א
ריפדנו את השתיקות בינינו במין, וגם זה כבר נמאס לי, אבל לא יכולתי להגיד לך.
הגוף שלי כבר היה רגיל לשגרת המגעים שלך. נדמה לי שהתשוקה היחידה שעוד פיעמה בי היתה כעס. במשך זמן־מה זה היה ריגוש בפני עצמו, להזדיין אתך מתוך כעס על זה שאין לי האומץ לעזוב אותך.
לפעמים אני מתה קצת בתוכי בגללך. בגללי. אני לא יודעת איך הגענו לזה. פעם כל כך אהבתי אותך עד שחשבתי שאף פעם זה לא יהיה מספיק. ועכשיו כשאני שומעת אותך נכנס וזורק את המפתחות על השולחן במטבח כל הנקבוביות שלי נסגרות כמו אצל האלמוגים האלה שמתכווצים באחת בהתקרב סכנה.
אולי זה בגלל שלא עבדתי כמה חודשים והיה לי יותר מדי זמן לחשוב. הזמן הוא האויב הכי מר של עצמו. שנאה הרי לא באה משום מקום, היא טעם נרכש. שכבתי לי בבית וקראתי ספרים על חיים אחרים. התחלתי לרצות דברים בלי לדעת מה אני רוצה, רק שזה יותר ממה שאני יכולה.
דרושים אנשים. זו היתה לשון המודעה בעיתון, בצירוף מספר טלפון. הסתכלתי בראי וחשבתי שזה בהחלט הולם את הכישורים שלי. למה לא? צלצלתי וקבעתי ריאיון והלכתי למטבח לחתוך ולהמליח חצילים כדי שהמרירות תצא. בערב הכנתי לזניה. זה היה עוד אחד מהטריקים שלי — שתהיה כבד ולא יהיה לך כוח לרצות לשכב אתי. אחרי שנרדמת ישבתי במטבח, עישנתי סיגריה בחושך ותהיתי מה השתבש בסלילי הדי־אן־איי שלי. מה נדפק שם.
זה היה באחד ממגדלי הזכוכית האלה, שכל מי שעובד בתוכם מחויב להרגיש נורא חשוב, כי מבחוץ כל מה שרואים זה רק השתקפות. במעלית לקומה ה־ 12 חשבתי, לא משנה מה יציעו לי, אני אעשה את זה, העיקר לא להמשיך סתם להיות.
האישה שקיבלה את פני היתה חמורת סבר אבל ללא גינוני התנשאות. היה לה מין מבט מלא, כאילו ראתה כבר הכול בחיים, למרות שנראתה בערך בגילי, שלושים וחמש. היא בחנה אותי מכף רגל ועד ראש במבט מהיר אחד, כפי שנשים עושות בהיכרות ראשונה — אומדת בלבה את מידת החברות/התחרות/הטעם בלבוש שאנחנו עשויות לחלוק בעתידנו המשותף.
היא אמרה לי, תראי, מה שאנחנו עושים כאן בעצם זה לענות לטלפונים ולהקשיב לאנשים ולדבר אתם תמורת תשלום.
סקס טלפוני? שאלתי, אבל מתוך סקרנות ערנית יותר מאשר דחייה על הסף.
לא. לא בדיוק. תראי, לאנשים יש סודות בחיים שלהם. לכולנו הרי יש חיים פנימיים פרטיים, כמיהות, חשקים נסתרים, שאנחנו לא מסוגלים לחלוק גם לא עם הקרובים לנו ביותר. (בסתר לבי גלגלתי עיניים.) היא המשיכה. סוד הוא דבר פרטי שמעיק רק עליך, עד שאתה מספר אותו לפחות לאדם אחד, ואז אתה כמו פורק אותו מעליך. יש אנשים שהולכים לפסיכולוג, או בארצות אחרות — לכומר. אבל יש גם הרבה אנשים שפשוט רוצים להיפטר מהסודות שלהם בלי שיטיפו להם מוסר או שיסבירו להם את ההשלכות והמשמעות העמוקה. כאן אנחנו נכנסים לתמונה. זה מה שאנחנו עושים בעצם. העסק שלנו.
כחכחתי בגרוני. אז מה שאת אומרת זה שאתם תשלמו לי רק להקשיב לסודות של אנשים זרים?
