במסגרת הנסיון שלי להכיר את ספרות הפנטזיה והמדע הבדיוני, הגעתי הפעם לספר “פרנהייט 451” מאת ריי ברדבורי. מדובר בספר שראה אור בשנת 1953 והפך לקלאסיקה אמריקאית גם מחוץ לז’אנר המדע הבדיוני. זו נקודה טובה להתעכב עליה כבר בהתחלה – מדוע “פרנהייט 451”, ששייך לסוגת הדיסטופיה, מקוטלג כמדע בדיוני ואילו ספרים כמו 1984 של ג’ורג’ אורוול או עולם חדש מופלא אלדוס האקסלי לא מקוטלגים באותו אופן? החלוקה הזאת לא צודקת – אין הבדל ז’אנרי בין שלושת הספרים האלה; אולי החלוקה מתייחסת למכלול היצירה של הסופרים הללו, ואולי – כפי שאני חושד – פרנהייט 451 הוא פשוט ספר פחות טוב מהשניים האחרים ולכן בוחרים להכניס אותו לגטו ולהפריד אותו מספרים הדומים לו.
הספר מתאר את קורותיו של גאי מונטאג, כבאי שחי במציאות עתידנית דיקטטורית שבה אסור להחזיק ספרים, ותפקידם של הכבאים הוא לשרוף ספרים שאנשים מחביאים בסתר (בהקשר הזה השם “כבאי” בעברית הוא קצת בעייתי, כי הוא מגיע מלשון כיבוי השריפות, בעוד שבאנגלית שמו קשור לאש עצמה). מונטאג הוא בור מוחלט, כי הוא חי כל חייו בעולם ללא ספרים, אבל צירוף של כמה נסיבות גורם לו להתחיל להרהר בעצם העיסוק שלו כשורף ספרים ולתהות מה יש בספרים האלה שאנשים מוכנים להסתכן במוות ובלבד שיחזיקו בהם.
מכאן העלילה הולכת ומסתבכת עד לשיא, אבל על כל אלה לא אפרט מחשש לספוילרים.
היו לי כמה וכמה בעיות עם הספר הזה. קודם כל, לטעמי, ברדבורי עושה אידיאליזציה מוגזמת לספרים. בעוד שבדיסטופיות אחרות (ובמשטרים דיקטטורים אחרים שאנחנו מכירים מההיסטוריה), שריפת הספרים היא אקט נלווה לשורה של מהלכים שעושה המשטר על מנת לשלוט באזרחים שלו, נדמה שב”פרנהייט 451″ שריפת הספרים היא היא העניין המרכזי שמשפיע על הכל, עד כדי כך שצריך להקים יחידות מיוחדות לשריפת ספרים. בעיני, כאמור, יש בנמשל שבסיפור הזה מן ההפרזה; ספרים הם רק אמצעי אחד להעברת הידע האנושי, ויתרה מזאת – לא כל ספר הוא בעל חשיבות ומשמעות תרבותית. משטר יכול להיות טוטליטארי באותה מידה גם אם הוא מכריח להוציא לאור רק ספרים מאיכות נמוכה, בידורית או אווילית; כך שאפשר לדמיין עולם משופע בספרים שהאוכלוסיה בו תהיה בכל זאת בורה ונבערת.
ברור לי שהספר הוא סמל שברודברי עושה בו שימוש על מנת להעביר ביקורת, ובכל זאת, אני חש שהוא עושה אידאליזציה מיותרת לספר, שכשלעצמו הוא רק נייר ודיו; הידע שנמצא בספר (ידע שאפשר להעבירו גם בשירה או ברדיו או בטלוויזיה) הוא זה שחשוב. כך שכבר מבחינה רעיונית, העולם שברא ברדבורי מרשים אותי הרבה פחות מזה של אורוול ב1984, שהמציא את האח הגדול, את שיחדש, את חדר 101 וכו’ – שלל אמצעים ששולטים על התודעה.
וכאן אני מגיע לאכזבה הגדולה והמשמעותית שלי מהספר, והיא קשורה לספרות עצמה. בעיני הספר הזה פשוט לא כתוב מספיק טוב. אני לא יודע אם זו רק בעיה של תרגום או שכך זה גם במקור, אבל בראש ובראשונה הספר לא מספיק מעניין, מושך ומרשים מבחינה ספרותית; אפשר אף לומר שהוא בינוני להחריד. יש בו משהו יבש, קצרני, דידקטי וחסר עומק.
