השאלון עם יפתח אלוני, מחבר הספר “מבטה של גארודה” (הוצאת אפיק)

צילום תמונת השער: יהושע יוסף

1) מהם הספרים האהובים עלייך?

“החיים, הוראות שימוש” של ז’ורז’ פרק, “קשרי משפחה” של קלריס ליספקטור, “אני אוהב לשבור לאנשים את הפרצוף” של חארמס.

וואלס, טנגו, ממבו, נראה לי שככה. קריאה שכמו מסחררת אותי על רחבת הריקודים. כשאלו ברשותי אני מוכן לברוח לדיסקוטק.

2) מהם ספרי הילדים האהובים עליך?

“גבעת ווטרשיפ” של ריצ’רד אדמס, “מסעי גוליבר” של ג’ונתן סוויפט.

3) מה הספר האחרון שקראת?

“המכורה לשינה” של אלפרידה צורדה.

אני מקלף תפוחי אדמה ואוחזת בי צמרמורת. מביט לעבר האופק ובבטן גוש בטון. עוצם עיניים והיער האפל עוטף.

4) איזה ספר גרם לך לתהות ‘על מה המהומה’?

מהומות סביב ספר טובות כמעט מכל מהומה אחרת שרוחשת.

אם ספר מצליח לעורר תהיה, זה יופי. העקר שזה ספר. שמזיז את האוויר ומעורר מחשבה.

5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?

“האוטוביוגרפיה של ז’אן ריבן”, יותם ראובני.

נו, כן, יצא באפיק… מסמך ספרותי שנוגע בסוד העצמות החסרות.

6) מיהם הסופרים האהובים עלייך?

קלריס ליספקטור, תומס ברנהרד.

מה יש להסביר… הפה מתייבש כשאני מנסה.

7) ספר שנתן לך השראה?

עניין של הכין זה תופס אותי, אבל “בטון” של תומס ברנהרד כמעט רוקן ממני את הרצון לכתוב.

8) ספר עיון מומלץ?

המקראה של כריסטופר בולאס.

איש שמשוטט בעולמות הנפש, מאיר את הפיגומים.

9) מהם ספרים ה-“גילטי פלז’ר” האהובים עלייך?

פטריק קים וביל קרטר. מאז שהייתי קטן כמו זרת, התחבאתי מתחת לשמיכה עם הפנס האדום, קורא בהם. ומוזר איך השנים לא עמעמו את השורות והתמונות.

***

יפתח אלוני פרסם עד כה שני רומנים: גנב החלומות (ידיעות ספרים 2009), וחלפים (אפיק 2012), ושני ספרי שירה: שימותו הקוצים (אפיק 2013), וכוח המשיכה (אפיק 2014). הוא המייסד והעורך הראשי (משותף) של “בלוק”, כתב עת אורבני רב תחומי, המייסד של הוצאת “אפיק – ספרות ישראלית”, והמייסד והעורך של “מעבורת” – זירה ישראלית ובינלאומית של הסיפור הקצר. בימים אלה רואה אור רומן שלישי פרי עטו, “מבטה של גארודה”, בעריכת נורית זרחי ובהוצאת אפיק. 

לעמוד הספר באתר ההוצאה לחצו כאן. 

עוד על הספר:

שור קרבות שמסרב להיכנס לזירה; גיבור שקולו של דרווין מדבר אליו מחפש לו גורל; בחורים הלומי קרב פותחים סלון יופי; עובד זר שמסתתר באינטרסול, צופה מבעד לקדח בקיר לעבר חוליית שוטרים שבאה ללכוד אותו.

הבדידות ובת זוגה האלימות חוברות פה להמציא קול חדש, הנע בין סוריאליזם לריאליזם ובין הנטורליסטי לדמיוני. אלוני חושף בסיפוריו את מבוכת האישי בנקודת השיברון בה היחיד נזרק אל גורלו, מחפש נקודת משען.

מבטה של הגארודה, הציפור המיתולוגית, שמופיעה בסיפור “עכביש באינטרסול”, הוא המבט הנועז שאלוני מאמץ בכל הסיפורים, וכך מעניק לספר כולו הגבהה ארכיטיפית.

וקולו של המחבר אמין עלינו, הואיל והוא שותף במידה רבה לעלילות, כפי שכתב ואן אייק בציורו המפורסם נישואי הזוג ארנולפיני: “אני הייתי שם”.

נורית זרחי