כן. גם לדבר אתם לפעמים. את כבר תמצאי את המקומות הנכונים. אבל אל תחשבי שזה כל כך קל. רק אחרי השבוע הראשון בערך תתחילי להבין אם זה מתאים לך בכלל. יש אנשים שבורחים אחרי יום. לפעמים תקשיבי יום שלם לשיעמום אחד גדול, לפעמים תשמעי וידויים חולניים של פסיכופתים. אנחנו מתחייבים לעולם לא להקליט את השיחות, לשמור על האנונימיות של המתקשרים כמו גם של העובדים ולהשאיר חסוי את מה שנאמר בין הדובר למאזין. ולכן אם תקבלי את העבודה נחתים אותך על סעיף סודיות בחוזה. קחי יום-יומיים לחשוב על זה.
אמרתי, אין צורך. מתי מתחילים?
אחרי שיצאתי מהריאיון הלכתי למוזאון. הוצגה שם מכונה שבנה אמן צרפתי, שמדמה מערכת עיכול. בצד אחד של המכונה יכלו המבקרים להאכיל אותה ובצד השני הופרשה צואה. הסתכלתי על כל שלבי התהליך שהוצגו בשקיפות מסריחה וחשבתי לי, הוא צודק, הכול חרא.
ב
לפעמים אני חושבת שאם אני לא אעזוב אותך יצטרכו לעשות לי ניתוח כדי לכרות אותי מתוכך. בבת אחת. בלי הרדמה. זה אתה שאמרת לי פעם שאהבה היא כמו יד קטועה, גם כשהיא כבר לא שם, עדיין מרגישים אותה. אני תוהה אם זה באמת ככה, אם כי אני כבר יודעת שהכאב הוא לא כאב אחרי שהוא הופך לשגרה.
אני מתחילה לעבוד. הסיפורים שאני שומעת לפעמים משעממים אותי, לפעמים מתישים וקורה שהם כה איומים עד שבא לי לצרוח. אבל אלה לא הצרות שלי ובאופן מוזר כלשהו די בעובדה הזאת להביא לי הקלה.
בבית, כשאנחנו שוכבים, אני עדיין שומעת את השיחות בתוך הראש שלי ולא מרגישה עוד כמי שמוחזקת בכוח מתחת למים ומשוועת למעט חמצן.
אבל מה אתה יודע בכלל? אני כבר כל כך רחוקה — אי שניתק מהיבשה לפני ארבעים מיליון שנה, התרחק בזרמי האוקיינוסים ונסחף.
לפעמים בדרך לעבודה משהו מתכווץ בי כשאני רואה ברחוב נערות עם מכנסונים קצרים מדי או נערים שמחוברים לטלפונים סלולריים בכבלים לבנים שמשתלשלים מאוזניהם, מחליקים על סקייטבורדים וחולפים על פני. אני חושבת, מה קרה לעולם? ויודעת שלא קרה שום דבר חריג, זה רק שאני מזדקנת, גם אם לעת עתה התהליך עוד לא בשיאו.
אחרי חודשיים בעבודה מנהלת המשרד מזמינה אותי לאכול אתה צהריים. אנחנו מזמינות ואז היא פונה אלי ואומרת, או־קיי, אנחנו צריכות לדבר על העתיד שלך בחברה.
אני מופתעת. לא ידעתי שיש לי עתיד, ודאי שלא הפלגתי במחשבותי מעבר לעכשיו הזה.
אני אומרת לה, מה זאת אומרת?
או, את יודעת למה אני מתכוונת. לכישרון שלך. כישרון? אני מסמיקה, לא רגילה למחמאות משום סוג.
עיני משוטטות על פני הגברים בשולחנות הסמוכים.
כן, כישרון. תקשיבי, החברה עובדת כבר שלוש שנים, אבל עוד לא נתקלתי במישהו כמוך. אנשים התפרקו לי כאן אחרי שבוע-שבועיים, מקסימום חודש, מכל מה שהם נאלצו לשמוע. למה את חושבת שהשכר שלנו כל כך גבוה?
אני שותקת. השכר שלהם באמת הוגן. המלצר בא ומניח את האוכל לפנינו ואני מביטה בקנאה בגמישות של זרועותיו הצעירות. הוא מסתלק והיא ממשיכה.
אני לא מבינה איך את עושה את זה, אבל אני רוצה לדעת. בקיצור, אני רוצה שתלמדי את העובדים החדשים. שתדריכי. זה קידום, אני מקווה שאת מבינה את זה.
איך אני עושה מה? אני לא מבינה.
איך לא להרגיש. היכולת הזאת להישאר מנותקת. יש לך כישרון טבעי לזה. כלום לא נדבק, כלום לא נשאר לך בפנים. אני רוצה שתלמדי אותי איך.