אני יכול להבין למה הספר הזה חשוב – הוא מאפשר מצע לדיון על עולם בלי ספרים, והוא גם חזה בשנת 1953 כל מיני תופעות שמופיעות רק בימינו. אנחנו יכולים לשאול, למשל, האם התרברבותה של מירי רגב וההתגאותה באי-קריאת צ’כוב היא התחלתו של תהליך שסופו בעולם של פרנהייט 451? האם הקפיטליזם הדורסני של העולם המערבי יוביל אותנו לעולם שבו אנחנו לא קוראים ספרים ורק מביטים בקירות הבית שלנו שמשדרים תוכניות ריאליטי 24 שעות ביממה? האם המאגר הביומטרי יביא למצב שיאפשר לעצור אנשים ולכלוא אותם על בסיס ריח הגוף שלהם? וכו’ וכו’.
כלומר, הספר הזה מאפשר לדון בתופעות מסוימות ולהשוות אותן לחזון הדיסטופי שלו, והוא מאפשר גם לערוך השוואה בינו ובין שני הספרים המפורסמים ביותר בז’אנר – 1984 ועולם חדש מופלא. השוואה כזאת בדיוק עושה מתרגמת הספר, נועה מנהיים, באחרית הדבר שלה – השוואה מעניינת שמסבירה בעיקר מדוע 1984 ועולם חדש מופלא הם ספרים כל כך גדולים ומרשימים (וגם באחרית הדבר הזאת, אגב, לא מופיעה מילה אחת באשר לסגנון כתיבה או לאיכויות הספרותיות של פרנהייט 451).
כפי שודאי אפשר היה להבחין, לא התרשמתי במיוחד מ”מפרנהייט 451″ – בעיקר לאור הציפיות הגבוהות שהיו לי ממנו. לא מדובר בספר גרוע, חלילה; מובאים בו רעיונות יפים, וחלק מההתפתחויות מעניינות מאוד. אבל כיצירה שלמה, ועוד כזאת שמושוות תדיר ל-1984 של אורוול, הוא בינוני ולא מרשים.
אני מקווה שחובבי המד”ב לא יתנפלו עלי (כבר הרגזתי מספיק חובבי פנטזיה בביקורת על טולקין), במיוחד לאור העובדה ש”פרנהייט 451″ הוא לא באמת ספר מדע בדיוני מובהק (ואם הוא כן – אז גם 1984, וחלק מהספרים של קורט וונגוט ומרגרט אטווד הם מד”ב ומכך נובע שאני חובב מושבע של הז’אנר). אמנם הגעתי לקרוא בספר מתוך נסיון להכיר יצירות בז’אנר המדע הבדיוני, אבל לאחר שקראתי בו אני יודע שלא עשיתי צעד משמעותי להיכרות עם הז’אנר הזה. אני מאמין שיהיו עוד הזדמנויות בעתיד.
כמובן שהביקורת הזו תשרוף את עצמה במקרה הצורך.
___________________________
פרנהייט 451, ריי ברדבורי. מאנגלית: נועה מנהיים. הוצאת כנרת זמורה ביתן. 191 עמ’.
מזדהה לגמרי עם התחושה, אבל שזה לא יוריד לך מז’אנר המד”ב.
נסה את סולאריס של סטניסלב לם.
ממש ממש מזדהה עם מה שכתבת.
בסהנמצתץ
לא קראתי את הספר אך ראיתי את הסרט. למיטב הבנתי הבקורת נשענת על הנחת יסוד מוטעית: אי אפשר להפריז בחשיבותם של ספרים. בספרים נותנים ביטוי לרוח האדם. הם מבטאים את השוֹנוּת האינדיבידואלית והם בית היוצר של רעיונות, ארכיון של זכרונות ומחשבות. לצד חשיבותו של חופש הביטוי ישנו חופש המחשבה. והיא מוצאת את ביטויה בספרים. בספרות היפה ובספרות העיונית והמדעית.