מידע על ספרים חדשים אפשר לשלוח למייל הבא תחת הכותרת “ספרים חדשים” ושם ההוצאה: korebasfarim@gmail.com
הקיבוץ המאוחד והספריה החדשה
דרך הייסורים של הגוף
מאת קלאריס ליספקטור
מפורטוגזית: יעל סגלוביץ
ליספקטור, הסופרת הברזילאית-יהודייה, היא “קוסמת שמהפנטת את הקוראים”; היא “מגדולי המספרים בכל הזמנים” – כך אִפיינו אותה המבקרים בארץ לאחר שהופיעו שניים מספריה בעברית (בספריה החדשה). והמבקרת הפמיניסטית הלן סיקסו כתבה עליה ספר שבו טענה שהיא “הסופרת הגדולה ביותר במאה העשרים”, הניצבת “במדרגה אחת עם קפקא”.
והנה – במאי 1974, בשיא תהילתה בברזיל, שלוש שנים לפני שכתבה על ערש-דווי את הנובלה ‘שעת הכוכב’, יצירת המופת האחרונה שלה, מפרסמת ליספקטור 13 מעֵין-סיפורים, שאת כולם כתבה לדבריה תוך ימים אחדים, לפי הזמנת העורך שלה. זה ספרון שהיא מכריזה עליו בפתחו שהוא “זבל” ולא ספרות, וכי תתבייש אם ילדיה יקראו אותו.
האנטי-סיפורים הפרובוקטיביים האלה קוראים תיגר על הפוריטניוּת, על התקינות הספרותית ועל התקינות הפוליטית-מגדרית כאחד. הם גם מתגרים במי שמייחסים חשיבות גדולה מדי לספרות (חשובים ממנה החיים). הספר נראה כמין פארודיה מקניטה על כתיבה פורנוגרפית מצד אחד, ועל סיפורים עשויים היטב (בנוסח ‘דבלינאים’ של ג’ויס, או סיפורי אימה של פו) מצד אחר. ליספקטור מתפרעת
שורת נשים, שרובן מוסרניות וחסודות, קורסות תחת הפֶּרֶץ של מיניותן המדוכאת ושל דחפיהן הבלתי-נשלטים. עצמיותן מתורגמת כל-כולה לדרישותיו האכזריות של הגוף, לייסורי הבשר הכָּמֵהַּ להתענג, אפילו להיאנס.
“אם אטלפן אל עצמי” אומרת ליספקטור, “אשמע רק צליל עצוב של תפוס”. וכשהבתולה האירית, שמרוב צניעות אינה מתקלחת עירומה, שוכבת לבסוף (לדעתה) עם חייזר, וכתוצאה מכך מחליטה להתחיל לעמוד ברחוב ולהביא אליה לחדר גברים, היא מתירה את תפארת שערה הג’ינג’י, ואז היא “דמתה ליללה”. הסיפורים הללו נבזקים בלי הרף בהבחנות ובדימויים מצמררים, הפותחים מאחורי השעשוע שבהם חלל תהודה של עצב גדול, כזה שרק סופרת כליספקטור יכולה לעצב.
דרך הייסורים של הגוף, קלאריס ליספקטור, מפורטוגזית: יעל סגלוביץ, הספריה הקטנה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, ינואר 2016. מספר עמודים: 104. מחיר: 54 שקלים.
ידיעות ספרים
ארבעים
מאת מיכל ווזנר
אפילו אם לא תרצי לעשות עניין מגיל ארבעים, תתנגדי למסיבה ותגידי שלא צריך מתנה, עדיין תגלי שהגיל הזה לא מתכוון לוותר לך. יש לו תוכניות משל עצמו.
