה שהביאה את המלחמה” ו”אל תשאלי אם אני אוהב” – שאלתי אותה אם יש ספרים של עמוס קולק. היא השיבה בחיוב. קשה לי לתאר את ההתרגשות שאחזה בי. עד היום אני לא יודע מה גרם לי להתרגשות. אולי זה שוב היה אחד מאותם רגשות מופלאים, מעיין נבואת לב על קשר שיתרקם ביום מן הימים.

איציק קורא ספר בברייל

בדיעבד הספר “הנערה שהביאה את המלחמה” נראה לי קצת מוזר. המאורעות בו התרחשו בערבוביה. מדובר שם על בחור תמהוני שאהב מלחמות, ולאחר מלחמה דמיונית עם מצרים האמריקאים ניסו להרוג אותו.

אחרי הספר הזה רציתי לקרוא את “אל תשאלי אם אני אוהב”. ביקשתי כמה פעמים (ואגב אני אלוף  בנדנודים וזה הרבה פעמים משתלם לי).

כשקיבלתי את הספר הוא עשה עלי רושם רב. במשך השנים קראתי אותו שלוש פעמים.

גיבור הספר, אסף, הוא (בדומה למחבר שהוא בנו של טדי קולק –  ראש עיריית ירושלים המנוח) בנו של מעיין איש עסקים. אבל הוא מתעב את כל מה שאביו מייצג. אביו רוצה להכניסו לפוליטיקה והוא סולד מזה.

הספר למעשה מתאר את המציאות של שנות השבעים על רקע מלחמת ההתשה ודור האבות על אכזבותיו מול שאיפותיו של דור הבנים. הגיבור, אסף, מתבטא בצורה בוטה ויהירה משהו. אבל מתחת לזה (ואולי דווקא בגלל זה) מסתתרים רגשות עוצמתיים ואנושיים.

לאסף יש חבר – רם. רם יקר לליבו. לכאורה זהו בחור רגיל, אך למעשה מתקיים בו המשפט “הדבר החשוב  סמוי מן העין”; שכן, הסחבה שאסף אהב אותו היתה שהוא גילה בו דברים שאחרים לא גילו. כאשר רם מת (נהרג במרדף אחרי מחבלים) אסף מתאהב בבחורה אמרקיאית ומתחתן איתה.

הבוטות שבה הוא מתבטא מחפה על מצוקתו, על הפחד שאנשים שהוא אוהב יעלמו לו – פחד שלמרבה הצער מתגשם.

אחרי שקראתי את הספר הזה הרגשתי שאני חייב לדבר איתו. דמיינתי שאנחנו נפגשים והוא מדבר איתי עם הדף – אני שואל והוא עונה.

כתבתי לו מכתב והוא כתב לי שהוא מחכה לשמוע ממני בעניין. לצערי הפגישה אז לא התממשה כי הוא היה הרבה בנסיעות. הדבר גרם למתחים ביני לבין אבי ז”ל; אבי טען שעמוס לא שירת בצה”ל (טענה שאגב היתה חסרת בסיס) ושהוא ברח לחול במלחמת ששת הימים (עוד טענה שלא היה לה בסיס). כשהוא אמר זאת התקומם בי משהו. הרגשתי את עמוס לבד, סופג את כל העלבונות. משהו בי ביקש לתבוע את עלבונו.

אמרתי לאבא “לא נכון, הוא שירת”. אבא התעצבן “בסדר, שיחפש לו תירוצים”.

אבל אני לא חיפשתי תירוצים. ידעתי שכל השמועות לא נכונות. שמעתי עליו מעוד סופרים דברים שאני היום פשוט מתבייש לחזור עליהם.

אבל לא ויתרתי. האמנתי שעמוס הוא אדם רגיש ואני עוד אפגוש אותו.

חלפו שנים. חיי עברו הרבה טלטלות. אבל בין לבין זכרתי את עמוס ואת רצוני לפגוש אותו.

ואז בא מפנה – בזכות נא לגעת.

באחת ההצגות פגשתי בחורה. ניהלתי איתה התכתבות. התברר לי שהיא נכדתו של טדי קולק, כלומר אחיניתו של עמוס. לא פיתחתי ציפיות, אבל החלטתי לנסות.

