“זה ספר לא ייאמן הן מבחינת העלילה והן מבחינת העבודה הספרותית של פוקס. אני לא מכיר אף טקסט שטווה לקוראים שלו כזו רשת מחוכמת של רמזים מטרימים ורמיזות תרבותיות, ואני לא מכיר עוד דמות מופלאה, מפתה ומפלצתית כמו זו של קופפרקינגל”

כך כתב המתרגם פאר פרידמן לפני יותר משנתיים, כשהתארח כאן בפינת “השאלון” ונשאל על הספר האהוב עליו ביותר (“התשובה היא חד משמעית: ‘שורף הגופות’ מאת הצ’כי לדיסלב פוקס”). כשפאר ענה על השאלון הספר עדיין לא היה קיים בעברית, אבל הנה, בשנה האחרונה הוא ראה אור בהוצאת “מחברות לספרות” ובתרגומו של לא אחר מאשר פאר פרידמן.

סיימתי לקרוא את הספר היום, ואחרי שקראתי גם את אחרית הדבר, אין לי ספק שפאר לא מגזים בהתייחסו לרשת המחוכמת של רמזים מטרימים שטווה פוקס בספר הזה; רק בסיום הקריאה מתחילים להבין את כמות הרמזים וההשתקפויות ששובצו בספר.

עם זאת, לצערי אני לא שותף לאותה התרוממות רוח ואהבה ללא תנאים ששוררות בין המתרגם לספר; אבל ארחיב על כך בהמשך, כי קודם כדאי לספר בקצרה על מה מדובר.

שורף הגופות

“שורף הגופות” מספר את סיפורו של קרל (או קארל או רומן – לריבוי השמות יש חשיבות בספר) קופפרקינגל, בורגני צ’כי שחי בפראג ועובד בקרמטוריום המקומי כאחד האחראים על שריפת גופות הנפטרים. העלילה מתרחשת ברובה בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה ולקראת סופה היא מתקדמת אל תוך שנות המלחמה. קופפרקינגל הוא טיפוס קצת משונה, מעבר לעבודתו המיוחדת: הוא איסטניס בורגני שמתעניין בבודהיזם וקורא ללא הרף ספר על טיבט; הוא מדבר על אהבתו לאשתו, על חשיבות חיי הנישואין, ועל התנזרותו משתיה ועישון, ומאידך נרמז כי הוא נואף וסוטה מין; ובהמשך העלילה מסתברים עוד כל מיני דברים על פועלו, אבל לא אעסוק בהם מחשש לספוילרים.

הסיבה שבגללה אני לא חש את אותה התרוממות רוח שחש פאר פרידמן לנוכח קריאה בספר, קשורה למעשה בי ולא בספר (it’s not him it’s me). בעוד שבעבר אכן התרשמתי והתרגשתי מספרות מתוחכמת ומלאה ברמזים שאפשר להבין לאשורם רק בקריאה שנייה או שלישית, הטעם שלי הלך והשתנה, וספרים סאטיריים שעלילתם מלאה סמלים ורמזים ביקורתיים כלפי השלטון או החברה, כבר פחות מדברים אלי. קופפרקינגל הוא דמות חלולה, דוחה, מגוחכת, שמשמשת את פוקס על מנת להעביר את הביקורות שלו ולהלעיג את התנהגותם של בני אדם (או של בני אדם מסוימים). כל העולם העולה מתוך “שורף הגופות” הוא מעוות, אפילו בדרך הסיפור שבמבוססת בעיקר על מונולוגים של קופפרקינגל, שלא ממש מקשיב לאף אחד (ולא מאפשר לנו להכיר את הדמויות שסובבות אותו). אנחנו רואים את העולם הזה אך ורק מבעד לעיניו של קופפרקינגל, אף על פי שגם עליו אנחנו לא יודעים הרבה (אין לנו מושג בן כמה הוא, איך הוא נראה, מה הביוגרפיה שלו וכד’). זו בחירה אמנותית מעניינת, אבל היא לא מאפשרת לשקוע בתוך העולם הסיפורי שטווה פוקס. כדי ליהנות מהספר צריך כל הזמן לפרש את הרמזים והסמלים שעולים מהטקסט, כי אחרת אנחנו נשארים עם טיפוס דיי מרגיז שחי חיים לא מעניינים (לפחות עד שלב מסוים בספר) ועם עלילה לא מאוד קולחת שיכולה לגלוש לשעמום. אמנם הספר מתפתח בצורה כזאת שלקראת הסוף גם קו העלילה הפשוט והישיר הופך למפתיע ומעניין, אבל זה עדיין לא מספיק מבחינתי כדי להפוך ספר לאהוב עלי במיוחד.

fuks

כך שבסופו של דבר, אני שמח שקראתי את “שורף הגופות” ושהתוודעתי ליצירתו של אחד הסופרים הצ’כים החשובים במאה ה-20; נהניתי מהרבה פנים של הספר, התרשמתי מהעבודה הספרותית המיוחדת וגיליתי לא מעט על החבוי בספר באמצעות קריאת אחרית הדבר. אבל עם זאת, הספר הזה לא נכנס לי ללב (למרות הערכתי לטעמו הספרותי של פאר פרידמן) ולא סחף אותי כמו אותם ספרים שהתאהבתי בהם בשנים האחרונות.

בשורה התחתונה אגיד שמדובר בספר שכדאי לקרוא (וחשוב לא לדלג על אחרית הדבר שמחדדת את הקריאה), גם אם כמוני, סאטירה מורכבת ומתוחכמת היא לא הז’אנר הספרותי המועדף עליכם.

_____________________________

שורף הגופות, לדיסלב פוקס. מצ’כית: פאר פרידמן. הוצאת מחברות לספרות. 205 עמ’.