ברומן נשי, עדין, ונוגע ללב, תמצאו ארבעים סיפורים על תריסר נשים ישראליות באמצע החיים, ממגזרים שונים וממקומות שונים, הבוחנות את עברן ובוחרות את עתידן. למרות נסיבות החיים השונות, כולן נאבקות בשדים דומים של אובדן דרך ושל חיפוש אחר משמעות, כולן מבקשות אהבה וחברוּת אמת וכולן מגלות שמשהו משתבש במעברים בין זהותן הפנימית לבין הפרסונה החברתית, הזוגית, האימהית או המקצועית שהן נאלצות לעטות על עצמן.
ארבעים הוא למעשה סיפור רב-עצמה על השלכותיה של בדידוּת הפוצעת אותנו באמצע החיים. בדידות שנובעת מרווקוּת או מקשר זוגי נטול אהבה, מקשר אלים, מהורוּת מאוחרת או מפרידה מילדים שגדלו; בדידות שהיא תוצאה של בחירה, של ריחוק גיאוגרפי או של פרידה. הפחד מפני בזבוז החיים מוביל כל אחת מגיבורות הספר לעשות מעשה ולחפש לעצמה נחמה.
למיכל ווזנר כבר מלאו ארבעים. היא עורכת דין, דוקטור לספרות, הומיאופתית, שחקנית פלייבק, נשואה, אם לארבעה, חמות לאחת וכותבת טורים בעיתון “מקור ראשון” ובמגזין “נשים”.
ווזנר היא ילידת ירושלים ומתגוררת בה גם היום. זהו ספרה הרביעי.
251 עמ’ | 68 ש”ח
אחוזת בית
פֶּקַח
מאת יהודה ויזן
עורך: סמי דואניאס
רומן הביכורים של המשורר והעורך יהודה ויזן הוא ספר פורץ דרך ויוצא דופן, מלא אהבה והערכה לתרבות העולמית ולמסורת הספרות העברית. הרומן מושפע מסגנון הכתיבה של ג’יימס ג’ויס ומודרניסטים אחרים והוא מלא בציטוטים, בקריצות ספרותיות ובאזכורים מיצירות מופת מודרניות ועתיקות, מספרי קודש, משירים עבריים ומתורגמים ועוד.
זהו סיפורו של פֶּקַח. צעיר תפרן עם תקוות גדולות להיות סופר. בית-דלותו השכור נמצא בבטלון עילית, עיר עם “תודעה אמנותית” שהיא לב-לבה התרבותי של מטרופולין הומה אדם. הוא מחכה לתשובה מהוצאת ספרים על כתב יד ששלח, ומעביר את ימיו בציפייה ובנדודים ממקום למקום: מהסופרמרקט השכונתי לבית קפה בוהמייני; מחנות של רשת ספרים למועדון אפלולי; מקיטון עלוב ועמוס פגרי מקקים למסדרונות בית חולים עירוני. פֶּקח נמנע ממגע עם אנשים ונרתע מכפות ידיים לחות, ממרקמי נייר, מריחות וממראות. הוא מסתחרר במחשבותיו ובערגתו לַחיים הרוחניים שמבטיחה העיר המבעבעת, בז לטיפשות שסביבו ולמופעיה השונים של הנאורוּת, ופוחד, פחד מוות, מן המוות. הוא חולם על “ספריית האלוהים”, גן העדן שאליו נשלחים הסופרים העבריים, אך נשפט בבית דין של מטה, בהיכלות הצדק של בטלון, על חובות ארנונה ופיגורים בתשלומי דו”חות.