כתבתי לה כמה אני רוצה להפגש עם עמוס דודה. היא כתבה לי שתדבר איתו ושהיא נתנה לו את האימייל שלי. די חששתי שהוא לא יעשה בו שימוש.

עד הערב הבלתי נשכח ההוא.

אותו ערב פתחתי את המחשב כרגיל.  לפתע מצאתי אימייל שבו כתובות המילים הבאות:

“לאיציק,

שמעתי עליך מאחייניתי. אני זוכר שרצית ליצור איתי קשר בשנים הקודמות. זה התפקשש באשמתי.

אשמח להפגש איתך אם תגיד לי לאן לבוא.

בתקווה לידידות שלא התממשה והפעם תתממש,

עמוס קולק.”

קשה לי לתאר את ההתרגשות שאחזה בי. ניהלנו התכתבות וקבענו פגישה.

עמוס קולק. צילום: אסנת שלו-קולק

באותו בוקר היה מבול אבל עמוס בא. ניהלנו שיחה:

אני: רציתי להפגש איתך כבר מזמן.

עמוס: זכרתי אותך כל השנים. הרגשתי לא נוח עם זה שאיבדתי אותך.

אני: איך בא לך הרעיון לכתוב את “אל תשאלי אם אני אוהב”?

עמוס: חלק מבוסס על חיי וחלק על דמיון.

אני: האם גם לך היה חבר שנפל כמו לגיבור?

עמוס: כן (וכאן הוא נקב בשמו שלא אחזור עליו מטעמים מובנים).

אני: בספר “הנה אחרי שתלו אותו” שבו מובאים האמת והדימיון של “אל תשאלי אם אני אוהב” – היה שם בחור בשם ג’ון ביקסבי שניסה להתקרב לאורן הגיבור. מדוע בסוף הוא ניסה להרוג אותו?

עמוס: ביקסבי היה מתוסבך.

אני: האם היתה דמות כזו.

עמוס: הוא היה מבוסס על שתי דמויות.

אני: אל תיעלב, אבל היו שמועות שבמלחמת ששת הימים היית בחו”ל. מה עשית אז?

עמוס: הייתי בארץ בצבא.

אני: מה עשית במלחמת יום הכיפורים?

עמוס: צלחתי את התעלה.

כך המשכנו לשוחח. סיפרתי לו שאני רוצה בת-זוג. הוא כל הזמן הקשיב ועודד אותי. אמר שהוא מאמין שתהיה לי בת-זוג כי יש לי הרבה מה לתת.

אחרי שהוא הלך זה לא היה סוף הסיפור. המשכנו להתכתב. אני זוכר שאחרי שלא שמעתי ממנו זמן מה, הוא כתב לי “אני לא מאלה המנתקים סתם”. וכאן בא החלק המרגש ביותר. באחת השבתות אחר הצהרים ישבתי ושוחחתי עם המדריכה בהוסטל, ופתאום היא אמרה: “עמוס פה”.

“מה? לא הבנתי”.

“עמוס קולק פה”.

והוא באמת הגיע, הוא עשה לי הפתעה. נפגשתי כבר עם הרבה מאוד סופרים, ואף אחד לא בא לבקר אותי בשבת. עמוס היה הראשון. עכשיו אני כל כך שמח שלא הקשבתי לכל הרכילות שהיה בה הרבה זדון. אמרתי לו שאבי טעה, וחבל שלא יכולתי לחלוק עמו את החוויה, אני בטוח שהוא היה שמח.

אבל הוא רואה את זה מלמעלה ואני שומע אותו אומר “טוב מאוד, טוב מאוד”.

עכשיו אנחנו רואים מה כוחם של ספרים, מה כוחה של נחישות ודבקות במטרה ומה כוחו של מקום מדהים כמו “נא לגעת”, שבין כל הדברים שקיבלתי ממנו, הצלחתי להגשים בזכותו את חלומי ולהכיר את ידידי היקר, הסופר והאדם עמוס קולק.

כתב: איציק חנונא.

איציק כותב במחשב שלו וקורא בעזרת צג מיוחד שממיר את הכיתוב על המסך לברייל