מיכאל ממליץ על “חזיונות שווא” מאת ברנלף (עם עובד, מהולנדית: רן הכהן)

“זהו תהליך שאיני יכול לעצור, מפני שהתהליך הזה הוא אני. אתה חושב ‘אני’, ‘הגוף שלי’, ‘הנפש שלי’ אבל אלה רק מילים. פעם הן הגנו עליי. כשעוד לא היה לי את זה. אבל עכשיו יש בתוכי כוח חזק יותר, כוח קובע, ואי אפשר להתנגד לו.”

זהו ספר יפה מאוד ועצוב מאוד.
מארטן קליין, הולנדי המתגורר בעיירת חוף במסצ’וסטס, הולך ומאבד את זכרונו. אנחנו, הקוראים, מלווים אותו בתהליך המכעיס הזה. בהתחלה מדובר בעניינים של מה בכך: מילה בתשבץ נשמטת מהזיכרון, היכן הניח את הפטיש, או האם כבר הביא את עצי ההסקה – או שמא היה זה אתמול. גם הבית הופך להיות זר (המחשבות על הבית חוזרות שוב ושוב בספר והוא הופך לדימוי לזכרונו של מארטן):

“חדרים אמורים להיות ודאות מוחלטת. האופן שבו הם מתחברים זה לזה אמור להיות קבוע אחת ולתמיד. היכולת לפתוח דלת אמורה להיות מובנת מאליה. לא כרוכה בפחד ובאי-ודאות מכיוון שאין לך מושג מה תמצא מאחוריה.”

אבל הימים חולפים, וכך גם זכרונותיו, והעבר וההווה הופכים לבליל שלא ניתן להפריד לפרטיו. מה שלום הכלב שלך, שואל מארטן את בן השכנים, ולא יודע שהכלב מת לפני זמן רב; הילדים עדיין לא חזרו מבית הספר (אבל למעשה הם כבר בוגרים ומתגוררים בהולנד); אחד הטיולים עם הכלב הופך להליכה לישיבת עבודה חשובה.

“אני שותק. שיחות כאלה, כמעט ללא מוצא, מתרבות והולכות. כל הזמן חסרות לי חוליות. אם שמים לב ומקשיבים אפשר לשחזר לא מעט, מספיק כדי להעמיד פנים שהבנת הכל, אבל לפעמים נפערים חורים כאלה, שאפשר לסתום אותם רק בשתיקה, בהעמדת פנים שלא הבנת.”

ממעל הכל הוא מתרחק מאשתו ורה, שהיא, אולי, הגיבורה האמיתית של הספר הזה והדמות שאיתה הזדהיתי במהלך הקריאה. מארטן מאבד את אחיזתו במציאות (מעניין: האם השם “ורה” נבחר כי הוא נגזרת של “וריטאס”, אמת?) אבל הוא הולך ונמהל עם הילד שהיה פעם, וההתנהלות שלו בעולם הופכת להיות תלויה באחרים, כמו זו של ילד; לכן אצל מארטן יש השלמה עם המצב, אך אצל ורה, מטבע הדברים, תחושת חוסר האונים משתקת ממש.

השכחה האיטית, המזדחלת, היא מלאכת מחשבת אמיתית של כתיבה. הפרטים המתחלפים הם זעירים, ובעמודים הראשונים דפדפתי לאחור כמה פעמים כדי לוודא שאני עצמי זוכר אותם לאשורם. תחבולה ספרותית? גם אם כן, היא מבוצעת ביד אמן.

מיכאל 25

אורה ממליצה על “אישה בורחת מבשורה” מאת דויד גרוסמן (הספריה החדשה)

רבות דובר על נסיבות כתיבתו של הספר הזה, ועל נפילתו בקרב של אורי גרוסמן ז”ל, בנו של הסופר. לקורא התמים, הקורא את הספר בלי להכיר את הרקע, מזומן סוף פתוח. מצד אחד החרדה לבן החייל היוצא לקרב, הפחד מפני כל נקישה בדלת, שמא אנשי קצין העיר עומדים מעברה השני, ובשורת מוות בפיהם. מצד שני, הספר מסתיים כשבשורה זו עדיין לא הגיעה ואולי גם לא תגיע, ואולי ישוב  הבן, עופר, בשלום.

הסיפור, בקיצור, הוא על משולש אוהבים – אורה, אברם ואילן, תלמידי תיכון הנפגשים בזמן מלחמת ששת הימים, על מה שקרה להם במלחמת יום הכיפורים, ועל השלכותיה של המלחמה הזאת על חייהם עד ימינו אלה, בשנות האלפיים.

הספר רחב יריעה, למעלה משש מאות עמודים, ויש בו מהכל כמעט. יש בו תיאור  קצר ויפהפה איך אברם “כותב את אורה בעירום”, או תיאור ארוך על “עבודת המשפחה” – העבודה היומיומית, הסיזיפית, להחזיק רקמה משפחתית בתוך המציאות הישראלית, ובתוך סבכת הקשרים האישיים, מה גם שאילן, בעלה של אורה, מגדל כבן ביולוגי, ילד שאינו שלו (מוטיב חוזר, אגב, אצל גרוסמן).

אבל אני חוזרת שוב ושוב אל הקטעים על מלחמת יום הכיפורים, אל החיילים  שננטשו על גדת התעלה, אל החיילים המתחננים על חייהם, אל החיילים הפוחדים פחד מוות.

הטירונות של החיילים הקרביים היא ארוכה מאוד,  והיא נועדה לא רק לאמן אותם בשימוש בנשק ותרגילי תקיפת יעד. היא נועדה גם לאמן אדם לתפקד בניגוד לאינסטינקט המורה לו להתרחק מסכנה,  ובמקום זה להסתער מולה, תוך סיכון החיים ואף הקרבתם. אבל בתאורי המלחמה שבספר כבר אין מפקד שצועק “אחרי” (וגם לא “קדימה”), אלא איש לגורלו. כבר אין שדה קרב, אלא מטווח, ומי שבטחת בו – בוגד. לא בכדי שואל אברם, בשובו מהשבי, אם “עוד יש ישראל”?

ולא בכדי מתחיל הסיפור בהאפלה של מלחמת ששת הימים. מלחמה שבה, לדעת החוקרים, “הארץ שינתה פניה” (תום שגב), ולא בכדי שיאו של הסיפור במלחמת יום הכיפורים.

פעמים רבות סירבו אנשים, בעיקר נשים, להמלצתי לקרוא את הספר הזה והסבירו לי ש”זה קשה מדי” ושבדיוק יש להם בן חייל… אבל אם תאבי חיים אנו, ואם אנו רוצים לשבור את מעגל המלחמות, המבצעים הצבאיים, האינתיפאדות וגלי  הטרור, אלו הספרים שעלינו לקרוא.

אורה 25

 

 

***

 

מילתא – חנות ספרים, יעקב 36, רחובות. טל. 08-6498979.

דוא”ל: milta.books@gmail.com

פייסבוק: facebook.com/miltabooks