מיכאל ממליץ על “סוכנות הבלשיות מספר 1” מאת אלכסנדר מק’קול סמית (תרגמה עפרה אביגד, הוצאת עברית)
אמא שלי נולדה באתיופיה.
כשנרשמתי לאוניברסיטה, מילאתי בצייתנות בערכת ההרשמה את משבצת “ארץ לידת האם”, וכמה ימים אחר כך קיבלתי בדואר טפסים לבקשת מלגה לבני מיעוטים. את הטפסים האלה כבר לא מילאתי: הרי אף טיפת דם אפריקני לא זורמת בעורקיי. סבי (הגרמני) וסבתי (היוונייה) שהו באפריקה בשליחות כשסבתי הייתה בהריון ושלושה חודשים אחרי לידתה של אמי חזרו ארצה. אבל הודות לתינוקת שנולדה שם, שמורה מאז במשפחתנו פינה חמה בלב ליבשת השחורה.
אסתכן באמירת המובן מאליו: יש משהו מאוד אחר בכתיבה האפריקנית. הספר “הקסם של מדיבא”, למשל, הכולל סיפורי עם ומעשיות אפריקניות שערך נלסון מנדלה (ושאיירו שישה עשר אמנים אפריקניים), הוא אחד מספרי הילדים הנפלאים ביותר שיש לנו בחנות ושאני אוהב במיוחד.
מה הופך את הכתיבה הזו לכל כך אחרת? זוהי שאלה לאנתרופולוגים, לפסיכולוגים, לסוציולוגים ואולי לעוד כמה “לוגים” שכאלה. אני משער כי בין השאר זוהי הקרבה המיידית לטבע, שלא נפגמה במשך שנים רבות על ידי טכנולוגיה ואורבניזציה, שהביאה לחשיבה שונה ומכאן שגם לכתיבה שונה, כמו ב”סוכנות הבלשיות מספר 1″ – סיפור איטי, מהורהר ואופטימי. כמה אהבת-אדם יש בספר הזה!
פרשס ראמוצווה היא הבלשית הפרטית היחידה בבוצוואנה. יש לה משרד לא גדול, עוזרת, מכונית מסחרית לבנה קטנה (היא תמיד מתוארת כך, בתיאור שכמו הופך לשם פרטי, כי גם היא ראויה לכבוד), שאותה מתקן בעל המוסך מר ג’יי אל בי מאטקוני (זכרו את השם! הוא יחזור גם בספרי ההמשך המומלצים, בנסיבות משמחות מאוד), ויש לה אוצר זכרונות על אביה ועל ילדותה, ותובנות על ההתנהגות האנושית שאנחנו בעולם המערבי לומדים אותן ב”סדנאות” וב”מעגלים” וב”מסעות גילוי”, ושבבוצוואנה הן פשוט החיים.
כן, אפשר לקרוא לספר הזה ספר מתח. יש כאן תעלומה, אבל אין טעם לספר עליה. פתרונה פחות חשוב מהאופן שבו מא ראמוצווה מגיעה אליו – מתוך טוב לב וניסיון לעזור ולהפוך את חייהם של הסובבים אותה לטובים יותר: “יש כל כך הרבה סבל באפריקה עד שכמעט מפתה למשוך בכתפיים ולהפנות את הגב, אבל אי-אפשר לעשות את זה, היא חשבה, פשוט אי-אפשר“.
לא התכוונו לכתוב את “סיכום שנת 2015 בספרות” – סיכומים כאלה מאוד מאולצים בעיניי – אבל כשחושבים על זה, כדאי מאוד להתחיל את 2016 עם הספר השמח הזה, בתקווה שיהיה סימן לבאות.
אורה ממליצה על “חרוזי החיים והמוות” מאת עמוס עוז (כתר)
הטור הזה מתפרסם הפעם בערוב היום האחרון של שנת 2015. רבים נוהגים לערוך סיכומי סוף שנה, אבל תהליכים, תופעות ו”רוח התקופה” אינם נצמדים ללוח השנה דווקא וניתן לראותם אך בדיעבד מתוך פרספקטיבה מסוימת.
