על הספר “כמו אבלאר, כמו אלואיז” מאת אברהם הפנר (הספריה החדשה)

באפריל 2013, ארבעה חודשים אחרי ש”קורא בספרים” עלה לאוויר, פרסמתי כאן את השאלון עם הסופרת רוני גלבפיש; בתשובה לשאלה “איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך” היא ענתה “כמו אבלאר, כמו אלואיז” מאת אברהם הפנר והסבירה שמדובר בספר חכם וחשוב. חודש מאוחר יותר ענתה על השאלון המשוררת לי עברון-ועקנין, וכשנשאלה מהם הספרים האהובים עליה ביותר, בחרה גם היא בספר של הפנר. וכך קרה שספר שמעולם לא שמעתי עליו קודם לכן (ולבושתי – גם לא שמעתי על הפנר, שמלבד היותו סופר הוא גם קולנוען חשוב), נכנס לי לתודעה. מיד רכשתי לעצמי עותק, ונתתי לו לנוח על המדף כפי שאני נוהג לעשות לעתים קרובות.

בספטמבר 2014 אברהם הפנר הלך לעולמו, וכמו שקורה לא פעם בעידן שלנו – דרך המוות שלו התוודעתי עוד קצת לחשיבות שלו בחייהם של חברי הפייסבוק שלי ולהשפעתו עליהם. חשבתי לפתוח אז את הספר ולהתחיל לקרוא בו, אבל חיכיתי עוד קצת, כי משום מה התפתחה אצלי בשנים האחרונות התנגדות לקריאת ספרים של סופרים שהלכו זה עתה לעולמם (תוף הפח של גינטר גראס, למשל, עדיין מחכה אצלי לשעת כושר).

בשבוע שעבר החלטתי סופסוף להתחיל לקרוא בספר ואתמול בלילה סיימתי אותו. למען האמת, גם עכשיו כשהתיישבתי לכתוב עליו, עוד אין לי דעה ברורה ומגובשת על הספר. אנסה, ברשותכם, לפרוט את המחשבות שלי ולהגיע למסקנה סופית תוך כדי כתיבה.

“כמו אבלאר, כמו אלואיז” היא נובלה שמופיעה בין שני סיפורים קצרים שמשלימים אותה – “השכפץ של הדלאי לאמה” ו-“גור של מלאכים”. זו כבר בחירה משונה – מדוע החליטו הפנר וההוצאה לפרסם את הספר כנובלה ושני סיפורים קצרים, ולא לקרוא לזה פשוט רומן בשלושה חלקים? הפכתי כמה פעמים בשאלה הזו, ואני יכול רק לנחש שהסיבה היא שכל חלק יכול לעמוד גם בפני עצמו.

על כל פנים, גיבור הקומפלקס הספרותי הזה הוא יונה יוסף טנא – מרצה ומורה להיסטוריה שמלהיב את התלמידים בשיטות הלימוד הגמישות שלו (על פי תחקיר גוגל קצר מדובר בבן דמותו של הפנר עצמו). בין שלל התלמידים שנלהבים ממנו, נמצאת מרים נאמטי – צעירה שלמדה אצל טנא עוד כשהתנדב בבית ספר תיכון בבת-ים והמשיכה ללמוד אצלו גם באוניברסיטה. היחסים ביניהם עומדים במרכז הספר והם מתכתבים עם סיפורם של אבלאר ואלואיז – סיפור אהבה מהמאה ה-12 בין פילוסוף צרפתי מבוגר ליתומה צעירה.

הכתיבה של הפנר מיוחדת, חכמה, חדה ומתוחכמת. הוא מצליח לשלב בין סיפור גדול מהחיים, קיטשי ומלודרמטי במידה מסוימת, לבין חיי יומיום אפורים וחסרי עומק מיוחד. ובכל זאת, כפי שכתבתי, דעתי על הספר לא חד משמעית. הסיבה נעוצה בכך, שמלבד החכמה, החדות והיופי של סיפור האהבה, יש להפנר נטייה לעתים להתחכמות-יתר, וברגעים האלה הוא מרחיק את הדמויות שלו מהאנושיות שבהן והופך אותן למכונות מתוחכמות וחד-מימדיות. השיחות בין יונה לבין מרים תמיד נורא שנונות ומלאות חכמה והפעולות של מרים תמיד כל כך חד משמעיות, עד שאפשר לחשוב שתסריטאי כתב את הדמויות האלה (הנה, למשל, התחכמות משלי).

בנוסף, לא אהבתי את הסיפור האחרון בספר – גור של מלאכים – שמאבד לטעמי את כל החן שיש בשני החלקים הראשונים. וכך יצא, שמספר שהלהיב אותי לא פעם לאורך הקריאה, יצאתי בהרגשה קצת חמוצה.

אבל בסופו של דבר, כשאני מביט לאחור על הקריאה וגם על כתיבת ההתרשמות הזו, אני לא יכול שלא לשבח את הספר; “כמו אבלאר, כמו אלואיז” הוא ספר מצוין, גם אם לא מושלם (ומה כבר מושלם בעולם הזה?), והוא מצליח לספר סיפור אהבה גדול ומרגש באופן חכם ויפה מבלי ליפול למלכודת הקיטש שפרושה תחתיו. גם אם יש חלקים פחות טובים בספר, הם לא מאפילים על ההנאה ממנו.

לכן אצטרף גם אני לרוני גלבפיש ואגיד שהספר הזה לא זכה למספיק הערכה ושכדאי מאוד לקרוא אותו ולהתוודע לכתיבתו של הפנר.

_________________________

“כמו אבלאר, כמו אלואיז” מאת אברהם הפנר. הוצאת הספריה החדשה. 174 עמ’.