“פֶּקַח” הוא גם סיפור אהבה פשוט בין צעיר עירוני לקופאית סופרמרקט אתיופית ששמה זילזיל טיבס. אותה “אישה כושית צעירה” – כך במילותיו של פֶּקח – מגיעה לעבודה מדי בוקר על מעבורת שחוצה את נהר הסמבטיון, והמרחק הפיזי והמנטלי הרב בין עולמה הקרתני לעולמו האורבני הסוער של פֶּקח מלהיט את רוחו. בעיניו היא צאצאית לאותם יהודים אדמונים מיתולוגיים. מישהי מעולם אחר. טהור לגמרי. הוא הולך בעקבותיה לערב שירה, אוזר אומץ ומזמין אותה לסרט. הוא מחליט לצלוח את הנהר בעבורה, לפחות במחשבותיו, אך צולל במהרה למצולות תודעתו ולתהומות נפשו. במסע ההתפכחות של פֶּקח נשזרים זיכרונות מילדותו כבן למשפחה קרניבורית מהפריפריה שבראשה עומד אב-צייד, קבלן בניין מחוספס המבקש לחנוך את בנו וללמדו גבר מַהו.
גיבורה נוספת ברומן “פֶּקַח” היא הספרות העברית עצמה (והלשון העברית), שזוכה כאן למגוון מסחרר של מחוות – בדמות שילוב של ציטוטים מיצירות אחרות, פרפראזות והֶרְמזים ספרותיים בסיפורו של פקח – כמו גם לעין ביקורתית ואוהבת הבוחנת את יחסי הקִרבה והריחוק שבינה לבין המְספר. מן ההיבט האסתטי, “פֶּקַח” שואב השראה מזרם התודעה שעיצב ג’יימס ג’ויס ביצירותיו המאוחרות. מן ההיבט המבני, זהו רומן פיקרסקי נוסח וולטר ומנדלי מוכר ספרים.
239 עמ’ | 66 ש”ח
כתר
המורה
מאת מיכל בן-נפתלי
עורך: עודד וולקשטיין. עיצוב עטיפה: נועה שניר. 186 עמ’. 66 ₪.
המורה לאנגלית לא היתה אהובה על תלמידיה. היא הייתה עריצה, חמוּרה, מנוכרת. היא לימדה אנגלית, אבל עיקרה את השפה מכל מה שחי והגישה לתלמידיה שלד של חוקים מופשטים. בהתאבדותה בקפיצה מגג הבניין שבו התגוררה, דמותה נשארה חתומה ואלמונית כמו בחייה. מקץ שלושים שנה נקראת המספרת, תלמידתה לשעבר, אל חידת חייה של אלזה וייס. במבט לאחור, היא מבינה שקיבלה מווייס שיעור גורלי, שיעור ששיעורו כחיים עצמם. אבל מה היה השיעור הזה? מה לימדה המורה?
זאת ראשיתו של המסע המסחרר שבמרכז הרומן הראשון של מיכל בן נפתלי. בשילוב וירטואוזי של חומרים היסטוריים נפיצים והפלגות בדיוניות מתחקה הרומן אחר עקבותיה של אישה שעשתה כל שיכלה כדי שלא להותיר עקבות ומגלה שהמורה היא ניצולת שואה שהיתה על הרכבת של קסטנר, “משתף הפעולה עם הנאצים”. היא מעמיקה לחקור ומגלה שסוגיית “שיתוף הפעולה”, על מטעניה הנפשיים והפוליטיים, היא המפתח לחייה – ולמותה – של המורה.
המורָה, רומן ראשון למיכל בן נפתלי – מהסופרות הנועזות והמקוריות ביותר הפועלות כיום – מתפרשׂ על תקופות בלי לאבד לרגע את יכולת הקריאה האינטימית בדיו הסתרים של הנפש האנושית.
נ.ב ספרים
קטעים מתוך חומר החיים
מאת יצחק לבני
בחרה וערכה: אלאונורה לב
158 עמ’; 59 ₪
“הנה אני, איש בין אנשים. לפעמים החיים גדולים עלי, אבל אני חי אותם כי אני מוכרח, כמו כולם. והנה זה העיקר: פעם הייתי ילד, היום אני אבא. חיי חולפים, אני חי אותם ומתבוננן בהם. אני כותב כי זו הדרך שבה אני מנסה להיאחז בהם עד כמה שאפשר, שלא יילכו לאיבוד”.
