השאלון עם יהודה ויזן, מחבר הספר “פֶּקַח” (בהוצאת אחוזת בית)

 צילום תמונת השער: אליהו ויזן

1) מהם הספרים האהובים עלייך?

‘יוליסס’ לג’ויס; ‘המלט’ (אך ורק בתרגום שלונסקי), הנסיך שסובל מאימפוטנציה נוסח המאה ה-21; ‘הקאנטוס’ ו’א-ב של הקריאה’ לעזרא פאונד, ‘שבע פואמות’ לאהרן שבתאי, ‘מרגוט’ לדליה הרץ; אספות שירת ימי הביניים שערך חיים שירמן. ‘ילקוט הפיוטים’ שערך אהרן מירסקי, שירי אצ”ג (לא בקטקומבות הכחולות שערך מירון), שירי ת.ס. אליוט (ובמיוחד ‘ארץ השממה’ בתרגום נח שטרן) כל מה שקפקא כתב וכו’ ועוד וגם וגו’…

2) מהם ספרי הילדים האהובים עליך?

כילד קראתי בעיקר את “ג’ינג’י”. אבל חוץ מזה, ‘ספרו של פוסום הזקן על חתולים שימושיים’ של ת.ס. אליוט, ‘כל משלי קרילוב’, בתרגום חנניה רייכמן (ומשלים בכלל), שירי הילדים של ביאליק, ‘סיפורי אמא אווזה’, וכמובן גם נונסנס, אדוארד ליר, לואיס קרול, ‘החתול והשטן’ של ג’ויס ועוד רבים וטובים.

3) מה הספר האחרון שקראת?

אני מקפץ תמיד בין כמה במקביל, מז’אנרים שונים. אז יש את ‘שיח הכלבים’ של סרוונטס (מעולה), ואת ‘צחות בדיחותא דקידושין’ של יהודה סומו (המחזה העברי הראשון. טלנובלה קולחת), ואת ‘שירים ופואמות’ לאהרן צייטלין. בנו של הלל צייטלין. משורר נדיר ונשכח. וכיוון שכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם (וצייטלין היה מאמין גדול בגאולה, הרבה יותר ממני), אביא כאן זנב שיר משלו:

אָבִינוּ לָאָרֶץ שָׁלַח שְׁנֵי בָּנָיו

וּבְּרֶנֶר בְּאוֹתִיּוֹת אַמִּיצוֹת לוֹ כָּתַב:

טוֹב כִּי שָׁלַחְתָּ בָּנֶיךָ הֲלוֹם –

פֹּה הַמָּקוֹם.

4) איזה ספר גרם לך לתהות ‘על מה המהומה’?

כמעט כל ספר שיוצא כיום, ושיש סביבו מהומה, גורם לי לתהות על מה המהומה. בכלל, מוטב לספרות להישמר ממהומות. כמו כן, תומס ברנהרד בלתי נסבל בעיני, ו-וולבק אינו אלא עיתונאי שמחלטר כסוציולוג שמחלטר כסופר. ואת ‘מיכאל שלי’ אף פעם לא אהבתי. מלבד זאת אני סבור שיש להחריב את קרתגו.

5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?

כל ספריו של בועז יזרעאלי. אדם שקט ולא מיוחצן, רב-אמן של הסיפור הקצר.

6) מיהם הסופרים האהובים עלייך?

ברנר, ג’ויס, קפקא, פלאנרי או’קונור, פטר הנדקה, קאמי, גוגול, עגנון, ג’ורג’ אליוט, מנדלה מו”ס בנימין תמוז ושות’. אני איש של קאנון. אלא שאני מאמין, שכאשר באמת קוראים את היוצרים הללו שנכללים במה שמכונה קאנון, מגלים שכל אחד ואחד מהם קנה את מקומו בקאנון בשל היותו יוצא דופן בדרכו. כך שהקאנון האמיתי, הספרותי (ולא התקשורתי), מורכב למעשה מקיצונים קיצוניים ביותר.

7) ספר שנתן לך השראה?

זה נכון שבלי הקריאה ב’יוליסס’ וב’פיניגנז וויק’ (המעט שהצלחתי לצלוח ממנו) לא הייתי כותב את ‘פקח’. אך אני מאמין שההשראה אינה נמצאת דווקא בספרים. אלא שהספרים מכשירים אותך לקלוט את ההשראה לכשזאת תופיע (אם בכלל). הם מרחיבים את טווח הקליטה שלך ומחדדים את התדר. אבל ההשראה היא דבר שמגיע מן היומיום. הספרים אינם ההשראה עצמה כי אם סיכום של השראות.

8) ספר עיון מומלץ?

המלצתי עליו פעם, ואמליץ עליו שוב – ‘תוהו ובוהו’ לדוד פרישמן הצדיק. מופת של ביקורת ספרות (שהיא גם ספרות מעולה בפני עצמה) וטמפרמנט חד-פעמי. למשל:

“והסופר ש”י הורוויץ, מכפר אווארוֹביטש מי הוא? – כפי הנראה הוא מוח נלהב מאוד ואחד מן המלקקים, אשר ליקקו מכל הבא לידם, וכל אשר ראו ואשר קראו ואשר מצאו אצל עמים אחרים וספרותם מאמינים הם כי עליהם המצווה לטעת אותם גם בקרבנו – ;ויותר מזה שהוא מן המלקקים האלה, הוא גם מליץ נשגב ושפתו עולה ובוקעת עד לרקיע השביעי, עד שאנשים פשוטים כמוני לא יבינו לפעמים את המדובּר בשפה ההיא;  ויותר מה שהוא מליץ הוא אוהב גם את המלים הזרות ואת הנפלאות ואת הנצורות ואת התרגשות הלב ואת הסתלקות הנפש ואת הדיבור הנשגב שקורין לו פתוס בלע”ז, למען אשר יחרד העם וינועו ויעמדו מרחוק.”