בשנת 2011 החל להתפרסם בהמשכים באינטרנט סיפור שכתבה עקרת בית אמריקאית בשם אי. אל. ג’ימס. אחר כך הוא יצא לאור גם בדפוס והפך לרב מכר היסטרי, אחר כך יצאו לו שני ספרי המשך, ואחר כך ספר נוסף. ואחר כך, בכל העולם, החלו אנשים, בעיקר נשים, לכתוב רומנים כמו הרומן הזה – “חמישים גוונים של אפור”. הסוגה הזאת נקראת “רומן ארוטי”.
ארוטיקה, לפי מילון אבן שושן, ידידי הקשיש והטוב, היא “יסוד האהבה והתשוקה המינית ביצירה ספרותית או אומנותית”. פורנוגרפיה לפי המילון הנ”ל היא “ספרות זימה, ספרות הגודשת אירועים ותמונות מחיי המין, כדי לגרות את היצר.”
בעולמנו הליברלי מקובל להסכים שכל מעשה מיני הנעשה בין אנשים בוגרים ובהסכמה הדדית הוא לגיטימי. לפיכך לא המעשה עצמו אלא האופן בו הוא מתואר קובע אם היצירה היא ארוטית או פורנוגרפית. התיאור הפורנוגרפי הוא גס (במובן של ההפך ממעודן), בוטה ופלסטי מאד. בכל ההגדרות לפורנוגרפיה מצאתי גם את הכוונה המוצהרת לגירוי מיני, אם כי לך תדע מה באמת מגרה (או לא) אנשים שונים. “חמישים גוונים של אפור” ודומיו הם על פי ההגדרות האלו ספרים פורנוגרפיים, על אף שכתבו בבוקר (כשהילדים בבית הספר), במטבח ולא בבית זונות (Porne ביוונית- זונה).
ומה לכל זה ול”חרוזי החיים והמוות” של עמוס עוז? ובכן, “התיאורים”, כמו שקראנו לזה כשהיינו ילדים וגם נידבנו בדיוק את מראה המקום. כאן, בעמודים 64-74, שהם, במקרה של הספר הזה, עשרה אחוזים מנפחו.
הספר “חרוזי החיים והמוות” יצא לאור ב-2007, חמש שנים לאחר “סיפור על אהבה וחושך” המונומנטלי, שזכה מיד עם צאתו להיחשב לפסגת יצירתו של עוז. זהו ספר קטן מידות, ארס פואטי, משעשע למדי ויש פעמים ונדמה לקורא שהסופר מלגלג עליו. מעשה בסופר נערץ המגיע כאורח לערב ספרותי במרכז הקהילתי של ישוב נידח. השאלות שישאל על ידי הקהל צפויות עד זרא, ואין לו תשובות אמיתיות. סופר עוסק כל העת בהתבוננות סביבו ו”מכייס” כלשונו של עוז, מילים, אירועים ורעיונות. זה גם מה שעושה הסופר בסיפור הזה. מתבונן וממציא סיפורים על מושאי התבוננותו. ועל אף שזהו זיוף מבחינת הסופר, הוא “מספק את הסחורה”, והערב התרבותי מוכתר כהצלחה. בסופו של הערב, איך לא, ימצא עצמו הסופר במיטתה של רוחלה רזניק, שבראשית הערב נראתה לו לא-מושכת. וכמובן, מה שקורה שם הוא מטפורה ליחסים בין הסופר לקוראיו. כאמור, הספר משעשע, וכתוב בשפתו היפה והעשירה של עוז, אבל האמת, האמת? הוא נשאר אצלי על המדף בזכות אותם עשרה עמודים של תיאורים ארוטיים יפהפיים.
***
מילתא – חנות ספרים, יעקב 36, רחובות. טל. 08-6498979.
השאירו תגובה