עשרים ותשעה הקטעים שבספר הזה, שכל אחד מהם הוא טקסט שלם ובשל העומד בזכות עצמו, נלקחו מתוך יצירה ספרותית יחידה במינה. “חומר החיים“, ספרו הגדול, הלא גמור של יצחק לבני, החל להיכתב לפני שנים רבות וחומק מנסיונות לסיווג או הגדרה מדויקת: רומן ריאליסטי פחות או יותר, המנוסח בסגנון “כתיבת חיים”, כקטעי אוטוביוגרפיה בלתי-מהימנה, מומצאת בחלקה הגדול, או אולי כשרשרת פוסטים-בהמשכים, בבלוג אישי שמעולם לא הועלה לרשת.
בשפה מדויקת, עניינית ולא מסולסלת, ועם זאת עשירה, רבת רבדים, חושנית ואינטליגנטית להפליא, מציל לבני את חומרי החיים משיני מפלצת ההתפוגגות המתמדת, הבולעת יום אחר יום, ללא הרף ולנצח, את רגעינו, חיינו, שאין ולא יהיה להם תחליף. עולם החולין לובש אצלו חגיגיות וקסם, נספג בתחושת הפלא החרישי של הרגע החולף. החיים בתנועותיהם הזעירות, הפתעותיהם הקטנות, כיעורם המצמרר ויפעתם היומיומית, שוברת הלב, הופכים כבמגע אלכימאי לספרות משוכללת, רבת עוצמה ויופי.
חלק מהקטעים פורסמו בעבר במדורי הספרות של “מעריב” ו”ידיעות אחרונות” ובכתב העת “סימן קריאה” והתקבלו בהערכה ובעניין.
לספר מצורפת אחרית דבר נרחבת מאת אלאונורה לב.
יצחק לבני הוא בין אנשי התקשורת המשפיעים בישראל. לבני שימש כמנכ”ל רשות השידור במשך חמש שנים, היה מפקד גלי צה”ל במשך שש שנים ונחשב למי שהפך אותה מתחנה שולית למה שהיא כיום: הגדיל אותה מחמש שעות שידור ל-24 שעות, שינה את אופייה ועשה אותה לתחנה אזרחית יצירתית, תוססת, ובלתי תלויה. לבני שימש בתפקידים תקשורתיים משפיעים ובתוכם:
עורך במחנה, יו”ר חברת החדשות של ערוץ 2, יו”ר ועדת לבני לרפורמה ברשות השידור. הוא היה נשיא המועצה לארץ ישראל יפה, ראש המדור לספרות במועצה לתרבות ואמנות, יו”ר חבר השופטים של פרס ספיר וכיום – יו”ר המכון לתרגום ספרות עברית לשפות זרות. הוא מגיש מזה שנים תוכנית אישית פופולארית ברשת ב’. בצעירותו היה חבר בקבוצה הספרותית “לקראת” שהצמיחה את נתן זך, יהודה עמיחי, ודוד אבידן.
ידיעות ספרים
טהראן, רחוב המהפכה
אמיר חסן צ’הלתן
מפרסית: אורלי נוי
באחת הסמטאות החשוכות של העיר גבר בגיל העמידה, רווק שעשה את הונו כחוקר המענה את קורבנותיו בבית הכלא הגדול והידוע לשמצה בטהראן, עוסק עכשיו כרופא מטעם עצמו בהעלמת ביתוק הבתולים של נערות שחרגו מן המותר. הוא נוהג להתייחס אליהן בהתנשאות ובבוז עד שעל שולחן הניתוחים שלו עולה נערה שמטריפה עליו את כל חושיו. הוא נשבע שהיא תהיה שלו ויהי מה. מרגע שתקפה אותו האובססיה שום דבר אינו מרתיע אותו, ובוודאי לא הידיעה שהנערה מאוהבת וכבר מאורסת לצעיר בן גילה אמנם, אך חסר כול, והוא מפעיל עליה ועל משפחתה את כל כוחו פוליטי בצד איומים גלויים וסמויים. הוא יודע שבזכות מעמדו בהיררכיה החברתית של שלטון האימים שום דבר לא יכול לעמוד בדרכו. אלא שארוסה הצעיר המאוהב בה בטירוף לא מוכן לוותר והעלילה הולכת ומסתבכת.