בום, זה מכה בי. המילים שלה הן אבנים שנערמות לי בשיפולי הבטן — טק, טק, טק. אני נתקפת סחרחורת, כמעט בא לי להקיא.
למחרת אני מתקשרת ומודיעה שאני חולה. בעצם אני מכריחה אותך להתקשר כי אני לא מסוגלת לעשות את השיחה בעצמי. שלושה ימים אני לא יוצאת מהמיטה. גופי באפיסת כוחות מוחלטת. אני ישנה שעות על שעות בלי לחלום ומקיצה אחוזת צמרמורות ושטופת זיעה. כעבור שלושה ימים אתה מודאג, לוקח אותי לרופא. אחרי כמה בדיקות (יש לי דופק, מסתבר) וריאיון אישי מפורט הוא אומר לי כזה דבר: לפעמים כשאנחנו נמצאים תחת לחץ המערכת החיסונית שלנו נחלשת כל כך, עד שאנחנו נחטוף כל דבר שרק יעבור בסביבה. הגוף שלך מנסה להגיד לך משהו וכדאי לך להקשיב. והרופא הזה נותן לי הפניה למומחה. רק כשאנחנו כבר במכונית בדרך הביתה אני רואה שזאת הפניה לפסיכיאטר. אני מקפלת אותה בארנק ומרגישה הקלה: להרגיש חרא זאת גם הרגשה, מה שאומר שאני כן מרגישה.
למחרת אני חוזרת לעבודה. אבל הספק מנקר בי. אני חושבת על ההפניה שמקופלת לי בארנק, ומחליטה לקבוע לי תור לדיקור סיני. אולי המחטים ינקבו את המבוי הסתום בתוכי. אני שוכבת חצי שעה עם מחטים תקועות לי בכל מיני חלקים בגוף ובראש ובפרצוף ומעמידה פנים שאני נרגעת. זה בכלל לא קל. כמעט כמו לנסות לא לחשוב על שום דבר. הלכתי דווקא לדיקור כי חשבתי שזה יכאב, אבל זה לא כואב ואני מתאכזבת. והאכזבה לא מתפוגגת גם אחר כך, כשאני מתחילה להרגיש יותר טוב.
ואז יום אחד כשאתה ישן אני מסתכלת על החזה שלך עולה ויורד ותוהה אם אני מסוגלת לרצוח אותך ואחרי זה להתקשר אלי לעבודה, לספר על זה ולהיפטר מהעול.
קל לי יותר לחשוב על רצח מאשר על האפשרות שאעזוב אותך בידיעה שתמות מצער. אני רוצה לברוח, אבל לא להיות במקום אחר. אני רוצה לברוח ולהיות מישהי אחרת. כי להיות אני זה לפעמים הדבר הכי בודד והכי נורא, גם אם זאת האפשרות היחידה.
ג
תנועת היבשות נמשכת. לוחות טקטוניים נקרעים זה מזה, תהומות נפערות, הרי געש בוקעים, איים טובעים, האדמה רותחת, רושפת, נעה תחת רגלי במחול בלתי פוסק. אני זהירה כשאני אומרת את זה. אולי רק אני מרגישה את הנדידה הזאת. את התנועה המתמדת. את המרחק ההולך וגדל.
אמא שלי אומרת, כשבחורה בגילך לא רוצה ילד ברור שמשהו אצלה בראש לא בסדר. היא נוברת בקערה של סלט תפוחי אדמה במיונז שעל השולחן לפניה. בלב אני הופכת עליה את השולחן ומנקרת את עיניה עם המזלג שיש לי ביד. אבל האמת היא שאני בולעת רוק ומסתכלת עליך, לראות אם הקשבת בכלל למה שהיא אמרה, או שכמוני, למדת כבר לתת למילים שלה להחליק ולעבור לידך. נכון שלפעמים זה שורף בקצוות, כמו עציץ שמישהו השקה בטעות בנפט ועלי הצמח משחירים ונושרים לאט. יש בה גם דברים שאני אוהבת, כמו היכולת שלה להגיד לאנשים ללכת להזדיין בלי שום נקיפות מצפון ולהתכוון לזה. ויש גם את היכולת שלה לשרוד לצד אבא שלי כל השנים האלה, כמו שני יקומים מקבילים ומגבילים שחגים בשתי מערכות שמש שונות לגמרי, שמדי פעם בפעם חופפות לרגע או מתנגשות כדי העמדת פנים.
