סיפורים מן הפרובינציה: בעלי חנות הספרים “מילתא” ממליצים על ספריהם של פיליס ריינולדס ניילור והרברט קלייד לואיס

מיכאל ממליץ על “שיילו” מאת פיליס ריינולדס ניילור (ידיעות ספרים, מאנגלית: אמנון כץ) 

“חבל שלא סיפרת לי.”

“פחדתי שתכריחי אותי להחזיר אותו.”

“הכלב הזה לא שייך לך.”

“הוא שלי יותר משל ג’אד”‘ אמרתי בלהט. “ג’אד רק שילם עליו כסף. אני זה שאוהב אותו.”

“זה לא עושה אותו שלך.”

מרטי פרסטון הוא ילד בן אחת-עשרה, שחי, יחד עם הוריו ושתי אחיותיו, בגבעות שמעל העיירה פרנדלי במערב וירג’יניה. הם אוכלים ארנבות מטוגנות ופרוסות לחם מרוחות בשומן-חזיר ובריבה, גוזרים את קצות הנעליים כשאלו הופכות קטנות מדי, מטלפנים, במקרה הצורך, מביתו של השכן הקרוב, ובמבט ראשון ייתכן שהיינו מגדירים אותם כ”וייט טראש”. כמה אמיץ מצידה של פיליס ריינולדס ניילור להפוך את מרטי לגיבור הספר הזה ולתאר את חייו כמו שהם. כמו כל ספרי הנוער והילדים האהובים עליי, גם הספר הזה מכבד את הקוראים בו.

למשפחת פרסטון יש שכן בשם ג’אד טראוורס, חובב ציד, שתייה וטבק, שבועט בכלבי הציד שלו וזורק עליהם פחיות בירה ריקות. אחד הכלבים הללו בורח ומרטי מוצא אותו על גדת הנחל, מחליט לאמץ אותו וקורא לו שיילו. אביו של מרטי מכריח אותו להחזיר את שיילו לג’אד, אבל שיילו בורח שוב, ומרטי מסתיר אותו, מאכיל אותו בהיחבא ומסתבך בשקרים ובחצאי-אמיתות: “מוזר איך שקר אחד מוביל לעוד אחד ופתאום, בלי שמרגישים, כל החיים יכולים להפוך לשקר“.

שיילו גם מותקף עלי ידי כלב אחר, והדבר גורר את הוריו של מרטי לעימות עם ג’אד. הסוף, אפשר להרגיע, הוא טוב – אבל הוא לא פשוט. מרטי מתמודד לאורך כל הספר עם שאלות של ציות ומרד, אשמה ושקרים, אחריות ואלימות. המעשה הנכון איננו מובן מאליו, שאלות של טוב ורע לא תמיד מקבלות מענה, וזה בסדר. כי ריינולדס ניילור סומכת על הקוראים שיחשבו בעצמם ויחליטו אם מרטי והוריו וג’אד פועלים נכונה או לא: “הסתכלתי על החושך מתעבה, על השמיים שנהיו סגולים מרגע לרגע, וחשבתי איך שום דבר לא פשוט כמו שזה נדמה – לא הטוב והרע, לא ג’אד טראוורס, אפילו לא אני או הכלב הזה ששוכב לידי. אבל החלק הטוב הוא שהצלתי את שיילו, והעיניים שלי נפקחו קצת. לא רק בשביל בן אחת-עשרה.”

אם כך, זה לא ספר נוער שגרתי, בוודאי לא לקורא הישראלי. הגיבורים הם נוצרים דתיים אדוקים (מרטי מזהיר את חברו לא לספר לאף אחד על שיילו: “משהו איום ונורא קרה פה…ואם תגלה פעם למישהו, אפילו לאבא או אמא שלך, שאלוהים יעשה אותך עיוור“), ציד הוא פעולה לגיטימית, שגרתית ונחוצה, אבל למרות הזרות העמוקה, ואולי בזכותה, הוא עובד.

(וחפשו גם את שני ספרי ההמשך, “עונת הציד של שיילו” ו-“להציל את שיילו”).

אורה ממליצה על “האדון שנפל לים” מאת הרברט קלייד לואיס (זיקית ז”ל, מאנגלית: יהונתן דיין)

סופת שלגים:

כה רבים הם הדברים

שלא אכתוב עוד

(טקקו, מאה 19)

למה אמשיל את

העולם הזה? לברק

בשעת בין הערביים –

אור חיוור, לרגע

על שדות הסתיו

(מינמוטמו שיטגואו)

(שני השירים – מתוך  “אומרי שיר על סף המוות”, בתרגום יואל הופמן, הוצאת מודן)

והפעם, טור מורבידי…

במקריות שרק החיים מזמנים, הייתי הערב  במפגש על “שירת הקצה”, ואמש סיימתי את הספר “האדון שנפל לים” מאת  הרברט קלייד לואיס.