טהראן, רחוב המהפכה הוא כתב אשמה החושף את השחיתות הפושה, את שלטון הטרור ואת החיים בפחד מתמיד תחת עולו של משטר ששלוחותיו שולחות זרועות לכל פינה בחייו הפרטיים של כל אזרח. הספר נאסר לפרסום באיראן אבל תורגם לגרמנית, לאנגלית ולנורווגית וזכה בשבחי הביקורת.
אמיר חסן צ’הלתן, יליד טהראן, 1956, פרסם עד כה שמונה רומנים. כמה מספריו נאסרו לפרסום ובאחרים נאלץ להכניס שינויים או למחוק קטעים. בעקבות איומים על חייו נאלץ להגר עם בני משפחתו למשך שנתיים לאיטליה. זהו ספרו הראשון המתורגם לעברית.
205 עמ’ | 74 ₪
אחוזת בית
תגידו לזאבים שחזרתי הביתה
קרול רבקה בראנט
מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי
“תגידו לזאבים שחזרתי הביתה” הוא רומן התבגרות מהפנט, רגיש ומרגש שמסופר בקולה הבלתי נשכח של הגיבורה, ג’וּן. זהו סיפור על אהבה, אובדן ונחמה שחולקים שני אנשים בודדים בשיאה של מגפת האיידס, ועל שתי אחיות אוהבות שהתרחקו זו מזו במרוצת השנים ומחפשות אחר דרך לשוב זו אל לבה של זו.
השנה היא 1986. האדם היחיד שבאמת מבין מה עובר על ג’וּן, נערה ביישנית ומופנמת בת ארבע-עשרה, הוא הדוד שלה פִין, צייר ניו יורקי ידוע. רק בחברתו – הרחק מהוריה השקועים בעבודה ומאחותה הגדולה והמתנכרת, גרֶטה – ג’וּן יכולה להרגיש בנוח, להיות היא עצמה בלי לחוש מוזרה. פין הוא הסנדק שלה, איש סודהּ וחברהּ הטוב ביותר. לכן, כשהוא נפטר ממחלה מסתורית שאסור לדבר עליה, עולמה של ג’וּן מתמוטט. אך מותו הטרגי של פין מוביל להיכרות מפתיעה עם גבר זר שמסייע לה להתמודד עם האובדן, להבין את נסיבות מותו של הדוד ולמצוא אפילו שלווה בנפשה המסוכסכת. רגע לפני שמתחיל טקס הלוויה של פין, ג’וּן מבחינה בגבר אלמוני גבוה ורזה, שעוקב מרחוק אחר הנוכחים ומסתלק מיד לאחר שגרטה מצביעה עליו ולוחשת לאחותה: “זה האיש שהרג את הדוד פין”. אחרי שבועיים ג’וּן מקבלת חבילה הממוענת אליה, ובתוכה קנקן תה יפהפה שהשתייך לדודהּ ומכתב קצר מאותו גבר אלמוני, טובי שמו, שמבקש להיפגש איתה בחשאי. בעקבות הפגישה מתפתחת בין השניים חברות אסורה שאיש לא יודע על קיומה, ובמהלכה מגלה ג’וּן שהיא לא האדם היחיד שמתגעגע לפין ושעליה לתת אמון באדם מושמץ ושבור-לב שמבין עד כמה גדול כאבה.
