ביקורת: על “ספינות טרופות” מאת אקירה יושימורה (הוצאת שוקן)

אני כבר לא זוכר איפה שמעתי לראשונה המלצה על “ספינות טרופות” של אקירה יושימורה, אבל הייתה המלצה כזאת שגרמה לי לרכוש את הספר בחנות יד שניה שהזדמנתי אליה. רק מאוחר יותר שמתי לב שבעמוד האחרון של הספר מודבק אקס ליבריס – תוית מיוחדת שמודבקת בספר על מנת לזהות את בעליו – עם איור של לטאה והכיתוב “T. STUDNICKI”. אין פואנטה מיוחדת לסיפור על קיומו של האקס ליבריס מלבד העובדה שהוא הוסיף עוד דוק של סמליות מסתוריות לסיפור מלא בסמלים וגזירות גורל.

העלילה מתרחשת על פני שלוש שנים בכפר דייגים יפני נידח (על פי גב הספר מדובר בימי הביניים, אך לא זכור לי איזכור לשנה או לתקופה) והיא מלווה מקרוב את חייו של ילד-נער בשם איסאקו. אולם למעשה הכפר עצמו, על אנשיו והתנהלותו, הוא גיבור הספר, ואיסאקו רק משמש כדוגמה אחת להשפעת החיים בכפר על בני המקום ומשפחותיהם. אנשי הכפר חיים בעוני ועל סף רעב ומתפרנסים בעיקר מדיג של מקרלים ותמנונים אותם הם מנסים למכור לכפר השכן (מרחק כמה ימי הליכה) תמורת דגנים. אולם יש דבר אחד שמחזיק את ראשם מעל המים: האפשרות שתגיע או-פונה-סמה, שמשמעותה ספינה טרופה. בכל פעם בתולדות הכפר שהגיעה ספינה כזו, המטען שעליה (שלרוב הכיל אורז) הציל את אנשי הכפר מרעב. התקווה הזאת למטען של ספינה טרופה הופך את האו-פונה-סמה למושא של תפילות, הרהורים ושל עבודה פרקטית בשטח שתקרב את הגאולה (נסיון ליצור תאורה על החוף שתמשוך את הספינות להתרסק).

זהו סיפור המסגרת של “ספינות טרופות”. לכאורה יש בספר קו עלילה ברור ומתפתח שמגיע לשיאו לקראת סופו, אבל בעיני כוחו של הספר טמון דווקא בסיפור המסגרת. האווירה הזו של הכפר, שהוא גם נידח וגם יפני, התלות בעונות השנה ובאיתני הטבע, הקושי ההישרדותי ומנגד קיומם של חיי יומיום המורכבים מאהבה, חברות, כעס, תקווה וכד’ – כל אלה הופכים בעיני את הספר לנפלא ומרתק. הוא מאפשר, למשל, להתבונן מהצד על הדרכים בהן נוצרים ריטואלים דתיים; יש תקווה למשהו (ספינה טרופה), מומצאים כל מיני טקסים שנראים משונים (בעיטה בשולחן מלא באוכל, אישה בהריון על ספינת דייגים שתבקש מהים להביא ספינה טרופה וכו’), ומידי פעם הנס אכן מתרחש (ספינה מתרסקת על החוף), כך שממשיכים בריטואלים. הספר מאפשר גם להתבונן על אפסיותו הבסיסית של האדם אל מול איתני הטבע; תושבי הכפר תלויים בדגים שיבואו בכל שנה, במזג האוויר שמחייב אותם לשנות את תוכניותיהם וכמובן שגם בספינות הטרופות שהטבע מסוגל לספק.

The great wave off Kanagawa by Hokusai

אחד האלמנטים המרכזיים בסיפור הוא העובדה שהכפר עצמו והמשך קיומו חשוב יותר מהאנשים המרכיבים אותו; לכן לאורך השנים חלק מאנשי הכפר משכירים את עצמם לעבודה במקומות אחרים על מנת לספק עוד קצת דגנים למשפחתם, וכך נוצר מצב שהכפר כולו בנוי על משפחות מרוסקות שאחד מבני הבית יצא לעבודה של כמה שנים. למעשה משך הזמן שבו מתרחשת העלילה – שלוש שנים – מקביל לתקופת יציאתו לעבודה של אביו של איסאקו, כשביחד עם התקווה לאו-פונה-סמה, מקווים בני המשפחה לשובו של האב – שיחזור בריא ושלם למשפחה בריאה ושלמה.

גם איסאקו עצמו הוא גיבור ראשי שחשוב פחות מהכפר. אין לאיסאקו תכונות אופי מובהקות, אבל דרכו אנחנו מסוגלים לראות את חיי הכפר מנקודת מבטו של היחיד – איך נראים חיי המשפחות המפורקות, כיצד לומדים את מלאכת הדייג, איך מתקבלות החלטות אצל ראש הכפר, מה עושים עם המתים בכפר, איך מוצאים כלה לעתיד וכו’.

“ספינות טרופות”, אם כן, הוא ספר נפלא וחזק כמו וויסקי משובח (אני לא נוהג לשתות אלכוהול, אבל זה הדימוי הראשון שעלה לי). הוא מאפשר לקורא לטבוע (כמעט תרתי משמע) באווירה המיוחדת של הכפר הנידח, להריח את המלח, להזדהות עם הקושי, להתמלא בתקווה ולהתייאש. הוא אפילו מסוגל להפוך מאכל פשוט כמו אורז לדבר נשגב בעל טעם גן עדן (ואולי באותה הזדמנות באמת להרגיש אסיר תודה על העובדה שרובנו – מי שכותב וקורא בבלוג הזה – חיים בעולם שבו אורז, לחם ושובע הם דבר מובן מאליו). ובסופו של דבר הוא עושה את כל מה שאני יכול לצפות מספר – לקחת אותי למקום רחוק ולחיות במשך כמה ימים (190 עמודים) בין אנשים מתרבות אחרת, להזדהות איתם ולקוות יחד איתם שהגאולה תגיע במהרה.

מומלץ מאוד.

________________________

ספינות טרופות, אקירה יושימורה. מיפנית: עינת קופר. הוצאת שוקן. 190 עמ’.