(את זוכרת חופשה אחת בכינרת, כשהיית ילדה, בת אחת עשרה או שתים עשרה אולי, את בתוך המים, צפה על מזרן גומי ומסתכלת עליהם, שוכבים על מחצלת שהם פרשו על חלוקי האבן, צידנית ותיק מחזיקים את פינותיה שלא תעוף עם הרוח, שוכבים ומשתזפים, כובעיהם מונחים על פניהם להגנה מסנוור השמש, וככל שהרוח גורפת אותך יותר ויותר לתוך האגם הם הולכים וקטנים, ואת יודעת שאת נסחפת אבל גם סקרנית לראות מתי הם ייעלמו לגמרי מהעין. ובערב הם כועסים עלייך בשתיקותיהם. יותר עלייך, כי הבכת אותם כשנאלצו להזעיק את הרשויות וסירות משטרה חיפשו אחרייך, ופחות על עצמם, שככה הניחו לילדתם להיעלם בזמן שהפקירו את גופם לקרני השמש, שעכשיו את רואה את תוצאות פעולתן באדמומיות המוגזמת של גפיהם החשופות. או שמא הם אדומים כך מרוב מבוכה וכעס? לא ראית על פניהם כל סימן להקלה או לשמחה כשהורידו אותך מסירת ההצלה.)
בדרך חזרה אני שואלת אותך אם זה משהו שחסר לך. אתה שואל, מה? בלי להסתכל אלי. העיניים שלך על הכביש. ילד. חסר לך ילד? אתה לא עונה. אני פוקדת על המוח שלי לא לחשוב על זה יותר. אני רוצה לחזור אתך לזמנים אחרים. לגונדוואנה, כשנדידת היבשות רק התחילה, כשיכולנו לחצות את העולם בהליכה. כשהיינו ציידים לקטים ושוטטנו עירומים ויחפים וחיינו ממה שהאדמה נתנה. אני לא יכולה לזכור שקטפנו אי־פעם אייפונים למדורה או פשטנו עור של לפטופ וייבשנו אותו לחורף. האבולוציה של הטכנולוגיה הורגת אותי. לא יודעת איך הגענו לזה. מלשבת סביב מדורה עטופים בפרווה ולשמוע עלילות ציד ולצייר אותן בפחם על קירות מערה, אל אנשים שמשלמים לאחת כמוני כדי שאני אקשיב לסיפורים המזוויעים ביותר של נפשם האפלה. איך אני אמורה להביא ילד לעולם כזה, אני תוהה. רמזור מתחלף. אני רואה פתאום שציפורני נעוצות בבשרך. אני מרפה את אחיזתי. סהרונים קטנים מקשטים את זרועך. חיוכים אדומים קטנים של אימה. נמאס לי, אבל אני לא בטוחה לגמרי ממה. אני רוצה ללכת לים ולהיכנס למים וללכת וללכת ימים ולילות, רק ללכת, לא לחשוב על שום דבר, להניח לאוזני ולנחירי ולפי להתמלא ביצורי הים, ללכת וללכת עד שראשי שוב יעלה מעל המים, עד שלרגלי שוב תהיה אדמה.
_____________________________
מתוך: “ספינות של קרבה” מאת רווה שגיא. הוצאת עם עובד. 173 עמ’
***
רווה שגיא, יליד 1972, נולד וגדל בעמק יזרעאל. ספריו הקודמים – “הכנות לנדידה” (כנרת, 2001) ו”כל הדרכים” (הספרייה החדשה, 2006) – זכו לשבחי הביקורת. סיפוריו הקצרים התפרסמו בכתבי עת בישראל ובעולם. “ספינות של קירבה” הוא ספרו הרביעי, הראשון בספריה לעם.
עורכת מדור הסיפורים הקצרים ב”קורא בספרים” היא תמי לבנת מלכה.
סיפורים ניתן לשלוח למייל הבא: tammymalka@gmail.com
כאילו,
וואי, סיפור לא רע בכלל.
צריך לבקר פה יותר
תחילה נראה שהמסר הוא שההורים הם הבעיה. אפשר להבין את הכעס הגדול על כך, אבל בחיאת, זה טיפול שטחי מדי בנושא. לבסוף צצה באופן פתאומי המסקנה שהטכנולוגיה היא הבעיה. צריך להציע לסופר יותר להעמיק, אבל אולי הקוראים מעדיפים שטחי.
[…] ספריהם של פיליס ריינולדס ניילור והרברט קלייד לואיס; סיפור קצר – "גונדוואנה" מאת רווה שגיא; השאלון עם ד"ר אבינעם […]