קרול רבקה בראנט נולדה ב-1970 ברובע קווינס שבניו יורק. היא בוגרת החוג לספרות אנגלית ולהיסטוריה של ימי הביניים, ובעלת תואר שני בפילוסופיה. כיום היא מתגוררת עם בעלה ושלושת ילדיהם בעיר דבון שבאנגליה. “תגידו לזאבים שחזרתי הביתה” הוא ספרה הראשון.
402 עמ’ | 76 ש”ח
כתר
התעוררתי לבד
מאת פיונה מאזל
מאנגלית: עוזי וייל. 386 עמ’. 69 ₪.
התעוררתי לבד הוא סיפור קומי-טראגי מטורלל, מרהיב, ונוגע ללב. איש בודד אחד מכריז מלחמה על הבדידות האנושית. הוא מייסד חוג של אנשים בודדים, ביניהם גרושים, אלמנים וכאלו שמוכנים להמיר את חברתו של אלוהים במישהו שיחוק עימם את חייהם, חוג שהופך במהרה לכת של בודדים שנקראת הליקס, שהופכת לתנועת המונים של בודדים. תנועה שמאיימת לפרוש מארצות הברית ולהקים מדינת בודדים נפרדת ועצמאית.
חייו מוקדשים לניסיון למצוא את אשתו, שלקחה את בתו היחידה ונעלמה מחייו. אבל מה שהוא איננו יודע זה שאשתו היא בעצם סוכנת חשאית בעלת אלף זהויות ותחפושות, והאף-בי-איי שלח אותה לרגל אחריו. כך שהיא לא נעלמה מחייו באמת – הוא פשוט לא יודע שזו היא. בדרך אליה הוא חובר לדיקטטור הצפון-קוריאני קים ג’ונג איל, חוטף ארבעה אנשי אף-בי-איי מטורללים לא פחות ממנו, ומתכונן למלחמה האחרונה: נגד כוחות הצבא האמריקאי הצרים עליו, ונגד בדידותו שאין לה תרופה.
פיוֹנה מאזֶל, סופרת צעירה שזהו ספרה השני, נוגעת בעצב חשוף: בבדידות הפנימית, המוּלדת, שמוצאת לה דרכים חדשות להשתלט על האדם החדש, זה שאמור להיות היצור החברתי המשוכלל ביותר מאז ומעולם – והוא בודד יותר מאי פעם.
איכשהו, מאזל מצאה דרך מצחיקה, מטורפת ונוגעת ללב לכתוב עליו.
ידיעות ספרים
חתונה של אבודים
הרב יאיר דרייפוס
“לפעמים המילים מתרוקנות. אדם מגלה שדברים שפעם הסעירו אותו, הופכים בשלב מאוחר יותר למילים חסרות ערך; דברים שהחיו את נפשו מאבדים פתאום את משמעותם. אדם שומע שיר שהוא מאד אוהב וכבר לא נוגע בו, אולי אף גורם לו לדחייה. מהמקום הזה, אני חושב, ר’ נחמן מרגיש צורך להשתחרר מהמילים שלו- עצמו. אני פוגש את ר’ נחמן בנקודה הזו ולכן אני רוצה להרבות מילים על שאי אפשר לדבר במילים. ” (עמ’ 21)
בתוך בור מכוסה קנים וזבל, מתכנסת חבורת קבצנים כדי לחגוג את חתונתם של זוג ילדים אבודים. החיזיון המופלא, אותו תיאר ר’ נחמן מברסלב זמן קצר לפני מותו, נקרא גם היום כחלום המבקש את פתרונו. הקיצוניות ודרישת האמת הבלתי מתפשרת של ר’ נחמן, הובילו את הסיפור אל קצה גבולות הקיום האנושי ומבין הדמויות החריגות והתיאורים המופלאים עולות שאלות על זוגיות ועל היחס לגוף, על רוחניות ושמחה, על התחדשות ומסורת.