“שירת הקצה”- שירת מוות, היא שירה הכותב אדם סמוך ליום מותו. על הסמוראים  מספרים כי כתבו את שירם האחרון בדמם…

מבחינה זו “האדון שנפל לים” אינו שיר מוות, שכן הוא מתאר (ספוילר) את מותו של אדם אחר, כלומר, מסופר בגוף שלישי, ובעצם, מדובר בכלל בנובלה. אבל מכל בחינה אחרת זוהי פואמה. פואמה הנכתבת בראשו של הנרי פרסטון סטנדיש, במהלך שלוש עשרה שעות בהן הוא צף במים ומחכה להצלתו. זהו שיר המהלל את יופיים של החיים, את יופיו של הטבע, שיר על כוח הרצון הנוטע בך כוחות פיזיים, וגם על פחד המוות, ועוד יותר – על צער המוות, כשעדין יש עוד כל כך הרבה לעשות.

בתאונה טיפשית, משפילה ולא אלגנטית בעליל, מחליק סטנדיש מעל סיפון הספינה “ארבלה” ונופל לים. ההפלגה ב”ארבלה” היא סוף מסעו של סטנדיש חזרה הביתה לניו יורק, אל ביתו היפה המשקיף אל סנטרל פארק, אל אשתו (היפה), אל שני ילדיו הקטנים, ואל משרתו כסוחר מניות. שלושה חודשים קודם לכן “ישב סטנדיש במשרדו הפרטי שבעיר וחש שהוא נתקף באי נעימות עמומה. הוא פסק ממלאכתו והתבונן סביב בחפצים המוכרים: הניירות שעל שולחן הכתיבה, החלונות, התמונות שעל הקירות, צמד מכשירי הטלפון. כל אותם אביזרים היו תמיד נחשקים ומנחמים; אבל עכשיו, תפס סטנדיש בתדהמה, לא היו אלא עפר בפיו. הוא הרגיש חולה, עייף ומדוכא.” “מחלת השלילה” קורא לזה המחבר.

איש מקומץ הנוסעים ואנשי הצוות שעל סיפון ה”ארבלה” אינו שם לב לחסרונו, על אף שהיה  מיודד עם כולם. בעצם, הם שמים לב, אך מדחיקים, וכאשר מתברר סוף סוף דבר העדרו, כולם בטוחים  שסטנדיש התאבד, והם אפילו יודעים למה – אשתו היפה בגדה בו עם גבר אחר. איש לא מעלה על דעתו שמדובר בתאונה! כך או כך, זה מאוחר מדי. הים מכניע גם אדם חסון גופנית ומיומן בציפה כמו סטנדיש, ששרד בו  שלוש עשרה שעות שבין זריחה יפהפייה לשקיעה יפה עוד יותר.

אני תוהה – האם סטנדיש באמת “נרפא” מ”מחלת השלילה”? האם באמת יכול היה לשוב לביתו בניו יורק, לחייו הקודמים, המסודרים, המשמימים, הנוחים, האפרוריים… ואולי חייב היה ליפול לים – “עולם האפלה התנפץ לפתע בתצוגת זיקוקים מרהיבה. טילים בוהקים, צהובים וירוקים, התפוצצו על עיניו העצומות וההמומות והתיזו קווים ונקודות ופתיתים של צבעים חיים על כיפת השמים. ‘זה הסוף’ חשב סטנדיש והשקיף על הזיקוקים המלחששים בצבעי אדום, כתום, כחול עמוק וסגול. ‘הם מעלים את המופע כמתנת פרידה עבורי. זה יפהפה; זה מדהים; זה גם בודד מאד… בודד… בודד! אין איש להיפרד ממנו. לגמרי לבדי, צופה בעצמי מת.'”

וחשבתי גם על אבא שלי, שמצא את מותו באותו אופן, אחרי שעשה דרך דומה.

וגם- למה אנחנו אומרים “מצא את מותו”?

***

מילתא – חנות ספרים, יעקב 36, רחובות. טל. 08-6498979.

דוא”ל: milta.books@gmail.com

פייסבוק: facebook.com/miltabooks