***

יהודה ויזן, יליד יהוד (1985), הוא משורר, מתרגם, עורך ומבקר שירה. מייסד ועורך כתב העת וסדרת הספרים “דחק – לספרות טובה”, והוציא עד כה שלושה ספרי שירה: “שירי יהודה” (הוצאת עכשיו, 2006), “מבוא לאסתטיקה קלה” (הוצאת פלונית, 2008) ו”פכורים” (הוצאת עכשיו/דחק, 2012). בין תרגומיו ניתן למנות את המחזות “רצח בקתדרלה” ו”סוויני אגוניסטס” לת.ס אליוט; את המחזה “פרשווטר” לווירג’יניה וולף; את ספרי הילדים של ג’יימס ג’ויס “החתול והשטן” ו”החתולים של קופנהגן”; את האסופה “‘מילים, מילים, מילים” (מבחר מסות של אנשי ספרות על “המלט”); את הנובלה הגרפית הידועה “מאוס”, על שני חלקיה, מאת ארט ספיגלמן; וכן תרגומי שירה רבים. ויזן שימש בעבר כעורכם של כתב העת “כתם” ועונתון “עכשיו”. בימים אלה רואה אור רומן הביכורים שלו – “פֶּקַח” – בהוצאת אחוזת בית ובעריכת סמי דואניאס. הספר זיכה את ויזן בפרס שרת התרבות לסופרים בראשית דרכם לשנת תשע”ה.

לעמוד הספר באתר ההוצאה לחצו כאן. 

עוד על הספר:

רומן הביכורים של המשורר והעורך יהודה ויזן הוא ספר פורץ דרך ויוצא דופן, מלא אהבה והערכה לתרבות העולמית ולמסורת הספרות העברית. הרומן מושפע מסגנון הכתיבה של ג’יימס ג’ויס ומודרניסטים אחרים והוא מלא בציטוטים, בקריצות ספרותיות ובאזכורים מיצירות מופת מודרניות ועתיקות, מספרי קודש, משירים עבריים ומתורגמים ועוד.

זהו סיפורו של פֶּקַח. צעיר תפרן עם תקוות גדולות להיות סופר. בית-דלותו השכור נמצא בבטלון עילית, עיר עם “תודעה אמנותית” שהיא לב-לבה התרבותי של מטרופולין הומה אדם. הוא מחכה לתשובה מהוצאת ספרים על כתב יד ששלח, ומעביר את ימיו בציפייה ובנדודים ממקום למקום: מהסופרמרקט השכונתי לבית קפה בוהמייני; מחנות של רשת ספרים למועדון אפלולי; מקיטון עלוב ועמוס פגרי מקקים למסדרונות בית חולים עירוני. פֶּקח נמנע ממגע עם אנשים ונרתע מכפות ידיים לחות, ממרקמי נייר, מריחות וממראות. הוא מסתחרר במחשבותיו ובערגתו לַחיים הרוחניים שמבטיחה העיר המבעבעת, בז לטיפשות שסביבו ולמופעיה השונים של הנאורוּת, ופוחד, פחד מוות, מן המוות. הוא חולם על “ספריית האלוהים”, גן העדן שאליו נשלחים הסופרים העבריים, אך נשפט בבית דין של מטה, בהיכלות הצדק של בטלון, על חובות ארנונה ופיגורים בתשלומי דו”חות.

“פֶּקַח” הוא גם סיפור אהבה פשוט בין צעיר עירוני לקופאית סופרמרקט אתיופית ששמה זילזיל טיבס. אותה “אישה כושית צעירה” – כך במילותיו של פֶּקח – מגיעה לעבודה מדי בוקר על מעבורת שחוצה את נהר הסמבטיון, והמרחק הפיזי והמנטלי הרב בין עולמה הקרתני לעולמו האורבני הסוער של פֶּקח מלהיט את רוחו. בעיניו היא צאצאית לאותם יהודים אדמונים מיתולוגיים. מישהי מעולם אחר. טהור לגמרי. הוא הולך בעקבותיה לערב שירה, אוזר אומץ ומזמין אותה לסרט. הוא מחליט לצלוח את הנהר בעבורה, לפחות במחשבותיו, אך צולל במהרה למצולות תודעתו ולתהומות נפשו. במסע ההתפכחות של פֶּקח נשזרים זיכרונות מילדותו כבן למשפחה קרניבורית מהפריפריה שבראשה עומד אב-צייד, קבלן בניין מחוספס המבקש לחנוך את בנו וללמדו גבר מַהו. 

גיבורה נוספת ברומן “פֶּקַח” היא הספרות העברית עצמה (והלשון העברית), שזוכה כאן למגוון מסחרר של מחוות – בדמות שילוב של ציטוטים מיצירות אחרות, פרפראזות והֶרְמזים ספרותיים בסיפורו של פקח – כמו גם לעין ביקורתית ואוהבת הבוחנת את יחסי הקִרבה והריחוק שבינה לבין המְספר. מן ההיבט האסתטי, “פֶּקַח” שואב השראה מזרם התודעה שעיצב ג’יימס ג’ויס ביצירותיו המאוחרות. מן ההיבט המבני, זהו רומן פיקרסקי נוסח וולטר ומנדלי מוכר ספרים.