מאתיים וחמש שנים חלפו מאז הלך לעולמו ר’ נחמן מברסלב ומשנתו ותרומתו לעולם המחשבה היהודי חיה ונושמת גם היום. בספר חתונה של אבודים משתף אותנו הרב יאיר דרייפוס באחת מיצירות המופת של ר’ נחמן “מעשה בשבעה קבצנים” ומבקש להוליך את הסיפור אל העולם של היום, לעורר מתוכו מחשבות חדשות על כינון האמונה ועל השבתו של אלהים לשיח האנושי. הספר ראה אור לראשונה לפני כחמש שנים וכעת, לאחר שזכה לאהדת הקהל, מוציאה אותו ידיעות ספרים בלבוש חדש.
הרב יאיר דרייפוס הוא ראש ישיבת “שיח יצחק” שבאפרת ומייסדה (יחד עם הרב שג”ר). הוא מהוגי הדעות הפורים, המרתקים והייחודיים בעולם המחשבה היהודי-מודרני. הוא יונק את השראתו ממנעד רחב ומגוון של הוגים, ובמיוחד מאדמו”רי החסידות, מהרב אברהם יצחק הכהן קוק וכאמור מהרב שג”ר.
184 עמ’ | 98 ₪
רסלינג
האם מחשבה יהודית אפשרית לאחר אושוויץ?
הרהורים בעקבות אדורנו
מאת אהרון גלייזר
האם עוד אפשר לדמיין הוגה ש”חושב מחשבות” ומוכן לחזור בו מדעתו? – חוזר בתשובה וחוזר בשאלה אינם מספיקים לרדת לעומק המחשבה. כוונת הספר שלפניכם לאפשר להקשיב יותר למוזיקה העוטפת את חשיבת המחשבה — המחשבה המוזיקלית. בימינו אנו צמא מוחנו ונפשנו לגאולה, ולכן כדאי להתייחס באזהרה ל”גאולה הפנטסמגורית” במחשבה המוזיקלית שמכניסה אותנו אל האוטופיה הבלתי-נראית.
ספרו של אהרון גלייזר מבקש להמשיך את המחשבה המוזיקלית בין פילוסופיה למוזיקה בעקבות תיאדור אדורנו. כדגם של הוגה, אדורנו התקיים בתוך העולם באופן ייחודי: הוא חשב דרכו אך לא על אודותיו, הוא היה בעת ובעונה אחת נגן פסנתר ופילוסוף, אדם פְּנים ואדם חוץ, הוגה סובייקטיבי והוגה אובייקטיבי; והערותיו על אסתטיקה עשויות לשמש אותנו כדי לסמן חלל גדול בהשפעתה של התיאוריה הביקורתית על החשיבה היהודית כיום. בעקבות אדורנו ניתן לשאול ביחס לקיומנו: האין זה ברברי לכתוב שירה אחרי אושוויץ? בלא תשובה אלא בעומקה של המחשבה חזר אדורנו ארבע פעמים על השאלה שבה התחבט לאחר שברח מגרמניה לארצות הברית ובחזרה לגרמניה. לאחר חיים השקועים בחשיבת המחשבה שהתחבטה בשאלה זו, אדורנו טען שאפשר לכתוב שירה דרך חשיבת המחשבה גם כיום.
המחשבה המוזיקלית ממשיכה ללמד את דורנו על חשיבותה של המחשבה להקשיב, כמו גם על הדהוד המוזיקה שיומם ולילה עולה ויורדת מהיכל השירה, שהוא עצמו היכל התשובה שמקיף הכול ואינו ננעל.
ד”ר אהרון גלייזר הוא הוגה ומורה נלהב ומאתגר של מיסטיקה היהודית, פילוסופיה ושירה עברית. עבודתו מתפרסמת בהרחבה בפורומים פופולריים ואקדמיים; ספריו האחרונים הוקדשו לחקר פילוסופיה יהודית בהקשרים שונים. גלייזר משמש כרב בקה”ק “בית שלום” (סן פרנסיסקו, קליפורניה).
השאירו תגובה